בהחלטה חפוזה, תפסנו את רכבת הלילה בדרכנו דרומה לאזורים בהם השמיים כחולים והשמש זורחת. ברכבת לילה של 12 שעות, הדבר המתבקש הוא לישון, ולכן החלטנו לנסות את קרון השינה. הקרון מחולק לתאים, כאשר בכל תא 6 מיטות ב-3 קומות. למען האמת, תנאי השינה ברכבת לא היו כ"כ רעים, והם היו אפילו מפנקים יחסית לחדר שקיבלנו בהפלגה.
הבטחנו לכם נס, והבטחות צריך לקיים. כשעלינו על הרכבת גילינו שהגורל (בדמות מערכת חלוקת הכרטיסים הממוחשבת) החליט להלין אותנו בתאי שינה שונים. לאחר שעברנו ביחד גאיות והרים, על גבי אופניים וגם סוסים, לא באה בחשבון פרידה ממושכת שכזו. בודהה היה חייב לנו נס עוד מאתמול, ובעזרת קצת תנועות ידיים והרבה חיוכים הנדסנו מחדש את חברינו לקרון כך שבסופו של דבר הלכנו לישון זה לצד זו, מיטה מול מיטה. נס, או לא נס?
בכדי שחווית הנסיעה תהיה מושלמת, המשכנו עוד 9 שעות באוטובוס על מנת לסגור יממה בדרכים. אנחנו מרגישים כמו תקליט שבור, ולכם בטח נמאס לשמוע, אבל – נסיעה יפיפייה !!! לקראת ערב הגענו לליג'יאנג, בירת מיעוט ה"נאשי".
הנאשי הוא מיעוט שמקורו בטיבט. בני הנאשי עדיין משתמשים בכתב ציורים עתיק (כתב הציורים היחיד שעדיין נמצא בשימוש), הם סגדו בעבר לכל מיני חיות ובראשן הצפרדע (שהייתה פעם ראשן), הם הולכים בלבוש המסורתי שמסרב לצאת מהאופנה, אבל הפרט הפיקנטי ביותר הוא שהם מקיימים חברה מטריאכלית (שזה אומר שהנשים מנהלות את העניינים). ציפינו לראות גברים היסטריים ונשים מסריחות מבירה אבל מסתבר שזה לא בדיוק הולך ככה. למען האמת זו חברה רגילה שעיקר ההבדל נעוץ בדרך בה מנוהלות מערכות יחסים. זוג לא חייב לגור ביחד, מה שאומר שהבחורה גרה אצל אמה (האבא לא בהכרח בתמונה) ומקבלת ביקורי בית מכל גבר בו חשקה נפשה. בתום הביקור (לאחר שהפסיד במשחק הקלפים) הבחור נשלח חזרה לבית אימו. במקרה והפרס למנצח בקלפים הוא זאטוט קטן וקולני, הגבר יכול לעזור בגידולו אבל, אם לגברת נמאס ממנו הוא מתחפף בלי לשאול שאלות. האמת, אחלה סידור :)
ליג'יאנג היא מרכז הפעילות של הנאשי מזה שנים רבות. לפני כ- 15 שנים פקדה את העיר רעידת אדמה הרסנית ורוב העיר נבנתה מחדש. אולם, בשל הפוטנציאל התיירותי שחזרו את המבנים בצורתם המסורתית (עם שיפורים) וכך שהתקבלה עיר עתיקה בת 15 שנה בלבד. הרחובות נקיים ונחלים זורמים בין הבתים, ערבות בוכיות משתפכות עד קו המים ומנורות סיניות תלויות מכל בית. נהנינו ללכת לאיבוד בין הסמטאות הצרות אך האותנטיות של העיר פינתה את מקומה לטובת מכונת התיירות הממוסחרת ונקברה תחת עדרי התיירים הסינים.
רצינו לטעום את החוויה הסינית באמת, ויצאנו לחפש את תערובת התה המושלמת. ברחבי העיר פזורות חנויות תה רבות שישמחו לעזור לנו במסע למציאת הטעם האולטימטיבי. מארח אדיב הושיב אותנו על שרפרפי עץ סביב שולחן הטעימות. אחרי שבחרנו את סוג התה הריחני ביותר (אין מה לעשות- ורדים מנצחים בקרב שכזה), התיישב גם המארח והטקס התחיל. הפעם ממש התרגשנו- סופסוף אנחנו צופים בטקס אמיתי סביב הכנת התה, לאחר האכזבה המרה בבית התה בצ'נגדו. לפני שהחלה ההתעסקות עם התה, כל הכוסיות עברו סניטציה במים רותחים ובעזרת פינצטה. פעמיים. את ניצני הורדים שמים בכוסית מעט יותר גדולה ובעלת מכסה, ושוטפים גם אותם במים הרותחים. עכשיו מגיע שיא הטקס: את המים השוטפים את הניצנים שפך המארח על פסלון של צפרדע (קדושה), המשנה את צבעו במגע עם מים חמים. נגנבנו לגמרי, ומייד אח"כ ביקשנו שיחזור על כך שוב ושוב. בשלב זה הכל היה נקי ומוכן, וקיבלנו לידינו את כוסיות התה. באמת אין לנו מילה רעה לומר על התה היונאני- אכן תה משובח. הבעיה היא שהוא גם עולה בהתאם לטעם, וממש לא בהתאם לכיס המוצ'ילרי החסכן שלנו. התפשרנו על תה ורדים מעודן קצת פחות, וזול בהרבה ("איזה תה הכי זול יש לך?"). היינו מבטיחים לשמור לכם קצת, אבל תעשיית התה כאן היא תחום לאניני טעם ובהתאם המחירים לאונקיה. בשביל הסכום שהסכמנו לשלם קיבלנו כ"כ מעט, כך שלא בטוח שנוכל לקיים הבטחה שכזו.
בערב, לבשנו את מיטב מחלצותינו (בעצם את כל מחלצותינו – הלילות כאן עדיין קפואים) ויצאנו לקונצרט (לא פחות ולא יותר). כל ערב מנגנת תזמורת הנאשי המקומית מגוון יצירות נאשי קלאסיות בכלי נגינה מסורתיים. עם תחילת המופע, תפסו את מקומותיהם כשלושים נגנים שגילם הממוצע הוא 70 והחלו בכיוון כלי מיתר בפריטה ובקשת, חלילי במבוק, מצילתיים, תוף דוד טיבטי, גונגים, נבל סיני ועוד. למרות שלא היה מנצח, הנגנים ניגנו בתיאום את היצירות ונראה שהם עושים זאת ערב ערב כבר עשרות שנים. מלבד זמרת בעלת קול רם וצורמני ונגנית הנבל כל הנגנים היו גברים (כנראה כאלה שנשותיהם זרקו אותם והם נשארו עם הפיפות והגונגים). כל קטע התחיל באות שנשמע כמו גניחה חלושה שנתן זקן הנגנים (בן 87) והתזמורת פצחה בניגונים. הקונצרט לווה בהסברים על הסיפורים שמאחורי השירים והיצירות והיה אפילו שיר אהבה שכתב אחד הנגנים ("לא הכי חתיך בתזמורת אבל ללא ספק הכי רומנטי"). חלוקת השפות בהסברים לא הייתה ממש מאוזנת וכך יצא שנאום של 10 דקות בסינית תורגם לחצי משפט באנגלית ובסופו של דבר הקונצרט הפך להיות פשוט הסבר אחד ארוך בסינית (חצי שעה של דיבורים על קטע נגינה של חמש דקות). המנחה הוא נגן ומנהל התזמורת, כנראה איש מעניין (לדוברי הסינית) שישב בכלא 21 שנה משום שקיבל את הצבא האדום ביצירה של שוברט והוא לא חשב על זה שזה בזיון כי זו סגידה לתרבות המערב (את זה קראנו בלונלי).
לפעמים אנחנו מתנהגים כמו חתולים, חוקרים טריטוריה חדשה ברדיוסים הולכים וגדלים. מגיעים למקום חדש ולא מוכר, קודם כל מוצאים גסט-האוס, פינה קטנה לישון בה. אחר-כך מסתובבים קצת ברחוב לראות איפה יש מסעדה נחמדה וקרובה. כשאנחנו מרגישים קצת יותר בבית אפשר להתחיל לחקור את העיר ויום אחרי אנחנו כבר יוצאים לבקר בכפרים שליד ובאתרים שבסביבה (רק חסר שנעצבן את הכלב של השכנה). שכרנו אופניים ויצאנו לסיבוב בצד של הארץ (יענו countryside). בכפר קטן לא רחוק מליג'יאנג מתנהלים החיים בשלווה וברוגע לרגליו של הר הדרקון המושלג. דיוושנו דרכנו ברחובות ודרכי העפר, בין זקנות שמשתזפות בשמש (לא בבקיני, יא סוטים!) ומשחקות מה-ג'ונג ועצים ערומים מעלים שהופכים לנושא נהדר לתמונה רק בגלל ההר המרשים שברקע עד שהגענו לכפר באישה. מלבד כמה דוכנים הורסי-חגיגה ובתי קפה במרכז הכפר, הוא הרבה פחות "הצגה לתייר" מהעיר השכנה.
