סין היא לא מדינת טרקים. זה לא שאין בה נופים יפים לטייל בהם, זה פשוט שמסעות רגליים לא נכללים באג'נדה של הסיני הממוצע וכמעט לכל מקום יפה יש כביש, רכבל או שביל סלול עם קופות כרטיסים בכניסה. רוב הנסיעות במדינה היפה הזאת הן בנופים שראויים לטרקים ארוכים וקשים בין הרים, גבעות וכפרים, אבל ללכת על כביש זה לא זה והקידמה הארורה גרמה לכבישים ומסילות רכבת להופיע בכל תוואי ודרך. אחד המעוזים האחרונים לחובבי הצעידה בשטח היה ונשאר ערוץ נוסף בו עובר נהר היאנג-צה המפורסם. הנהר שמתחיל בטיבט השכנה (או אפילו קצת לפני) כבר תפס קצת בשר, אך עדיין לא הגיע למימדיו רחבי הידיים המוכרים לנו מההפלגה שהייתה בחלקו הנמוך יותר, מתחתר בין שני הרי ענק (פסגתם בגובה 5500 מ') וכך נוצר ערוץ שטוען לכתר "העמוק בעולם" (אבל הסינים מרוב אהבתם לשיאים לפעמים שוכחים לבדוק את המתחרים שמחוץ למדינה). בכל מקרה, מדובר בערוץ צר עם מצוקים תלולים משני הצדדים בעומק 4000 מ' וזו סיבה מצוינת בשבילנו ללכת לבדוק הכצעקתה.
המקומיים, שנוהגים לציין כל נקודה יפה בדגל, מקדש וסיפור מעורר השראה (ואמיתי ללא ספק), המציאו אגדה גם לכאן. לפי המסורת, נמר שברח מצייד נחוש קפץ מעל הערוץ מצד לצד וכך ניצל (כל הכבוד לצייד שתירץ את חזרתו בידיים ריקות בתירוץ כה קלוש, שתפס מעל ומעבר למצופה). בעקבות האגדה וכדי לספק את הצורך בשמות יצירתיים לכל נקודת עניין, הערוץ נקרא "ערוץ דילוג הנמר".
יצאנו בבוקר שמשי אופייני ליונאן במיניוואן צפוף. כבר עם הצעד הראשון הרגשנו הקלה לחזור ולטייל בחיק הטבע כמו שהוא וללא התערבות קוסמטית. כנראה שזו גם הסיבה לכך שהתיירים הסינים מדירים רגליהם מן המסלול מה שהופך אותו בעינינו לאטרקטיבי אפילו יותר. בתחילת המסלול אימצנו זוג הולנדים חביב שזה להם הטרק הראשון ובשל מקלות ההליכה ונעלי הטיולים שלנו, האמינו שבחברתנו יהיו יותר בטוחים. צעדנו ארבעתנו בעליות ובמורדות מעל הערוץ העמוק והיפה ולעת ערב הגענו לגסט-האוס חביב בו התנסינו לראשונה בלינה בחדר משותף (דורמס). לא היה כל-כך נורא, אבל חדר זוגי זו פריווילגיה של טיול בזוג ונעדיף להמשיך ככה (ושוב - "בגילנו ובמעמדנו").
המסלול, למען האמת, די קצר וביום למחרת הגענו לנקודת הסיום כבר בעשר וחצי בבוקר. בעוד שכל שאר המטיילים תפסו אוטובוס בחזרה לליג'יאנג, אנחנו הרגשנו שלא מיצינו ועלינו על אוטובוס לכיוון השני, לכיוון האזור הטיבטי של שאנגרי-לה.
לפני שנגיע לישוב שמתהדר בכינוי "גן-העדן", נבקר בכפר הטיבטי "באישוטאי" שבדרך, שנקרא על שם טרסות הגיר הלבנות שבתחומו. לא נעים להודות, אבל הנוף שנשקף אלינו מחלון האוטובוס היה היפה ביותר בטרק. הערוץ העמוק נעלם לפתע והתחלנו לטפס (באוטובוס) אל עבר ההרים והכפרים הטיבטיים שבהם. מנקודה זו, ניתן להגדיר את היום כ"יום הטרסות הבינלאומי". בהגיענו לבאישוטאי, בקרנו בטרסות הגיר שנוצרו כתוצאה מהתחמצנות-של-משהו-משהו-בלה-בלה-בלה ועכשיו יש שם בריכות מעוגלות המסודרות במפלסים ומי מעיין שגולשים כל העת מבריכה לבריכה.
אחרי הטיול בטרסות הלבנות יצאנו לטיול בכפר ובטרסות האורז (הירוקות) שסביבו. למרות האטרקציה המיוחדת במינה ("טרסות הגיר בין הגדולות בעולם" – כי יש רק שתיים כאלה, ואלה שבטורקיה גדולות יותר), הכפר לא נהנה מתיירים רבים וכך יכולנו להנות מחוויה כפרית אותנטית שהושלמה על-ידי לינת "home-stay" בתנאים בסיסיים באחד מבתי הכפר.
למחרת תפסנו את האוטובוס הראשון לשאנגרי-לה. עם הנופים המשתנים, משתנים גם המיעוטים אותם אנו פוגשים. שינוי זה ניכר לעין בעיקר בלבוש כך שאף פעם לא משעמם. את מקומו של הלבוש הכחלחל של הנאשי תפסו שמלות צבעוניות, חלוקי פרווה וכובעים ייחודיים: כובע כלב עם רקמת זהב וכובעי בוקרים לגברים או מגבת רקומה הקשורה ע"י צמה ארוכה לנשים. הכובע המעניין ביותר עיטר את ראשה של אישה שאם לשפוט על-פי כובעה, קבלה דוקטורט מאוניברסיטה יוקרתית או שהיא עובדת בתור שולחן במסעדה מקומית. תשפטו אתם:
הכפר דזונגדיאן היה כפר טיבטי שקט וחביב, עד שמישהו שם למעלה (מעניין עד כמה למעלה) החליט להזרים אליו תיירים. בפרץ של גאוניות, קושר המקום שכוח האל לגן-העדן בו מתרחשת עלילת ספר מפורסם. תוך מספר שנים, מקומץ איכרים וחצי יאק, התפתחה לה עיר טיבטית עתיקה תיירותית למופת. בניגוד מוחלט לאש הגהנום השורפת את החוטאים, בגן-העדן הטיבטי קור קיצוני מקפיא עצמות הצדיקים. העיירה נמצאת בגובה רב, ובחודשי החורף הגן סגור (לא נעים). מי שמתגבר על הקור נהנה מסמטאות ריקות יחסית אך גם כאן מורגש מחסור חמור באותנטיות.
הנוכחות הטיבטית בעיר מורגשת ע"י מספר מקדשים ומנזרים טיבטיים בעלי השפעה סינית כשגולת הכותרת היא המנזר הגדול ביותר במחוז יונאן החולש על העיר. המנזר הוא ביתם של מאות נזירים והוא בעצם קומפלקס ענק של בתי מגורים מבוץ בעלי אופי טיבטי ובראש הגבעה מספר מקדשים גדולים. בדומה לרוב המקומות בעיר, הפעילות בחודשי החורף במנזר מצומצמת בעיקר לצרכי שיפוצים כך שרוב המקדשים סגורים ואת הניקיון המופתי הורסות ערמות של פסולת בניין בכל פינה, ובדומה לשאר האתרים בסין דמי הכניסה למנזר גבוהים בצורה בלתי שפויה ובניגוד מוחלט לעקרונות הבודהיזם המוכרים לנו (אנו עדים לזרם חדש – "בודהיזם קפיטליסטי"). מבחוץ, על כל פנים, הקומפלקס בהחלט נראה גדול ומרשים.
בזאת כנראה מסתיים הפרק הטיבטי בטיולנו, ונסיעת אחר-צהריים מדהימה תביא אותנו חזרה לליג'יאנג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה