קבלת הפנים הרטובה שקיבלנו בעיר צ'ונגצ'ינג העבירה לנו את החשק לבדוק מה אפשר לעשות בה. כל מה שרצינו היה לעוף ממנה כמה שיותר מהר. ועדיין, לא שיערנו לעצמנו שזה יהיה כל-כך מהר. קנינו כרטיס רכבת והתכוננו לנסיעה של חמש שעות. הרמנו גבה כשאמרו לנו שזה ייקח שעתיים בלבד. הורדנו את הגבה ופערנו את הפה כשראינו איזו רכבת-חללית מחכה לנו ברציף. אומרים שסין זו מדינה של ניגודים, והפער בין הרכבות בהן נסענו עד כה לבין המטוס-על-מסילה האווירודינמי ששעט במהירות של 200 קמ"ש יכול להוות דוגמא טובה לכך (גם אם זו לא הייתה הכוונה בדיוק באמירה).
הגענו לצ'נגדו. עיר פשוט מגניבה. מה עושה אותה לכזאת? תשובה: העובדה שאנחנו נגנבים פעמיים ביום בממוצע. אז כמו שהבנתם, רק מהנסיעה לכאן כבר נגנבנו לא מעט. ההוסטל שמצאנו נראה כמו שהוסטל צריך להיראות (בפעם הראשונה בטיול). הוסטל מגניב עם חדרים נעימים, טונות של מידע למטיילים באנגלית, ספריית DVD, מסעדה עם אוכל מערבי ומטיילים מכל העולם (שלא מאמינים שסין זה כל העולם), איתם ניתן להחליף חוויות, לצאת לאכול ולדבר (כי כמה כבר אפשר לשמוע שוב ושוב את אותם הסיפורים של יוני???).
אחר הצהריים יצאנו להסתובב במדרחוב עתיק שהפכו אותו למרכז בילויים רומנטי. נכנסים למתחם דרך שער שבו מקדמות את פני העוברים בובות נייר צבעוניות, מוארות מבפנים, גינה מטופחת מלאה בעצי ג'ינקו שנצבעו בצהוב עם בוא החורף, גשרים מעל נחלים ובריכות קטנות הפזורות בשטח. עם רדת הערב, המוני המסעדות ובתי העץ בסגנון הסיני המסורתי מוארים בפנסינים (פנסים סיניים עם אהילי נייר אדום). נגנבנו. מחוץ למתחם יש רחוב שלם של חנויות ציוד למטיילים במחירים שלא נעים לנו לציין. נגנבנו בריבוע ואפילו קנינו.
בדרכנו חזרה להוסטל התחיל לרדת שלג כבד. יוני, שבשלב הזה כבר נגנב לחלוטין, התחיל לשיר שירי כריסמס ולפזז במעגלים סביב מיכל המודאגת.
סמל העיר צ'נגדו הוא הפנדה. ניתן למצוא אותו בשלטים, פרסומות, על האוטובוסים ואפילו על חפיסות סיגריות. הסיבה לכך היא המרכז העולמי לשימור הפנדות שנמצא בעיר. עדיין אין לנו תמונות של פנדות ולכן נרשמנו לסיור במרכז. פנדה היא החיה הכי חמודה שיש ויסלחו לנו פונצ'ו, מייקל ובילבי. הטדי-בר הענקיים האלה שמנגנון ההישרדות שלהם מתבסס על היותם חמודים מדי מכדי שמישהו יירצה להרע להם – אחרת איזה הסבר יש לזה שהאבולוציה נתנה להם אוזניים קטנות ועגולות, ארובות עיניים שמשוות להן הבעת "לטף-אותי-אני-חמוד" וגפיים שצבועות בשחור וכל השאר לבן?
בהעדר תחת (הרגליים של הפנדות יוצאות ישר מהגב) הן יושבות\שוכבות על הגב כשרגליהן באוויר ועסוקות בפירוק שיטתי ויסודי של ענפי במבוק. חלק מהחינניות של הפנדות טמונה בהתנהלות המגושמת שלהן: הן נופלות ומתגלגלות על הגב, נתקעות בעצים והולכות כאילו יש להן שפשפת של אחרי טרק של חודש. הסיבה לכך, כנראה, היא שההתמחות העיקרית שלהן היא השינה והן לא בנויות ליותר מזה.
