החיים על הנהר

נהר המקונג הענקי הוא אחד מהגדולים בעולם, מקורותיו עוד בהימלאיה באזור טיבט והוא מלווה אותנו בטיולנו עוד מחבל יונאן שבסין, ואנו עתידים לפגוש בו גם בקמבודיה ולאוס. הנהר נשפך לים הסיני בדלתא מסועפת שיוצרת קילומטרים על קילומטרים של גדת נהר ומהווה מקור פרנסה ועורק חיים ל-22 מיליוני וייטנאמים. לחיות מהנהר, ויותר מזה- לחיות את הנהר, זה מצד אחד אספקת מים בלתי נגמרת, מקור בלתי נדלה לדגים ועורק תחבורה מועדף להעברת סחורות וחומרי בניין, אך מצד שני על התושבים להתמודד עם גובה מים משתנה והצפות, צפיפות נוראית וזיהום. מה שבטוח זה שיהיה מעניין לראות איך נראים החיים האלה, וכאן אנחנו נכנסים לתמונה, או יותר נכון מצלמים אותה בלי לתת רגע של מנוחה למצלמה.

הגענו לעת ערב לעיר הגדולה ביותר בוייטנאם, סייגון, לאחר שלושה ימי מנוחה על חוף הים. נחתנו בעיר בלב האזור התיירותי, הצפוף והמלא באנשים ואורות. המעבר מהשקט והשלווה של חוף הים להמולת העיר היה יותר מדי בשבילנו, ולכן הזדרזנו חיש מהר להצטרף לסיור למחרת בבוקר באזור דלתת נהר המקונג. שלושה ימים של יתושים ושכרון חושים.

יש אנשים שבוחרים לנצל את הזמן שלהם בסייגון כדי לנסוע למחילות התת-קרקעיות מתקופת המלחמה, יש כאלה שמעדיפים לראות את העיר. אנחנו בחרנו לנצל את השעות המועטות שברשותנו לארוחה טובה במסעדה הודית. הבחירה הסתברה כטובה מאוד- שכן המסעדה קיימה את שלושת כללי הזהב: אוכל טעים, אוכל זול ובירה זולה. מה צריך יותר מזה?

הסיור המאורגן סיפק את הסחורה כמו שסיור כזה מספק סחורות בדרך-כלל. אוטובוס, מדריכה עם מיקרופון ותיירים אדישים שלא משתפים פעולה עם סיפורי הרוחות והצ'יזבטים של המדריכה עם המיקרופון (יוני לעומת זאת, מבועת מהרעיון שהמדריכה אשכרה מדברת עם מתים בזמנה הפנוי, ישב בשורה הראשונה, שאל שאלות והאמין לכל מילה). לקח זמן עד שנחשפנו לחיי הנהר האמיתיים ללא ההצגה הרגילה לתייר. עברנו בסדנא של ציורים על עץ בטכניקה מיוחדת שמשלבת קליפות ביצים וחתיכות לא מזוהות אחרות וצביעה בתהליך מיוחד.

אגב, תראו את מי פגשנו שם:

שטנו בין האיים שבנהר בסירה, שפילסה דרכה בין הדייגים, הארבות (סירת משא קטנה למי ששכח את הפסיכומטרי) ואוניות הצובר שעמוסות (עד האוזניים) בחול לצורכי בניין.

אוניה ריקה

אוניה עמוסה

חתרנו (בעצם רק יוני שלא יכול היה לשבת בטל ושני הוייטנאמים שזו העבודה שלהם) בסירת משוטים קטנה בתעלות צרות שצמחייה גבוהה משני צדדיהן הופכת את האי למבוך מפותל. בשביל שנרגיש כאילו אנחנו במסיבה, נתנו לכולנו כובעי ליצן נמוכים ורחבים מבמבוק וזה פשוט עשה למיכל את היום ("זה היה מצחיק שכ-ו-ל-ם נכנסו לקטע, חבשו את השפיצים האלה וישבו אחד מאחורי השני").

רכבנו על אופניים עם בלמים עקומים וכיסא שלא עובד (או להיפך) בכפר "דלתאי" (אופייני לדלתא) שבו מנוחת הצהריים הועלתה לדרגת אמנות והמקצוע הכי פופולארי הוא ספר (שגם יודע לנקות אוזניים) וכך כל בית שני הוא צריף שקירותיו סבכת עץ ובתוכו איש שמסתלבט בערסל, ביד אחת מספריים ובשנייה מקל אוזניים (אומרים שוואן-גוך היה לקוח של ספר מבולבל שלא הבדיל בין שמאל וימין). אם הזכרנו כל בית שני, אז כבר נזכיר שכל בית עשירי בערך היה וילה דו קומתית ענקית עם ויטרינה מפוארת ולא ברור איך זה קשור לכפר הזה (ולסיפור שלנו על הטיול).

ביקרנו במפעל לסוכריות קוקוס, מפעל לאיטריות אורז, מטעי פירות (סוף סוף גילינו איך אננס בא לעולם) וחווה לגידול ויצוא של תנינים לצורכי בשר וארנקים (חוות גדר). בשביל להרגיש עוד יותר תיירים טמבלים אפילו ליטפנו נחש והצטלמנו.

לאחר כל פעילויות הטיול השנתי, נפרדנו מהקבוצה הגדולה רק אנחנו ועוד חמישה (זוג קנדים ושלושה אוסטרלים) ונסענו\שטנו בעלטה לבית משפחתי צנוע על גדת פלג קטן, שם נבלה את הלילה (כנראה שרק אנחנו היינו מוכנים לישון בבקתה עם שירותים משותפים, בלי מזגן ועוד להוסיף $5 בשביל התענוג). האמת היא שזה אכן היה תענוג. החל מהשייט הלילי בנהר השחור והצר, הארוחה המשותפת בה גלגלנו בעצמנו ירקות, נודלס ודג בתוך נייר אורז וכלה בערב עם גיטרה ויתושים על גדת הנהר השליו. זה לא היה home-stay אורגינל כמו שאנחנו מכירים כי היו שם בקתות לאורחים ולא חלקנו מיטה עם הדודה, אבל ראינו איך הם ישנים על מיטות אבן שמכוסה בשמיכה (אנחנו ישנו על מזרון) ואיך הם מתפללים לבודהה במקדש הביתי בבוקר.

בבוקר היום למחרת שטנו חזרה לנהר המרכזי וראינו את כל מה שהחושך הסתיר לנו אתמול. הבתים, המכולות והמוסכים הקטנים על הנהר, הילדים על האופניים שממהרים לבית-הספר וכל האנשים שהשכימו קום רק על מנת לעבור מהמיטה לערסל. בתזמון מושלם חברנו לקבוצה הגדולה מאתמול והמשכנו עם הסירה הגדולה יותר (או יותר נכון לומר – הפחות קטנה) לשיא של הטיול בדלתא – השוק הצף. בשל התנאים המיוחדים של אזור מרובה נהרות, יותר קל ויותר פשוט לקיים את המסחר על הנהר.כל איכר או רוכל מעמיס את תוצרתו או מרכולתו על סירה, מציג את סוג הסחורה על התורן (מעניין מה פירוש אננס בראש התורן לפי חוקי הימאות הבינ"ל). בלב הנהר/שוק, הרוכל מטיל עוגן או ניגש בעצמו לסירות הלקוחות. אנחנו תרמנו למחזור המסחר היומי עסקה שכללה אננס יחיד אותו אכלנו בהנאה רבה על הסיפון.    

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                    

סיימנו את היום בעלייה למקדש נחמד הבנוי על גבעה בעיר צ'או-דוק. ראינו ילדים שמתכוננים לריקוד הדרקונים השנתי, כיתתנו רגלינו היחפות (מפאת קדושת המקום) בתוך מערה שהזכירה רכבת שדים שבמקום מפלצות יש בה המון בובות של בודהה וחבריו וצפינו בשקיעה על מרחבי שדות האורז המוריקים של קמבודיה.

 העיר צ'או-דוק היא התחנה האחרונה שלנו בווייטנאם. בשמונה בבוקר כבר היינו על סירה צרה בעלת מנוע רועש שבשאיפה תיקח אותנו אל תוך קמבודיה. כמו בהרבה מקרים אחרים, דווקא השייט הזה, שהוא לא חלק מהסיור של הדלתא ממש, אלא תוספת שאמורה להביא אותנו ליעדנו הבא, הוא בין החוויות המעניינות והיפות שהיו לנו כאן. עברנו בכפר שכל בתיו צפים על חביות וסירות, ומגדלים דגים בתוך חור ברצפת העץ שנמצאת מבחוץ וסמוך לדלת הכניסה. בתי הכפר מקושרים בגשרים קטנים, ועיקר ההתנהלות בו היא בסירות. למשל, גבר יושב בסירה ומתקן את קיר הפח של ביתו, ואשתו (או השליח של הנודלס טייק-אווי) ניגשת אליו עם סירה אחרת כדי להגיש לו את המרק של הבוקר. אולם, הפיקנטריה הכי מעניינת על הכפר היא איך טיפלו הרשויות המקומיות בבעיית הילודה הבלתי מבוקרת (כנראה שהתושבים צפו יותר מידי בדגים שהם מגדלים ולקחו דוגמא – משפחות עם עשרה ואפילו 16 ילדים). הממשלה פשוט סבסדה טלוויזיה לכל בית – וזה עבד! עברנו בדרך גם בכפר לא-צף שבתיו בנויים על עמודים ורצפתם מוגבהת כדי להבטיח שהבית לא יוצף גם בעונה הרטובה בה הנהר גבוה. אוכלוסיית הכפר מוסלמית ומקורה במלזיה, והשעשוע העיקרי שלהם הוא להלביש תיירים תמימים בבגדיהם המסורתיים ולצלם אותם.

חווית השייט עצמה הייתה הנפלאה ביותר. שטנו באיטיות על פני הנהר שהוא עורק חיים מרכזי. שדות ירוקים וחורשות אקליפטוס שמצלות על בתי עץ ופחונים מפני להט היום. הקיפו אותנו סירות עץ ונהגיהם ורוכבי אופניים, כולם עם כובע משולש כמובן כדי להזכיר לנו את המזכרות שקנינו. כשרוח קלילה מלטפת את פנינו, מתחת לסככת הסירה, נדבקנו בשלווה של חיי הנהר עם הכובסים והכובסות בגדה (כולל כביסה של התאו המשפחתי), העצלנים בערסלים והילדים שפסקו ממשחקיהם עם העפיפונים וההשתעשעות במים כדי לנופף לנו לשלום. לידנו חלף פרפר בגודל של תרנגולת ורצה תרנגולת בצבעים של טווס. הנוף והאווירה של השעות האחרונות בווייטנאם היו לנו סיכום נהדר לשלושה שבועות מעניינים, חווייתיים ומעל הכל – מהנים.