וואו !
וואו וואו וואו ! ! !
נחתנו בעיר גואנגדזאו. מה זאת העיר הזאת בכלל? לא העיר הכי מוכרת ולא הכי גדולה, זאת עיר קנטונזית בכלל (לא שזה משנה לנו בשלב זה כי אין לנו ממש רפרנס להשוואה) שנמצאת בין הונג-קונג למקאו המתויירות, עיר תעשייתית שתנופת הפיתוח שלה מגמדת את הרצליה (פיתוח) עיר מודרנית עד כי נדמה כאילו רק עכשיו יצאה מפס היצור של אחד המפעלים שבה ונארזה באריזת מתנה מהודרת וזאת העיר אליה מצאנו את הטיסה הכי זולה מנפאל, אחרת לעולם לא היינו מגיעים לכאן.
בכל מקרה, כבר הגענו, לא נבדוק מה הולך פה?
עם הנחיתה בנמל תעופה מודרני שהבליט את הייחוד הלאו דווקא חיובי של בית הנתיבות הנפאלי העשוי עץ הבנו שהטיול עבר פאזה. עם עיניים פעורות ובחמש לפנות בוקר, ניצבנו עייפים ורצוצים בפני מחסום שפה אימתני שגרם למשימה מספר אחת – לצאת משדה התעופה – להראות כמשימה בלתי אפשרית. בשלב זה פנינו אל תוכנית החירום – "השיחון" (אותו יוני משנן כבר שבועיים אבל זלזול בטונים של ההברות גרם לשינון להיות חסר תועלת). אולי זה לוקח קצת זמן וזה גם טיפה מסורבל אבל תמצא את המילה\משפט בשיחון, תן לסיני לקרא את השורה בסינית ו – קסם, מבינים אותך.
התרגשנו כשעברנו לראשונה מזה חודשיים את השישים קמ"ש וזה רק ביציאה משדה התעופה, שלא לדבר על אוטוסטראדה רבת מסלולים סלולה לעילא ולעילא בלי מהמורות ובלי בורות.
כשהבנו שישנה האפשרות לקחת אוטובוס לילה ליאנגשו (היעד המתוכנן הראשון שלנו), החלטנו להעביר יום בגואנגז'או ולראות מה יש לעיר להציע.
בלי שהתכוונו בכלל ועם הידיעה שסין זה איזו מדינת עולם שלישי שכולם שם תופרים נעליים או משהו מצאנו את עצמנו ברכבת תחתית מתוקתקת, מבריקה שנראה כאילו נבנתה אתמול. את הבוקר העברנו באי קטנטן שמהווה מקום מפגש לסיני המצוי, שם הוא יעשה את כל הדברים הרגילים שעושים בבוקר בפארק: טאיצ'י, ריקוד קבוצתי עם חרב או מטקה וכדור, ריקוד עם מניפות או סתם וולס רגיל, שירה בציבור בניצוחה של איזו בחורה (שהתפקיד שלה בעיקר להחליף את הפלקט עם המילים כל שיר ולעשות הרגשה רעה למי שרק עושה עם השפתיים) והלהיט החדש – התמסרויות עם כדור נוצה בעזרת הרגל (זה לא פשוט כמו שזה נראה, מנסיון).