אם יש משהו יותר חמוד מדוב פנדה, זה בייבי פנדה. תקופת החיזור היא באביב וכך יצא לנו להיות קצת אחרי הבייבי-בום השנתי ולבקר בתינוקייה.
בתור בונוס למי שמגיע עד לכאן כדי לראות פנדות וגם בגלל הדמיון של השם, דואגים במרכז גם לפנדות אדומות. זוהי הכלאה בין רקון לפנדה, זאת-אומרת רקון גדול עם אוזניים ועיניים שחורות. ניסיון יפה אבל בפנדות כמו בבמבות - בנות-הדוד הגדולות גונבות את ההצגה.
המרכז עצמו מאוד יפה ומטופח והחיות מקבלות מרחב תנועה ויחס מצוין, שלא כמו הפילים הקשורים שבמרכז בעל המטרה הדומה בנפאל. בנוסף, בעקבות השלג מליל אמש, צמרות עצי הבמבוק והפרחים כוסו במעטה לבן ועכשיו נראה אתכם אומרים שזה לא נשמע מגניב.
הצפייה הממושכת בסעודת הבמבוק של הפנדות, הציתה בנו את הרעב. אם יש דבר אחד שניתן לומר על האוכל בסצ'ואן (המחוז שצ'נגדו היא בירתו) זה שהוא מצוין. אם מותר להוסיף עוד מילה, נציין גם שהוא חריף. מנה פופולארית היא "הסיר-החם". המנה מיועדת למספר סועדים במשותף. סיר מרק גדול מוגש לשולחן ומונח על כיריים שבמרכזו, ולתוכו זורקים כל העולה על רוחנו.שם התואר "חם" מתייחס גם לטמפרטורה וגם לטעם החריף ששורף את הפה (לנו הביאו את החריף בצד לאחר שהבחינו בזווית האופקית של עינינו). כחלק מהכרותינו עם המטבח המקומי התוודעו כאן גם לסוג חדש של חריף – אחד כזה שמרדים את הפה ולא משנה מה תאכל אחר-כך, יהיה לזה טעם של סבון כביסה (איכס).
מה שיפה במיוחד בעיר צ'נגדו הוא השילוב של עיר מודרנית (גורדי שחקים, ניאונים, חנויות מעצבים) בצד מסורת עתיקת יומין (מנזרים, מקדשים ונזירים ברחובות). הלכנו לביקור-אחר-הצהריים במקדש\מנזר הבודהיסטי הגדול באזור – "מקדש וונשו". הבודהיזם ברוב סין שונה מהבודהיזם הטיבטי שראינו עד כה בשל היותו מזרם שונה - "זרם הזן". לעומת המנזרים הקטנים והאינטימיים שפגשנו בנפאל, הפעם נכנסנו למתחם גדול של מקדשים הבנויים כמיטב הארכיטקטורה הסינית, הפסלים הצבעוניים בגובה חמישה מטרים בממוצע, נברשות קריסטל, אהילי נייר עם אותיות סיניות וניקיון מופתי. בין החצרות וביתני העץ הרגשנו כאילו אנחנו מסתובבים על הסט של הסרט נמר-דרקון. בתוך מקדש ענק בן שלוש קומות התקיימה תפילה קבוצתית במהלכה עשרות נזירים ונזירות הסתובבו במעגלים בהיכל גדול והמהמו תפילות. נגנבנו בפעם המי יודע כמה.
בכל עיר שמכבדת את עצמה בסין יש פארקים ובהם אנשים שעוסקים באי אילו פעילויות מוזרות יותר ומוזרות פחות. בצ'נגדו הקצו פארק שלם במיוחד בשביל זה וקוראים לו "פארק האנשים" (ואנחנו מוסיפים – "הקצת מחופפים"). כמובן שהלכנו לבדוק את הנושא. כבר בכניסה קידמה את פנינו מקהלת ענק כשבמרכז עומדת המנצחת וסביבה ברדיוס של לפחות 20 מ' פזורים עשרות זמרים עם שירונים ביד או על כן תווים. ליד חבורת רקדני הזוגות ואחרי קבוצת מנפנפי המניפות, התאמנו לוחמי הטאי-צ'י בסדרות התרגילים האיטיות. חלקם אפילו מצויד בחרב אימתנית. לא יכולנו להישאר אדישים למראה ה"סבתא-זפטה" עם החרב וצילמנו אותה למענכם.
לרשימת הפעילויות מתווסף גם המשחק בכדור-נוצה. הסינים, שאוהבים לראות איך אנחנו מתמודדים עם מנהגיהם, הזמינו את יוני למשחק. למרות הדמיון לטניס, המידות השונות של המחבט ואופי התנועה השונה של הכדור גרמו ליוני להראות קצת עילג (תירוצים תירוצים) אבל בסוף נראה שהוא התחיל לתפוס את העניין, ובטוח שהוא נהנה.
דבר מגניב נוסף שראינו הוא הדרך בה מנהלים את מועדון הפנויים-פנויות העירוני. כל רווק\ה בודד\ה מדפיס דף פרסומת לעצמו ותולה אותו לצד דפים רבים אחרים על הגדרות בפארק. כך, יוכל רווק\ה בודד\ה מהמין השני לצאת לשופינג ולבחור את הנפש התאומה מן המבחר.
במקום בתי-קפה, כאן יש בתי-תה שהאנשים נפגשים בהם ומעבירים את הזמן בשעות הפנאי. לשתיית התה יש משמעות רבה בסין ופעמים רבות הגשתו מלווה בטקס. התיישבנו בבית-תה צנוע בפארק כדי לטעום מהחוויה הזו (תה ואורז יש בסין, ואורז כבר אכלנו מספיק). הזמנו שתי כוסות של תה אקזוטי וחיכינו לטקס. כעבור זמן קצר המלצרית הגישה לנו את הכוסות, מזגה לתוכן מים חמים מתרמוס פלסטיק אדום והניחה את התרמוס. ציפינו בהתרגשות להמשך הטקס, ואז, פצתה מגישת התה את פיה ומלמלה את המילה היחידה שהיא יודעת באנגלית - "Money". מאוכזבים מעט שתינו את התה (שהיה די טעים) והמשכנו לדרכנו. לא נגנבנו.
בערב יום שישי יצאנו לאופרה של סצ'ואן. לא אופרה במובן של גברים ונשים שצורחים למיקרופון (כי אז זה היה נקרא קאריוקי), אלא יותר בסגנון של מופע פולקלור המשלב שירה, ריקודים, נגינה ועוד. התלהבנו במיוחד מקטע סולו וירטואוזי של כלי מיתר סיני דמוי כינור, מקטע ריקוד עם בובה שהמפעילה שלה שלטה בה בצורה יוצאת דופן, ממופע צלליות ידיים ומריקוד נשיפת אש והחלפת מסכות – ריקוד שבו בשבריר שנייה המסכה שעל פני הרקדנים משנה צבעה או נעלמת. קשה לתאר את הכל במילים אבל היו בטוחים שהיה מגניב לאללה.
הגענו לצ'נגדו. עיר פשוט מגניבה. מה עושה אותה לכזאת? תשובה: העובדה שאנחנו נגנבים פעמיים ביום בממוצע. אז כמו שהבנתם, רק מהנסיעה לכאן כבר נגנבנו לא מעט. ההוסטל שמצאנו נראה כמו שהוסטל צריך להיראות (בפעם הראשונה בטיול). הוסטל מגניב עם חדרים נעימים, טונות של מידע למטיילים באנגלית, ספריית DVD, מסעדה עם אוכל מערבי ומטיילים מכל העולם (שלא מאמינים שסין זה כל העולם), איתם ניתן להחליף חוויות, לצאת לאכול ולדבר (כי כמה כבר אפשר לשמוע שוב ושוב את אותם הסיפורים של יוני???).
אחר הצהריים יצאנו להסתובב במדרחוב עתיק שהפכו אותו למרכז בילויים רומנטי. נכנסים למתחם דרך שער שבו מקדמות את פני העוברים בובות נייר צבעוניות, מוארות מבפנים, גינה מטופחת מלאה בעצי ג'ינקו שנצבעו בצהוב עם בוא החורף, גשרים מעל נחלים ובריכות קטנות הפזורות בשטח. עם רדת הערב, המוני המסעדות ובתי העץ בסגנון הסיני המסורתי מוארים בפנסינים (פנסים סיניים עם אהילי נייר אדום). נגנבנו. מחוץ למתחם יש רחוב שלם של חנויות ציוד למטיילים במחירים שלא נעים לנו לציין. נגנבנו בריבוע ואפילו קנינו.
בדרכנו חזרה להוסטל התחיל לרדת שלג כבד. יוני, שבשלב הזה כבר נגנב לחלוטין, התחיל לשיר שירי כריסמס ולפזז במעגלים סביב מיכל המודאגת.
סמל העיר צ'נגדו הוא הפנדה. ניתן למצוא אותו בשלטים, פרסומות, על האוטובוסים ואפילו על חפיסות סיגריות. הסיבה לכך היא המרכז העולמי לשימור הפנדות שנמצא בעיר. עדיין אין לנו תמונות של פנדות ולכן נרשמנו לסיור במרכז. פנדה היא החיה הכי חמודה שיש ויסלחו לנו פונצ'ו, מייקל ובילבי. הטדי-בר הענקיים האלה שמנגנון ההישרדות שלהם מתבסס על היותם חמודים מדי מכדי שמישהו יירצה להרע להם – אחרת איזה הסבר יש לזה שהאבולוציה נתנה להם אוזניים קטנות ועגולות, ארובות עיניים שמשוות להן הבעת "לטף-אותי-אני-חמוד" וגפיים שצבועות בשחור וכל השאר לבן?
בהעדר תחת (הרגליים של הפנדות יוצאות ישר מהגב) הן יושבות\שוכבות על הגב כשרגליהן באוויר ועסוקות בפירוק שיטתי ויסודי של ענפי במבוק. חלק מהחינניות של הפנדות טמונה בהתנהלות המגושמת שלהן: הן נופלות ומתגלגלות על הגב, נתקעות בעצים והולכות כאילו יש להן שפשפת של אחרי טרק של חודש. הסיבה לכך, כנראה, היא שההתמחות העיקרית שלהן היא השינה והן לא בנויות ליותר מזה.
אם יש משהו יותר חמוד מדוב פנדה, זה בייבי פנדה. תקופת החיזור היא באביב וכך יצא לנו להיות קצת אחרי הבייבי-בום השנתי ולבקר בתינוקייה.
בתור בונוס למי שמגיע עד לכאן כדי לראות פנדות וגם בגלל הדמיון של השם, דואגים במרכז גם לפנדות אדומות. זוהי הכלאה בין רקון לפנדה, זאת-אומרת רקון גדול עם אוזניים ועיניים שחורות. ניסיון יפה אבל בפנדות כמו בבמבות - בנות-הדוד הגדולות גונבות את ההצגה.
המרכז עצמו מאוד יפה ומטופח והחיות מקבלות מרחב תנועה ויחס מצוין, שלא כמו הפילים הקשורים שבמרכז בעל המטרה הדומה בנפאל. בנוסף, בעקבות השלג מליל אמש, צמרות עצי הבמבוק והפרחים כוסו במעטה לבן ועכשיו נראה אתכם אומרים שזה לא נשמע מגניב.
הצפייה הממושכת בסעודת הבמבוק של הפנדות, הציתה בנו את הרעב. אם יש דבר אחד שניתן לומר על האוכל בסצ'ואן (המחוז שצ'נגדו היא בירתו) זה שהוא מצוין. אם מותר להוסיף עוד מילה, נציין גם שהוא חריף. מנה פופולארית היא "הסיר-החם". המנה מיועדת למספר סועדים במשותף. סיר מרק גדול מוגש לשולחן ומונח על כיריים שבמרכזו, ולתוכו זורקים כל העולה על רוחנו.שם התואר "חם" מתייחס גם לטמפרטורה וגם לטעם החריף ששורף את הפה (לנו הביאו את החריף בצד לאחר שהבחינו בזווית האופקית של עינינו). כחלק מהכרותינו עם המטבח המקומי התוודעו כאן גם לסוג חדש של חריף – אחד כזה שמרדים את הפה ולא משנה מה תאכל אחר-כך, יהיה לזה טעם של סבון כביסה (איכס).
מה שיפה במיוחד בעיר צ'נגדו הוא השילוב של עיר מודרנית (גורדי שחקים, ניאונים, חנויות מעצבים) בצד מסורת עתיקת יומין (מנזרים, מקדשים ונזירים ברחובות). הלכנו לביקור-אחר-הצהריים במקדש\מנזר הבודהיסטי הגדול באזור – "מקדש וונשו". הבודהיזם ברוב סין שונה מהבודהיזם הטיבטי שראינו עד כה בשל היותו מזרם שונה - "זרם הזן". לעומת המנזרים הקטנים והאינטימיים שפגשנו בנפאל, הפעם נכנסנו למתחם גדול של מקדשים הבנויים כמיטב הארכיטקטורה הסינית, הפסלים הצבעוניים בגובה חמישה מטרים בממוצע, נברשות קריסטל, אהילי נייר עם אותיות סיניות וניקיון מופתי. בין החצרות וביתני העץ הרגשנו כאילו אנחנו מסתובבים על הסט של הסרט נמר-דרקון. בתוך מקדש ענק בן שלוש קומות התקיימה תפילה קבוצתית במהלכה עשרות נזירים ונזירות הסתובבו במעגלים בהיכל גדול והמהמו תפילות. נגנבנו בפעם המי יודע כמה.
בכל עיר שמכבדת את עצמה בסין יש פארקים ובהם אנשים שעוסקים באי אילו פעילויות מוזרות יותר ומוזרות פחות. בצ'נגדו הקצו פארק שלם במיוחד בשביל זה וקוראים לו "פארק האנשים" (ואנחנו מוסיפים – "הקצת מחופפים"). כמובן שהלכנו לבדוק את הנושא. כבר בכניסה קידמה את פנינו מקהלת ענק כשבמרכז עומדת המנצחת וסביבה ברדיוס של לפחות 20 מ' פזורים עשרות זמרים עם שירונים ביד או על כן תווים. ליד חבורת רקדני הזוגות ואחרי קבוצת מנפנפי המניפות, התאמנו לוחמי הטאי-צ'י בסדרות התרגילים האיטיות. חלקם אפילו מצויד בחרב אימתנית. לא יכולנו להישאר אדישים למראה ה"סבתא-זפטה" עם החרב וצילמנו אותה למענכם.
לרשימת הפעילויות מתווסף גם המשחק בכדור-נוצה. הסינים, שאוהבים לראות איך אנחנו מתמודדים עם מנהגיהם, הזמינו את יוני למשחק. למרות הדמיון לטניס, המידות השונות של המחבט ואופי התנועה השונה של הכדור גרמו ליוני להראות קצת עילג (תירוצים תירוצים) אבל בסוף נראה שהוא התחיל לתפוס את העניין, ובטוח שהוא נהנה.
דבר מגניב נוסף שראינו הוא הדרך בה מנהלים את מועדון הפנויים-פנויות העירוני. כל רווק\ה בודד\ה מדפיס דף פרסומת לעצמו ותולה אותו לצד דפים רבים אחרים על הגדרות בפארק. כך, יוכל רווק\ה בודד\ה מהמין השני לצאת לשופינג ולבחור את הנפש התאומה מן המבחר.
במקום בתי-קפה, כאן יש בתי-תה שהאנשים נפגשים בהם ומעבירים את הזמן בשעות הפנאי. לשתיית התה יש משמעות רבה בסין ופעמים רבות הגשתו מלווה בטקס. התיישבנו בבית-תה צנוע בפארק כדי לטעום מהחוויה הזו (תה ואורז יש בסין, ואורז כבר אכלנו מספיק). הזמנו שתי כוסות של תה אקזוטי וחיכינו לטקס. כעבור זמן קצר המלצרית הגישה לנו את הכוסות, מזגה לתוכן מים חמים מתרמוס פלסטיק אדום והניחה את התרמוס. ציפינו בהתרגשות להמשך הטקס, ואז, פצתה מגישת התה את פיה ומלמלה את המילה היחידה שהיא יודעת באנגלית - "Money". מאוכזבים מעט שתינו את התה (שהיה די טעים) והמשכנו לדרכנו. לא נגנבנו.
בערב יום שישי יצאנו לאופרה של סצ'ואן. לא אופרה במובן של גברים ונשים שצורחים למיקרופון (כי אז זה היה נקרא קאריוקי), אלא יותר בסגנון של מופע פולקלור המשלב שירה, ריקודים, נגינה ועוד. התלהבנו במיוחד מקטע סולו וירטואוזי של כלי מיתר סיני דמוי כינור, מקטע ריקוד עם בובה שהמפעילה שלה שלטה בה בצורה יוצאת דופן, ממופע צלליות ידיים ומריקוד נשיפת אש והחלפת מסכות – ריקוד שבו בשבריר שנייה המסכה שעל פני הרקדנים משנה צבעה או נעלמת. קשה לתאר את הכל במילים אבל היו בטוחים שהיה מגניב לאללה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה