הגענו ממדינת עולם חמישי (ואנחנו לארג'ים עם הנפאלים) למדינת עולם אחר. נפערו הפיות ונפתחו העיניים למראה עולם חדש ולא מוכר. אם בכל מקום אחר בעולם תמיד חזרנו עם איזה מסקנה (אחח, האיטלקים האלה יודעים לחיות, הלוואי ויכולנו לשמוח בחלקנו כמו הכפריים בנפאל...), כאן, אין מסקנה. זה פשוט אחר, שונה, מקביל. הם סוגדים לאיי-פון כמונו אבל מזמרים בקבוצות ענק בפארק, הם צובאים בהמוניהם על הפארקים הלאומיים אבל לא מוכנים להתלכלך בבוץ, הם אוכלים כדי לחיות (כמונו) אבל בשם אלוהים, הם אוכלים כל מה שזז (ואם צריך, הם מזיזים אותו ואז אוכלים- עיין ערך "טופו"). החוש העיצובי בשילוב השאיפה לאסטטיות ראויים להערצה, אך בצד אלה אתרים היסטוריים אותנטיים הופכים לדיסנילנד משופץ בקפידה יתרה מדי, עמוס תיירים נהנתנים ודיסקוטקים. לסיכום, שעה אחרי הנחיתה היינו המומים, שבוע לאחר מכן היינו מרותקים והיום, לאחר חודש וחצי, אנחנו רוויים. בסופו של דבר, נסיעות אינסופיות (גם אם מדהימות ביופיין), אתגר שבסיסו במחסום-שפה והעדר פעילויות מאתגרות בחיק הטבע, ניוונו את הטיול שלנו לכיוון שפחות מתאים לנו, ואנחנו צריכים שינוי. עם זאת, עכשיו, כשאנחנו מסתכלים על התמונות ונזכרים בחוויות ששת השבועות האחרונים, אין לנו ספק, זו הייתה חוויה מיוחדת במינה.
אולי קפואים , אולי עייפיים, אולי רוויים, עדיין כותבים נפלא וגם מצלמים. ובתמונות נראה בכל זאת כיף
השבמחק