כבר אז התחלנו להבין שגם אם העיר נראית כמו עיר מערבית יפה, הסינים הפסיכים שבה מתקיימים בעצם בעולם מקביל. שום סיפור או הרצאה לא יכלה להכין אותנו לדבר הזה. בעיקר על הרקע השפוי הזה בלט השוני. למשל, המשכנו מהאי לרחוב שיש בו שוק, עד כאן הכל נשמע סביר. אבל, השוק הזה פונה לקהל יעד שונה ממה שאנחנו הכרנו, ולא מן הנמנע שיום יבוא ונראה זקנה לבושה גלימה שחורה וכובע מחודד רחב שוליים מבקשת מאחד הרוכלים שני קילו לשונות לטאה וקמצוץ אבקת זנב עכברוש ("אה ובחייאת, תבדוק לי שמן במטאטא בבקשה") ואם זה נשמע לא סביר אז הנה כמה מהפריטים המוצעים למכירה שאנחנו ראינו: שורשים שונים, תה, צמחי מרפא, תבלינים ופטריות בכל הגדלים (עד גודל של חצי מטר ויותר). עד כאן נשמע בסדר, אנחנו ממשיכים: במחלקת האובייקטים המיובשים מצאנו כל מני צמחים, פטריות, סוסוני ים, עכברים מעופפים (לא עטלפים), עטלפים,נשל נחשים, נחשים שלמים, צפרדעים (על מקל), רגלי עיזים (בכמויות אסטרונומיות), לטאות, זבובי ענק, זבובי ענק מיניאטורים, פיסות עור לא מוגדרות, פיסות לא מוגדרות, קרני איילים ופוחלצי איילים. במחלקת החי פגשנו דגים בצבעים הזויים של מארקר, המון ציפורים, חתלתולים, חתולים, כלבלבים, כלבים, צבים, סלמנדרות, ארנבות, גרבילים (או ירבועים - אנחנו לא באמת יודעים מה ההבדל או מה זה שניהם) ועקרבים. זה מה שזיהינו ואחרי שחזינו בגברת נכבדת שוקלת עקרבי ענק בשקית תוך כדי החזרת ברי המזל לפיילה לא עמדנו בזה יותר והסתלקנו משם לאכול צהריים.
את המשך היום בילינו בפארק העירוני והיפה. הסינים מאוד אוהבים טבע אבל לאו דווקא כמו שאלוהים ברא אותו. גנים יפיפיים, בריכות עם נופרים וברווזים ופגודות. במרכז הפארק יש איצטדיון (זה פארק די גדול, אל תראו אותו ככה) ובדיוק היה משחק יפן-אירן במסגרת משחקי אסיה המתקיימים בעיר השבוע, אירוע שתרם רבות לאווירה המיוחדת בפארק ובעיר כולה. צילמנו את הפסל של חמש העיזים שמהווה את סמלה של העיר והמשכנו בדרכנו.
בערב החלטנו להמשיך עם הניסיונות מן המטבח הקנטונזי והתיישבנו במסעדה מקומית הומה מאדם שם התלבשנו על זוג של אמריקאי שישב עם מישהו שנראה סיני (הוא היה מלזי אבל דיבר סינית וזה מה שמשנה) והם הדריכו אותנו בנפתולי התפריט האקזוטי. אכלנו משהו ירוק (אולי אספרגוס) בבצק אורז עם פטריות בסויה, מרק אטריות עם כיסוני שרימפסים וגולת הכותרת – דייסת צפרדעים (איכס). האמת היא שיוני די התאכזב מהסטנדרטיות של הטעם ומיכל לא ניסתה ולא התאכזבה.
שמענו רבות על סין ועל התרבות השונה, גם שמענו שאי אפשר להבין את זה עד שלא מגיעים לשם. היום הגענו והבנו עד כמה זה נכון ועד כמה שיש לנו עוד מה לראות. איפשהו חשבנו שסין היא אולי גרסה משופרת של נפאל, מדינת עולם שלישי עם המון Sweat shops ואווירה קומוניסטית קודרת, והנה, הגענו לעיר סינית מן השורה, לא הבירה ולא איזה עיר מיוחדת, ומצאנו עיר יפיפיה מבריקה בנקיונה, עם ארכיטקטורה מרשימה ומודרנית להפליא, עיר שיכולה להיות דוגמא להרבה ערים אחרות בעולם ובטח בארץ. בצד זה, האופי הסיני השונה ניכר בדברים הקטנים: פעילויות בוקר בפארק, קניון ענקי למכשפות, מסעדות ענק, אה... ושלטי חוצות ענקיים בסינית (אכן דברים קטנים).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה