קונמינג, קונ-מייייייינג (נו קומי כבר!)

באנו בשביל הויזה. נשארנו בגלל הויזה. למרות שקונמינג היא הבירה של מחוז יונאן התיירותי והמעניין, אין בה יותר מדי אטרקציות לתייר. כללנו את העיר במסלול שלנו כיוון שיש בה מיני-שגרירות בה ניתן להוציא ויזה לוייטנאם. ניסינו לצמצם את השהות בעיר ולתזמן את הגעתנו לבוקר יום שני (תחילת שבוע העבודה), לתקתק את הויזה בזריזות ולעזוב יום למחרת. לשם כך, עזבנו את שאשי, נטולת מסילת הרכבת, לנסיעת לילה באוטובוס. לצורך נסיעת הלילה בת שמונה השעות מצאנו עצמנו באוטובוס שינה וכך השלמנו את סט-אמצעי-התחבורה-בהם-אפשר-להעביר-את-הלילה וכמו-כן, הוספנו עוד פריט לרשימה "מקומות מוזרים לישון בהם" (אחרי 4 חודשים כבר יש רשימה כזאת והיא די מכובדת וגם טיפה מביכה). ראשית נציין, שבשביל הפעם הראשונה לחוויה שכזו נמליץ לבחור במדינה בה לא נהוג לירוק, לצעוק ולעשן באוטובוס. שנית, אם אתם מתנשאים לגובה של יותר מ- 1.5 מ' , קחו בחשבון שלא תוכלו ליישר את הרגליים (ואפילו אנחנו יותר ממטר וחצי- לא בהרבה, אבל יותר). אם במידות גוף עסקינן, אז נציין גם שהמיטה כ"כ צרה שצריך לישון תוך כדי שמירה על שיווי משקל, ואם הצלחת לעבור במעבר הצר ולהגיע למיטה קבל את זה כמחמאה – אתה לא צריך דיאטה. נוסיף שאם זה לא (היה) היום שלך אז יש סיכוי שתמצא את עצמך חולק מיטה עם עוד שני אנשים במיטה לשלישיה (ברוחב של מיטת נוער). ולסיכום – לא מומלץ.

הגענו לקונמינג הפוכים לגמרי רק בשביל לגלות שהשגרירות תהיה סגורה היום באופן חד-פעמי ועלינו למצוא תעסוקה בעיר לעוד יום נוסף. לא אוטובוס לילה ולא שגרירות סגורה ישברו את רוחנו, שינסנו מותנינו והתחלנו להסתובב. ביומיים של צעידה מפרכת שלא הייתה מביישת מסע סוף מסלול של פלוגת חי"ר, חרשנו, הכרנו ועשינו קצת סידורים בעיר. למרות שהעיר לא הכי מעניינת, הופתענו מהקושי למצוא חדר הגון במחיר הגון, התמקחנו בשווקים הצפופים, טיילנו בפארק העירוני שנכבש ע"י גדודי שחפים נודדים המכסים בשטיח לבן את בריכות הפארק, אכלנו מנה קוריאנית (ביבימבאפ) במסעדה קוריאנית שהומלצה ע"י הלונלי (מפתיע שהיא עוד לא נסגרה – היתרונות שבטיול עם ספר מעודכן), צפינו בתפילה המונית במנזר בודהיסטי גדול ותרמנו מטבעות של 10 אגורות (אנחנו חייבים להפטר מהמשקל העודף הזה), שלחנו חבילה מכובדת לארץ (בתקווה שהיא תגיע – איך עושים "ישראל" בפנטומימה?) ואפילו ראינו "הארי-פוטר" ב- IMAX שזה מסך קולנוע בגובה של בניין ונותן את החוויה של להיות ממש בתוך הסרט (כמו לשבת ממש קרוב רק בלי כאב צוואר). אה כן, וגם הוצאנו את הויזה.

פינת "לשיפוטכם": באופן לגמרי לא מפתיע, יוני איבד את משקפי השמש שלו (לא איבדתי, המדריך סוסים גנב לי אותן), (כן בטח), ואנחנו מחפשים זוג חדש שיוכל לאבד בהזדמנות הראשונה.

יוני אומר: מצאתי זוג ממש אדיר. משקפיים אלגנטיות עם ניחוח של "רטרו". השילוב של הקווים העגולים הנעימים שלהן עם קווי המתאר של הראש שלי (קירח כמו הירח) משווים לי ארשת של אדם חשוב לפחות כמו אבי האומה ההודית.

מיכל אומרת: נכון שלפעמים רואים אדם ברחוב עם שפם ארוך ומסולסל ואומרים "מה הוא חשב לעצמו? הוא קם בבוקר, הסתכל בראי, סלסל את השפם ואמר – אתה חתיך ?". אז זה זה. יוני, גלה לי מה אתה חושב לעצמך כשאתה יוצא עם משקפי השמש האלה לרחוב?

שתפו אותנו: מה אתם אומרים?