עם הכנסנו בשער הכפר קראה לנו זקנה חביבה מקצה הרחוב וסימנה לנו לבוא אחריה. אולי זה יישמע לא אחראי, אבל לאור תנועותיה הנמרצות והמשכנעות לא יכולנו שלא להסכים לביקור נימוסין, וחוצמזה, לא הייתה לה חרב כמו לסבתא בצ'נגדו כך שלא חשדנו בה (כביכול זקנה, עומדת לה, מזדקנת). נכנסנו אליה הביתה ואז התחילה ההתקפה: באסרטיביות שלא תבייש את הסבתא הכי מרוקאית שיש, דחפה לנו קלמנטינות, עוגיות מזרחיות וביצים קשות מלוא החופן לידיים. שתי כוסות תה נמזגו במהירות והומתקו בשתי כפות סוכר גדושות כל אחת, ולא עזרו מחאותינו. הוכרחנו לקלף את הקלמנטינות תוך כדי שעוד ועוד עוגיות מועמסות לנו לידיים וכל שלוק נימוסים מהתה גרר מילוי מיידי מחדש של הכוס. אח"כ הזקנה החביבה התחילה לספור לנו בסינית עד 74, לא הבנו מה היא רוצה (אולי להשוויץ שהיא כבר ממש מבוגרת) אבל החלטנו שזה יספיק להיום. נתנו לה 10 יואן והתחלנו ללכת. לא קל היה לעזוב בלי לקחת את כל התקרובת שנארזה במהירות בשקית והושלכה עלינו בתנועות "קחו קחו אתם נורא רזים, מה אני אעשה עם זה, לסבא אסור מתוק" והגענו לעמק השווה כשנאותנו להכניס 4 קלמנטינות לתיק. אוי, זה היה מעייף!
הכפר באישה מפורסם בזכות אישיות מרתקת שכיכבה על השער של הטיימס, הוכנסה לרשימת 101 המנהיגים של המאה העשרים ועזרה ליותר מ- 300,000 אנשים במרוצת 88 שנות חייה – דוקטור הו. הדוקטור נראה כמו שהייתם מצפים מרופא סיני שמתמחה בעשבי מרפא: גלימה כחולה, כובע גרב, זקן ארוך שיוצא רק מקצה הסנטר וחיוך מזמין לקליניקת "אבן הירקן" המפוארת. בחדר ההמתנה קוראים מגזינים וגזרי עיתונים שהוא הופיע בהם ומחברות של אורחים מרוצים (לנו הוא נתן רק מחברות בעברית). לאחר ההמתנה נכנסנו למשרד שאין בו מקום לשבת מרוב חביות ושקים של צמחים שהוא ובנו אספו ביערות האזור ומהר הדרקון המושלג. לאחר אבחון של שלוש שניות בו נבדק הדופק של יוני, הדוקטור אמר: "חכה שנייה, אני מביא לך משהו לברכיים ולכתף" – קלע בול! הוא גם נתן צמח שיהיה טוב למחזור הדם ואמר שאם נרצה, אנחנו מוזמנים לתרום לפי יכולתנו עבור התרופות (קומוניסט אמיתי). לאחר שבדק את מיכל הוא קבע שהכול בסדר איתה ברוך השם, וכך הנציח סופית את העובדה שרק יוני חולה (אמרתי לכם).
מהמרפאה המשכנו אופטימיים מהרגיל (זהו הסוף לכל תחלואינו) אל הכפר השכן סוהה. הכפר הזה הוא כבר כן תיירותי להחריד, התחילו לבנות אותו בצורתו העתיקה לפני פחות מעשר שנים (ועדיין לא סיימו) על מנת להוריד עומס מליג'יאנג. כך קבלנו גרסה כפרית לעיר-העתיקה החדשה. הסתובבנו שם קצת וחזרנו בזמן לארוחת הערב בגסט-האוס הביתי בליג'יאנג, "מאמא-נאשי" (כל ערב המאמא פותחת שולחן וכל האורחים מוזמנים).
הבטחנו לכם נס, והבטחות צריך לקיים. כשעלינו על הרכבת גילינו שהגורל (בדמות מערכת חלוקת הכרטיסים הממוחשבת) החליט להלין אותנו בתאי שינה שונים. לאחר שעברנו ביחד גאיות והרים, על גבי אופניים וגם סוסים, לא באה בחשבון פרידה ממושכת שכזו. בודהה היה חייב לנו נס עוד מאתמול, ובעזרת קצת תנועות ידיים והרבה חיוכים הנדסנו מחדש את חברינו לקרון כך שבסופו של דבר הלכנו לישון זה לצד זו, מיטה מול מיטה. נס, או לא נס?
בכדי שחווית הנסיעה תהיה מושלמת, המשכנו עוד 9 שעות באוטובוס על מנת לסגור יממה בדרכים. אנחנו מרגישים כמו תקליט שבור, ולכם בטח נמאס לשמוע, אבל – נסיעה יפיפייה !!! לקראת ערב הגענו לליג'יאנג, בירת מיעוט ה"נאשי".
הנאשי הוא מיעוט שמקורו בטיבט. בני הנאשי עדיין משתמשים בכתב ציורים עתיק (כתב הציורים היחיד שעדיין נמצא בשימוש), הם סגדו בעבר לכל מיני חיות ובראשן הצפרדע (שהייתה פעם ראשן), הם הולכים בלבוש המסורתי שמסרב לצאת מהאופנה, אבל הפרט הפיקנטי ביותר הוא שהם מקיימים חברה מטריאכלית (שזה אומר שהנשים מנהלות את העניינים). ציפינו לראות גברים היסטריים ונשים מסריחות מבירה אבל מסתבר שזה לא בדיוק הולך ככה. למען האמת זו חברה רגילה שעיקר ההבדל נעוץ בדרך בה מנוהלות מערכות יחסים. זוג לא חייב לגור ביחד, מה שאומר שהבחורה גרה אצל אמה (האבא לא בהכרח בתמונה) ומקבלת ביקורי בית מכל גבר בו חשקה נפשה. בתום הביקור (לאחר שהפסיד במשחק הקלפים) הבחור נשלח חזרה לבית אימו. במקרה והפרס למנצח בקלפים הוא זאטוט קטן וקולני, הגבר יכול לעזור בגידולו אבל, אם לגברת נמאס ממנו הוא מתחפף בלי לשאול שאלות. האמת, אחלה סידור :)
ליג'יאנג היא מרכז הפעילות של הנאשי מזה שנים רבות. לפני כ- 15 שנים פקדה את העיר רעידת אדמה הרסנית ורוב העיר נבנתה מחדש. אולם, בשל הפוטנציאל התיירותי שחזרו את המבנים בצורתם המסורתית (עם שיפורים) וכך שהתקבלה עיר עתיקה בת 15 שנה בלבד. הרחובות נקיים ונחלים זורמים בין הבתים, ערבות בוכיות משתפכות עד קו המים ומנורות סיניות תלויות מכל בית. נהנינו ללכת לאיבוד בין הסמטאות הצרות אך האותנטיות של העיר פינתה את מקומה לטובת מכונת התיירות הממוסחרת ונקברה תחת עדרי התיירים הסינים.
רצינו לטעום את החוויה הסינית באמת, ויצאנו לחפש את תערובת התה המושלמת. ברחבי העיר פזורות חנויות תה רבות שישמחו לעזור לנו במסע למציאת הטעם האולטימטיבי. מארח אדיב הושיב אותנו על שרפרפי עץ סביב שולחן הטעימות. אחרי שבחרנו את סוג התה הריחני ביותר (אין מה לעשות- ורדים מנצחים בקרב שכזה), התיישב גם המארח והטקס התחיל. הפעם ממש התרגשנו- סופסוף אנחנו צופים בטקס אמיתי סביב הכנת התה, לאחר האכזבה המרה בבית התה בצ'נגדו. לפני שהחלה ההתעסקות עם התה, כל הכוסיות עברו סניטציה במים רותחים ובעזרת פינצטה. פעמיים. את ניצני הורדים שמים בכוסית מעט יותר גדולה ובעלת מכסה, ושוטפים גם אותם במים הרותחים. עכשיו מגיע שיא הטקס: את המים השוטפים את הניצנים שפך המארח על פסלון של צפרדע (קדושה), המשנה את צבעו במגע עם מים חמים. נגנבנו לגמרי, ומייד אח"כ ביקשנו שיחזור על כך שוב ושוב. בשלב זה הכל היה נקי ומוכן, וקיבלנו לידינו את כוסיות התה. באמת אין לנו מילה רעה לומר על התה היונאני- אכן תה משובח. הבעיה היא שהוא גם עולה בהתאם לטעם, וממש לא בהתאם לכיס המוצ'ילרי החסכן שלנו. התפשרנו על תה ורדים מעודן קצת פחות, וזול בהרבה ("איזה תה הכי זול יש לך?"). היינו מבטיחים לשמור לכם קצת, אבל תעשיית התה כאן היא תחום לאניני טעם ובהתאם המחירים לאונקיה. בשביל הסכום שהסכמנו לשלם קיבלנו כ"כ מעט, כך שלא בטוח שנוכל לקיים הבטחה שכזו.
בערב, לבשנו את מיטב מחלצותינו (בעצם את כל מחלצותינו – הלילות כאן עדיין קפואים) ויצאנו לקונצרט (לא פחות ולא יותר). כל ערב מנגנת תזמורת הנאשי המקומית מגוון יצירות נאשי קלאסיות בכלי נגינה מסורתיים. עם תחילת המופע, תפסו את מקומותיהם כשלושים נגנים שגילם הממוצע הוא 70 והחלו בכיוון כלי מיתר בפריטה ובקשת, חלילי במבוק, מצילתיים, תוף דוד טיבטי, גונגים, נבל סיני ועוד. למרות שלא היה מנצח, הנגנים ניגנו בתיאום את היצירות ונראה שהם עושים זאת ערב ערב כבר עשרות שנים. מלבד זמרת בעלת קול רם וצורמני ונגנית הנבל כל הנגנים היו גברים (כנראה כאלה שנשותיהם זרקו אותם והם נשארו עם הפיפות והגונגים). כל קטע התחיל באות שנשמע כמו גניחה חלושה שנתן זקן הנגנים (בן 87) והתזמורת פצחה בניגונים. הקונצרט לווה בהסברים על הסיפורים שמאחורי השירים והיצירות והיה אפילו שיר אהבה שכתב אחד הנגנים ("לא הכי חתיך בתזמורת אבל ללא ספק הכי רומנטי"). חלוקת השפות בהסברים לא הייתה ממש מאוזנת וכך יצא שנאום של 10 דקות בסינית תורגם לחצי משפט באנגלית ובסופו של דבר הקונצרט הפך להיות פשוט הסבר אחד ארוך בסינית (חצי שעה של דיבורים על קטע נגינה של חמש דקות). המנחה הוא נגן ומנהל התזמורת, כנראה איש מעניין (לדוברי הסינית) שישב בכלא 21 שנה משום שקיבל את הצבא האדום ביצירה של שוברט והוא לא חשב על זה שזה בזיון כי זו סגידה לתרבות המערב (את זה קראנו בלונלי).
לפעמים אנחנו מתנהגים כמו חתולים, חוקרים טריטוריה חדשה ברדיוסים הולכים וגדלים. מגיעים למקום חדש ולא מוכר, קודם כל מוצאים גסט-האוס, פינה קטנה לישון בה. אחר-כך מסתובבים קצת ברחוב לראות איפה יש מסעדה נחמדה וקרובה. כשאנחנו מרגישים קצת יותר בבית אפשר להתחיל לחקור את העיר ויום אחרי אנחנו כבר יוצאים לבקר בכפרים שליד ובאתרים שבסביבה (רק חסר שנעצבן את הכלב של השכנה). שכרנו אופניים ויצאנו לסיבוב בצד של הארץ (יענו countryside). בכפר קטן לא רחוק מליג'יאנג מתנהלים החיים בשלווה וברוגע לרגליו של הר הדרקון המושלג. דיוושנו דרכנו ברחובות ודרכי העפר, בין זקנות שמשתזפות בשמש (לא בבקיני, יא סוטים!) ומשחקות מה-ג'ונג ועצים ערומים מעלים שהופכים לנושא נהדר לתמונה רק בגלל ההר המרשים שברקע עד שהגענו לכפר באישה. מלבד כמה דוכנים הורסי-חגיגה ובתי קפה במרכז הכפר, הוא הרבה פחות "הצגה לתייר" מהעיר השכנה.
עם הכנסנו בשער הכפר קראה לנו זקנה חביבה מקצה הרחוב וסימנה לנו לבוא אחריה. אולי זה יישמע לא אחראי, אבל לאור תנועותיה הנמרצות והמשכנעות לא יכולנו שלא להסכים לביקור נימוסין, וחוצמזה, לא הייתה לה חרב כמו לסבתא בצ'נגדו כך שלא חשדנו בה (כביכול זקנה, עומדת לה, מזדקנת). נכנסנו אליה הביתה ואז התחילה ההתקפה: באסרטיביות שלא תבייש את הסבתא הכי מרוקאית שיש, דחפה לנו קלמנטינות, עוגיות מזרחיות וביצים קשות מלוא החופן לידיים. שתי כוסות תה נמזגו במהירות והומתקו בשתי כפות סוכר גדושות כל אחת, ולא עזרו מחאותינו. הוכרחנו לקלף את הקלמנטינות תוך כדי שעוד ועוד עוגיות מועמסות לנו לידיים וכל שלוק נימוסים מהתה גרר מילוי מיידי מחדש של הכוס. אח"כ הזקנה החביבה התחילה לספור לנו בסינית עד 74, לא הבנו מה היא רוצה (אולי להשוויץ שהיא כבר ממש מבוגרת) אבל החלטנו שזה יספיק להיום. נתנו לה 10 יואן והתחלנו ללכת. לא קל היה לעזוב בלי לקחת את כל התקרובת שנארזה במהירות בשקית והושלכה עלינו בתנועות "קחו קחו אתם נורא רזים, מה אני אעשה עם זה, לסבא אסור מתוק" והגענו לעמק השווה כשנאותנו להכניס 4 קלמנטינות לתיק. אוי, זה היה מעייף!
הכפר באישה מפורסם בזכות אישיות מרתקת שכיכבה על השער של הטיימס, הוכנסה לרשימת 101 המנהיגים של המאה העשרים ועזרה ליותר מ- 300,000 אנשים במרוצת 88 שנות חייה – דוקטור הו. הדוקטור נראה כמו שהייתם מצפים מרופא סיני שמתמחה בעשבי מרפא: גלימה כחולה, כובע גרב, זקן ארוך שיוצא רק מקצה הסנטר וחיוך מזמין לקליניקת "אבן הירקן" המפוארת. בחדר ההמתנה קוראים מגזינים וגזרי עיתונים שהוא הופיע בהם ומחברות של אורחים מרוצים (לנו הוא נתן רק מחברות בעברית). לאחר ההמתנה נכנסנו למשרד שאין בו מקום לשבת מרוב חביות ושקים של צמחים שהוא ובנו אספו ביערות האזור ומהר הדרקון המושלג. לאחר אבחון של שלוש שניות בו נבדק הדופק של יוני, הדוקטור אמר: "חכה שנייה, אני מביא לך משהו לברכיים ולכתף" – קלע בול! הוא גם נתן צמח שיהיה טוב למחזור הדם ואמר שאם נרצה, אנחנו מוזמנים לתרום לפי יכולתנו עבור התרופות (קומוניסט אמיתי). לאחר שבדק את מיכל הוא קבע שהכול בסדר איתה ברוך השם, וכך הנציח סופית את העובדה שרק יוני חולה (אמרתי לכם).
מהמרפאה המשכנו אופטימיים מהרגיל (זהו הסוף לכל תחלואינו) אל הכפר השכן סוהה. הכפר הזה הוא כבר כן תיירותי להחריד, התחילו לבנות אותו בצורתו העתיקה לפני פחות מעשר שנים (ועדיין לא סיימו) על מנת להוריד עומס מליג'יאנג. כך קבלנו גרסה כפרית לעיר-העתיקה החדשה. הסתובבנו שם קצת וחזרנו בזמן לארוחת הערב בגסט-האוס הביתי בליג'יאנג, "מאמא-נאשי" (כל ערב המאמא פותחת שולחן וכל האורחים מוזמנים).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה