לאדמת הגיר יש תכונה נפלאה: היא חלשה והמים שוחקים אותה בקלות. עם הזמן נוצרות מערות תת-קרקעיות ועם עוד קצת זמן הן קורסות ומשאירות את שאריות הקליפה של המערה בצורת מצוקים וגבעות תלולות. הפעם, החליטו הגבעות להזדקר מתוך הים וכתוצאה מכך אנחנו הרווחנו הזדמנות להפליג במקום לפדל על אופניים, ובלי שום קשר, הים הרבה יותר מתאים לסלעי הענק הללו מאשר שדות וכפרים.
התופעה המעניינת הזו מאפיינת רצועת חוף רחבה, אך מרבית התיירות מתרכזת במפרץ הא-לונג ובאי קאט-בה שמולו. המוני תיירים מבקשים לחזות בפלא והתחרות על הארנק המערבי קשה עד כדי כך שב- $40 ניתן לצאת לסיור מאורגן בן שלושה ימים שכולל הפלגה בסירה עם חדר מפנק, סיור במערת נטיפים (אביזר חובה לכל אזור שבו גבעות גיר), טיול קצר באי, ארוחות ואפילו חתירה בקיאקים. למרות האפשרות לצאת אל מפרצים פחות מתויירים באופן עצמאי, לא יכולנו לסרב לעסקה התיירותית ונשאבנו אל המכונה המשומנת. כבר השלמנו עם העובדה שלא נראה שמש בשמיים אבל חוץ מהעדרה של זו, מזג האוויר היה סביר והראות הייתה טובה – וזה מה שחשוב. הנוף, ללא ספק, סיפק את הסחורה.
מרוב התלהבות מהנוף, במהלך כל ההפלגה לא משנו מן המרפסת הפתוחה שבסיפון העליון למרות הקור.
עברנו בכפר דייגים שקבע את משכנו באסדות צפות בין הגבעות המגנות מגלי הים ושטנו בסירה קטנה אל מערות קטנות ודרך מנהרות אל מפרצונים נסתרים תוך כדי כרסום אננס טרי מהאוטו-גלידה המקומי, רק שבמקום האוטו יש סירה ובמקום הגלידה – פירות.
הוויאטנמים, שהעתיקו את הרגלי הנהיגה מהכביש אל הים, לא ביישו את הפירמה והציגו רמת ימאות שזעזעה את יוני ואת יסודות הרציפים אליהם נגשו, או יותר נכון – התנגשו. אכן, זה מה שקורה כשנותנים לילדים לנהוג בסירות בים במקום במכוניות מתנגשות בלונה-פארק.
בלילה עגנו עם עוד מאה סירות בערך בקרבת האי קאט-בה, והמחזה של המפרצון המלא בשלל אורות הסיפונים, כמו עיר צפה קטנה שצמחה לעת ליל אולי היה דווקא בונוס לאובר-מתויירות של הסיור.
האי בו ביקרנו טומן בחובו מפרצונים חמודים לצד הגבעות המוכרות. במרכזו ובנקודה גבוהה מסביבתה בנו, איך לא, נקודת תצפית. עלינו אליה בטור עורפי ארוך של תיירים, בשביל שעובר דרך צמחייה סבוכה. מהתצפית נגלה אלינו נוף יפה של שלל הגבעות מסביבנו וכך השלמנו חוב מן העבר – גבעות יאנגשו עטויות הערפל.
אחת מהסיבות העיקריות להצטרפותנו לסיור היו חתירה בקיאק שהובטחה לנו. עקב הקור ומזג-האוויר הלא מזמין, היחיד מכל הקבוצה שהתייצב בשש וחצי בבוקר לחתירה מוקדמת היה יוני (אפילו המדריך לא הואיל לקום). כנראה שלמרות הכל עדיין ישנה התאמה בין המחיר הנמוך של הטיול לרמת השירות ואחרי כמה תירוצים ("המים קרים מידי", "המשטרה לא מאשרת", "אולי מחר") וכמה טיעוני נגד ("זה אני נכנס למים או אתה?", "אבל הבטיחו", "רוצים ת'כסף") הטיעון האחרון ניצח וסידר "לכל" הקבוצה קיאקים בשעת צהריים שפויה יותר. זה לא שעד הצהריים השמש החליטה לצאת לפתע ולכן מיכל (כמו שאר חברי הקבוצה) החליטה לוותר על התענוג הרטוב ויוני יצא לייצג את הנבחרת לבדו.
יוני מספר על החוויה: עוד ברדתי אל הרציף, עלה באפי ריח העץ והחבלים ספוגי המלח והלב החיש פעימותיו מהתרגשות. כשהתמקמתי בתא הקיאק הבנתי למה: לאחר ארבעה חודשי גלות יבשתית (לא כ"כ נוראית) הנשמה הרגישה בבית שוב. גוף הקיאק חתך את המים השלווים והרוגעים שהיו כמו עור חלק שנמתח על גוף מחוטב עולה ויורד עם נשימות הגלים. מתוך השקט הזה התפרצו באגרסיביות סלעי ענק וגבעות שסגרו על מרחבי הים הפתוח, שומרים ומרגיעים אותו, יוצרים מבוך מגמד של מיצרים ותעלות. אני בתוכו כמו עכבר חולק את החידה עם להקות דגים מקפצות, דייגים וציפורים, רק שאני את הגבינה שלי מצאתי – אני שוב בים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה