דרום ויאטנאם על אופנוע

האמת שדאלאת לא הייתה בתוכנית שלנו. חשבנו שזו תהיה עוד תחנה במסלול התיירותי והשחוק, ובדומה לתחנות האחרונות, בלי סיבה יותר מדי טובה. האמת היא שהסיבה העיקרית לביקור היא שקנינו כרטיס אוטובוס מראש שכולל את המעבר בעיר ולא רצינו להרגיש שסתם שילמנו (ישראלים). נחתנו בעיר שגבעות סביב לה בצהרי יום שמשי והתחלנו לחפש בקדחתנות את האטרקציות באזור שהפכו את דאלאת ליעד פופולארי. האזור של העיר הוא גבעות ירוקות ופוריות ומזג האוויר היה מצויין (הורדנו את המעילים שהפכו כבר לעור שני עבורנו ונזכרנו שהצבע של השמים אמור להיות כחול). לכן, הפעילות המתבקשת היא טיולים בחיק הטבע. גילינו שההר הגבוה ביותר בדרום המדינה נמצא לא רחוק, ומתוך הרגל חשנו חובה לכבוש גם את הפסגה הזו. יצאנו לדרך בלי הרבה מושג איך ולאן הולכים כי כל מי שיודע מעדיף שנצא לטיול המאורגן שהוא מוציא. מרוב שלא האמנו כמה פשוט למצוא את השביל פתחנו בסדרת התברברויות קטנה ובעיצומה מצאנו עצמנו באמצע היער ועם שביל שנגמר בפתאומיות. לא נלחצנו ומיד שלפנו גזיה ותה שחור-ורדים שקנינו בסין (זוכרים את הצפרדע שמשנה צבעים?) והתיישבנו להפסקת תה בטבע.

לאחר טיפוס ממושך הגענו לנקודה בה חשנו כי מיצינו את חווית חיק הטבע ובשל הידיעה כי הנוף לא הולך להרעיד את אמות הסיפים חשבנו לסוב על עקבותינו. למרות זאת, חוטים בלתי נראים כאילו משכו אותנו למעלה כי צריכה להיות סיבה ממש טובה להיות כל-כך קרוב לפסגה ולא להעפיל אליה. ואכן, תוך פחות משעה של טיפוס תלול ומייגע צפינו בנוף הלא-מי-יודע-מה-יפה מהגג של דרום וייטנאם, אך עדיין, במהלך הטיול נהנינו מהטבע הנפלא: יערות אורנים ירוקי עד, צמחייה סבוכה סוסי פרא, ציפורים אקזוטיות בצבעים פסיכודליים ואפילו זברה (וכל זאת בלי שימוש בכימיקלים אסורים). כן כן, הייתה שם זברה.

עדיין לא מאמינים? הנה תמונה...

וייטנאם היא לא רק סיורים מאורגנים, מקומות הסטורים ואתרי תיירות שחוקים. הקסם האמיתי של המדינה טמון דווקא באזורי הספר החקלאיים הרחוקים ממוקדי ההתעניינות העירוניים ומקו החוף המפנק. מטעים ושדות שמשתרעים על שטחים נרחבים, כפרים ועיירות שתושביהם בעיקר חקלאים, וביניהם כבישים צרים המתפתלים בגבעות הירוקות. הדרך הטובה ביותר, ואולי היחידה, לטייל באזורים אלו היא על גבו של אופנוע, דבר שמיליוני וייטנאמים כבר הפנימו היטב ואנחנו התחלנו להבין גם כן. בעיר דאלאת מסתובבים עשרות רוכבי אופנוע עם מראה קשוח הקוראים לעצמם easy-rider, שמציעים טיולים באזור. חמושים בהמלצה חמה עוד מסין (זוכרים את האוסטרלים מהסילבסטר?) התקשרנו לחואן וקבענו להיפגש ולשמוע מה יש לו להציע. הופתענו לראות שלא מדובר ברוכב אופנוע שמנמן ומזדקן אלא בבחור צעיר, נמוך, רזה ומלא אנרגיה שבכלל לא מתאים לפרופיל האופנוען המאצ'ו והמסוקס. הוא הציע טיול בן יומיים בין הכפרים והשדות באזור, שמסתיים בחוף הים במואי-נה, שהוא ממילא יעדנו הבא בויאטנם. החלטנו ללכת על זה, וציפינו לחוויה מיוחדת ובלתי נשכחת.

הרגשת החופש שיש ברכיבה על אופנוע היא משהו שאי אפשר לתאר. הרוח בפנים, המרחבים הירוקים והשמש שכל-כך התגעגענו אליה הפכו את חווית הרכיבה לנפלאה. חואן, שהוא כמו כל הוייטנאמים, שרוף על הו-צ'י-מין (אבי האומה) ופטריוט אמיתי, מחובר לאנשים ולאדמה וקשה שלא להתאהב בכל שדה ורגב אדמה לתפארת המדינה הקומוניסטית. הטיול התחיל בנסיעה חביבה ברכבל, שעלה לנקודת תצפית על העיר דאלאת והאזור. סמוך לרכבל ניצב מרכז מדיטצית זן שכמו כל מרכז כזה, ממוקם בסביבה מלאת השראה עם אגם וגנים מטופחים מסביב. עברנו בחממות של פרחים, מטעי קפה ותה (מסתבר שוייטנאם היא השנייה בייצוא קפה בעולם) וראינו איך מייצרים יין אורז (רק מהריח אפשר להתעלף). ביקרנו במפעל לייצור משי בו התלהבנו ממכונות האריגה הישנות אך המתוחכמות וריחמנו על העובדות שבטוח סובלות מירידה בשמיעה ועל הגלמים של המשי, שסובלים מירידה באיכות החיים הכללית (כי מרתיחים אותם וזורקים אותם לפח). ראינו מפל רחב וגדול ולצידו בודהה גדול עם חיוך רחב. ראינו שלוש חתונות ולוויה אחת, שתינו קפה קר, סמיך ומתוק, אכלנו מצוין על גדת אגם קטן וראינו כפרי מיעוטים עניים שבהם הלבוש המסורתי הוא חולצות כדורגל זולות ומכנסיים לבני המצווה בלבד. עברנו בין שדות אורז ירוקים ומטעי פרי-הדרקון (dragon fruit – ואין לנו מושג איך קוראים לפרי הורוד והמשונה הזה בעברית) ותפסנו תנומת צהריים בערסל במסעדה קטנה לצד הדרך. אבל מעל הכל, הכי נהנינו מהרכיבה עצמה, בין הכפרים וההרים ובתוך היערות, קבוצות התלמידים בתלבושת בית ספר (ראינו אותם בדרך לגימנסיה) שרוכבים יד ביד והחקלאים שמייבשים קפה, זורעים אורז ועושים מה שעושים עם ה- dragon fruit (אנחנו רק יכולים להגיד שהוא ממש טעים).

לפי בקשתנו, חואן אילתר עבורנו home-stay בבית דודתו – להשלמת חוויית "ויאטנאם האמיתית". הבית האמיתי היה רגיל עם סלון ופינת אוכל, אך ללא אסלה (עם דליים להורדת המים) וחיתוך הירקות לסלט מתבצע על הרצפה. בוייטנאם האמיתית הרווקים ישנים בנים לחוד, ובנות לחוד מה שגרם למיכל לחלוק מיטה עם הדודה החביבה, חוויה שאי אפשר לתאר במילים כיוון שהדודה לא מדברת מילה אנגלית (וגם לא עברית משום מה). והכי אמיתי בוייטנאם הוא אורח החיים המשפחתי: בנים לאחר חתונתם מתגוררים בבית הצמוד לבית הוריהם, ואילו הבנות עוזבות את בית הוריהן לטובת המגורים עם משפחת בעליהן. כל הארוחות הן ארוחות משפחתיות המשותפות להורים, לבנים ולנכדים, עליהן עמלות כל בנות הבית- האם והכלות. הפעם לא הייתה זו סביבה שונה באופן מיוחד ממה שאנו מכירים, לא היה זה כפר נידח בלי חשמל ותשתית מים, אם כי עיירה שגרתית לחלוטין, אך יחד עם זאת החיים בה והתנהלותם שונים כל-כך מהחיים העירוניים הטיפוסיים בישראל.

יש בטיול חוויות מהנות שעושות אותו לכיף גדול, לפעמים נזכרים לאחר זמן מה במקום או בתחושה ולפעמים נחשפים בצורה ישירה כל-כך לעולם שונה ומרתק עד שמרגישים שלומדים משהו שלא יישכח. ביומיים האלה, בין דאלאת למואי-נה, הרגשנו עוד בעודנו על האופנוע, שאלו יומיים נפלאים שכנראה ניזכר בהם עוד שנים רבות.