הבוץ הויאטנמי

אז השעה שש וחצי בערב, השמש כבר כמעט ונעלמה, ואנחנו בעיירת הגבול בצד הויאטנמי. היו לנו תוכניות יפות להגיע לעיירה החביבה סאפה, מרחק של כשעה נסיעה, אבל אחרי מאמצים רבים (ובעיקר מאמצים לדחות את עדרי הנודניקים שחשבו שזה זמן מצוין לצחצח לנו את הנעליים) התפשרנו על הוסטל בינוני בקרבת תחנת האוטובוס (שלפי התמונה החקוקה בחרסינת חדר השירותים, משכיר חדרים גם לפי שעה).

כבר מהרגע הראשון, לא היה קשה להרגיש בהבדל בין סין לויאטנם. ללא ספק, בויאטנם אנחנו מרגישים כמו מסמר המסיבה- כל הזמן מנסים לדפוק אותנו. אם הסינים פועלים בשיטת "מצליח", ואחרי שעלית עליהם הם מוותרים, הויאטנמים פועלים בשיטת "אבנים שחקו מים" – הם לא מוותרים וכל מילת סירוב רק מעודדת אותם לנדנד יותר ("צחצוח נעליים/מונית/מלון/אננס לאדון?" , "לא, תודה" , "אהההה, אוקיי, אז צחצוח/מונית...?" וחוזר חלילה). כאשר מדובר בשירות כגון צחצוח נעליים, לא ממש משנה לנו אם מנסים לעבוד עלינו או לא כי אנחנו לא צריכים צחצוח נעליים (על מי אנחנו עובדים?), אבל כשזה מגיע למידע שימושי כגון מתי ומאיפה יוצא האוטובוס לסאפה- העניין כבר נהייה מתסכל: כל ויאטנמי באזור יודע מהי הדרך הזולה ביותר לעשות זאת, אבל אף אחד לא יחלוק איתנו את המידע הזה ובמקומו הם יעדיפו לדחוף אותנו למונית של חבר במחיר הגבוה ביותר שיוכלו לגבות. למרות זאת, נקודת האור הבוהקת בויאטנם הוא הבאגטים החמים והטריים שנמכרים בכל קרן רחוב- עוד שינוי מרענן מהלחם הסיני המאודה. מעכשיו- חגיגות סנדוויצ'ים על בסיס יומי.

עלינו להרים לעיירה סאפה על מנת לחקור את הכפרים ולפגוש במיעוטים השונים של צפון ויאטנאם. סאפה היא כנראה עיירה נחמדה מוקפת בהרים שאמורים להיות יפים ובמרכזה שמענו שיש כנסייה קטנה ואולי אפילו אגם. היינו שמחים לאשש את השמועות הללו אבל עקב הערפל הכבד שמכסה את המקום אנחנו לא בטוחים שהיינו זה ליד זו כל הזמן. מצאנו חדר "עם נוף" במלון שכל הערפל שבעולם לא יוכל לכסות על הליקויים בחדר (אבל זה לקח לנו יומיים לעלות על כולם) ויצאנו לטיול בוואדיות שמסביב ובכפרים שבהם.

מסיבה לא ברורה העננים יושבים על סאפה בעקשנות ולא מוכנים לזוז מילימטר. לכן, העיירה הופכת להיות נקודת רפרנס למיקום העננים ביחס אלינו: אם מטיילים בוואדי – העננים מעלינו, ואם עולים להרים – העננים מתחתנו. הטיול בכפרים השכנים התחיל בכפר הקרוב והמתוייר בעל השם החמוד קט-קט, כי אי אפשר לוותר על ביקור בכפר שנושא שם כזה (גם אם היו קוראים לו טיפ-טיפ היינו חייבים לבקר בו, ודבר אחד בטוח – שהכול יסתיים בשלום). לאחר סיבוב קצר בשביל המרוצף המסמן את המסלול התיירותי בכפר, בו הרגשנו כאילו אנחנו מסתובבים במדרחוב נחלת בנימין ביום שישי בבוקר, החלטנו לחפש חוויה אמיתית יותר. שלפנו את המפה, בחרנו כפר אקראי בקרבת מקום וקפצנו לשכשך רגלינו בבוץ הויאטנמי. טיול נהדר בין כפרים וטרסות של שבט המונג ההררי. תלבושות צבעוניות, נחלים ומפלים, צמחייה ירוקה ועצי במבוק לצד שדות פרחי אינדיגו (אנחנו יודעים שזה אינדיגו כי הכפריים צובעים את הבגדים באמצעותם). היה נהדר ללכלך את הנעליים בבוץ שוב, כמו בימים הטובים. אפילו עשינו קצת mud-surf שזה ענף ספורט בחיתוליו (אתם עוד תראו שזה יהיה להיט).

שיטת השיווק הסאפאית גורסת שנחמדות היא המפתח לליבו של התייר. תוך כדי הליכה ברחבי העיירה ישנו תמיד קומץ נשים, לבושות במיטב האופנה המיעוטית עמוסות בתיקים ושאר שמאטעס, המקפידות לנהל שיחות הכרות בזו אחר זו וכמה במקביל: "מה שמך? בן כמה את\ה? כמה זמן בסאפה?" והפאנץ' –  "אולי תקנה משהו, אח"כ, מחר, אולי". אחת מהנשים הזמינה אותנו לבוא איתה לביתה שבכפר ולאכול ארוחת צהריים בחברתה. אם יש משהו שלמדנו בטכניון, זה לדחות את הכול למחר וכך עשינו. בד"כ זה עובד אבל הפעם נפלנו על בחורה נחושה במיוחד אשר חייבה אותנו לתת משנה תוקף להבטחתנו ע"י שילוב הזרתות בתנועת "שולם שולם לעולם". לאחר האקט הזה פשוט לא יכולנו להבריז לה, והתייצבנו ביום למחרת בשעה שקבענו, מוכנים ומזומנים להתלוות אליה לכפר. מזג-האוויר השתפר מאתמול ובנוסף עלינו מעל לעננים ואפילו ראינו חלקים כחולים בשמיים. מסתבר שהשמועות נכונות וסאפה היא אכן מקום חביב והרים סביב לה. ים עננים נפרש תחתנו ופסגות ההרים צצו מתוך הלובן כמו איים שחורים עד האופק.

עלינו וירדנו בנוף הכפרי והבנו שאם יש אלמנט שמאחד את כל המיעוטים באזור, זה הבוץ שלעולם לא מתייבש (כנראה שהאמריקאים גם הבינו את זה בסוף). לאחר שלוש שעות של הליכה בהן יוני התנסה בחוויה מקומית – סחיבת סל הנצרים העמוס בכל טוב על הגב (לפני שהוא הבין שג'נטלמן בווייטנאם רק שותה וישן), הגענו לביתה הצנוע של צ'י (זה השם של הכפרייה שלנו – שיחת הכרות כבר אמרנו?). כמו אצל המליונרים בקיסריה, גם כאן יש מטבח גדול (יחסית) שמשמש אך ורק בארועים גדולים (וגם כנראה זה סמל סטטוס) ומדורה קטנה ליד חדר המגורים, שם כולם יושבים מתחממים ומבשלים. לכבוד האורחים המכובדים (אנחנו) אפילו בעלה (הג'נטלמן) קם משנת יין האורז שלו עדיין קצת מתנדנד. אכלנו, נהננו וחזרנו בחזרה לממלכת העננים סאפה.

בימי ראשון יש שוק גדול בעיירה בק-הא אליו מתקבצים כפריים ממיעוטים שונים כדי להצטייד במזון, פרטי לבוש מסורתיים, סוסים, באפאלו וכלבים. כמו שהשמות של המיעוטים כגון "מונג פרחים" או "מונג שחור", "זאי" ו"קין" נשמעים כמו שמות של פרחים אקזוטיים, כך הסיור בשוק הרגיש כמו סיור במשתלה. שלל צבעים, המון תלבושות וכולם נושאים ונותנים, בוחנים ואומדים סחורות אקזוטיות לא פחות. ראינו כבר כמה וכמה שווקים אבל זה היה שוק כמו ששוק צריך להיות – צבעוני, גדול, הומה ומעניין. רצינו להביא לאחד מכם סוס במתנה וניסינו לברר בכמה הוא נמכר בשוק החופשי, אבל המוכר לא לקח אותנו ברצינות והתעלם בהפגנתיות. כנראה שהוא היה מודע לבעיות הלוגיסטיות של הכנסת הטובין הצוהל לבגאז' של האוטובוס.

הרושם הראשוני הוא שויאטנאם היא משהו באמצע בין נפאל וסין. חזרנו לשבילי האדמה ולטיולים בהרים אבל בלילה ישנים בחדר במלון, המלון נראה יפה מבחוץ ואפילו יש אינטרנט ממש מהיר אבל מבפנים הוא מתגלה כמאורת עכברים (וזה לא רק ביטוי), אמנם הכבישים מתפתלים בין ההרים (אין המון מנהרות וגשרים) אבל לפחות הם סלולים. הדבר העיקרי ששונה משתי המדינות הוא הוויאטנמים. עוד לא פענחנו אותם אבל ממבט ראשון אנחנו יכולים להגיד שאנחנו לא מתים עליהם.