המשך מסענו לכיוון צפון ואל מרכז סין עובר דרך פנג-הואנג, עיר עתיקה ומגניבה על גדת נהר. הנסיעה מקיילי נחלקה לשניים: שלוש וחצי שעות ברכבת ועוד שלוש שעות באוטובוס. בחצי הראשון, החצי של הרכבת, הכרנו את המוסד הסיני בו משתמשים 10 מליון אנשים בכל רגע נתון. למרות שקיילי היא תחנת ביניים שולית, ההרגשה היתה שחלק נכבד מהעשרה מיליון עולה בתחנה שלנו. המון אנשים נדחסים במהירות לתוך הקרונות, מסווגים לפי המחלקות כאשר אנחנו בקרון העממי ביותר - "הכסאות הקשים", שלא היו כ"כ קשים וגם הנסיעה הייתה נעימה, מלווה בנוף הנהדר של הכפרים, הנחלים וסירות הדייגים ובעיקר נסיעה שהצטיינה בעמידה בזמנים. זו לא המציאות לגבי החלק השני – האוטובוס. נתחיל ונספר שהגענו לפנג-הואנג בסופו של דבר לקראת חצות ולא בשש בערב כפי שתוכנן, לאחר נסיעה (או יותר נכון שהות באוטובוס כי יותר מדי נסיעה לא הייתה שם) של 8 שעות. אירוע כזה של התארכות נסיעה מעבר למשוער הוא לא דבר שהיינו נותנים עליו את הדעת בנפאל אבל בסין, בדרך כלל הנסיעות קצרות יותר מהמתוכנן. בייחוד לאור התקדים של הפקק הארוך בהיסטוריה שנמשך 9 ימים שהיה רק לפני חודשים מספר, לא שמחנו, בלשון המעטה, כשהאוטובוס הגיע לשיירה עומדת של כלי רכב, הנהג כיבה את המנוע ויצא בנונשלנטיות לעשן סיגריה. במדינה בה המשטרה מסדרת את העניינים בדרך-כלל, העדרה של זו יוצר כאוס בקרב התושבים חסרי הסבלנות והבלאגאן חגג. לאחר שעה ארוכה, הצליחו לחלוץ פקק בצורת משאית רחבה במיוחד אבל עדיין רק מכוניות פרטיות יכלו לעבור בין כל המשאיות שחנו ליד אתר ה"עבודות בכביש" ואנחנו נשארנו בשיירה של אוטובוסים מקופחים שמחכים להשד-יודע-מה שיקרה ושנמשיך לזוז. בעודנו מבכים על מר גורלנו, ניגש אלינו ילד חמוד שהגיש לנו שתי קלמנטינות כמחווה של "הסבר פניך לתייר". הצצנו מעבר לחלון וגילינו שמרעב לפחות, אנחנו לא הולכים למות – בצד האוטובוס יש סככה שנראה כאילו צי משאיות עמוסות בפירות הדר רוקנו את תכולתן לתוכה. יוני יצא חמוש ב-4 יואן (שזה 2 שקל בערך) וחזר מצויד בשקית מלאה תפוזים. עוד פרק של Lost ונמנום קצר והפקק שראה שהוא לא מזיז לנו, נכנע ונפתח. הגענו לפנג-הואנג.
העיר העתיקה, שלפי כמות הפיגומים נראה כי היא עדיין בבניה, היא עיר של דוכני פיצ'פקס, מגדלי שמירה וגשרים.
נחל ובו גונדולות עץ קטנות ומשני צדדיו בתים מסוגננים בני שלוש קומות הזכירו לנו את וונציה רק בגרסה הסינית.
העיר עמוסה בתיירים סינים ושוב ההרגשה שאנחנו האדם האופקי הראשון שנחת כאן, כמו איזה שני מגלי-ארצות. טוב אולי זו הגזמה, אבל נעיצות מבט, התלחשויות (כאילו שהיינו מבינים אם היו מדברים בקול רם) ויותר מכל, בקשות מבוישות להצטלם עם נער\נערה\כל הכיתה נותנים לנו הרגשה לפחות של סלבריטאים (יוני שכל הפרסום הפתאומי הזה מביך אותו, לא יכול שלא לעשות פרצוף מצחיק כל פעם שמצטלמים איתו, כך שיכול להיות שבספרי המדע הסיניים, האדם המערבי יצויר עם פרצוף לא מחמיא).
גם כאן, לקראת לילה יוצאים מחוריהם דוכני המזון בהמוניהם והחל משבע בערב העיר נראית כמו יריד האוכל. כמעט כל הדוכנים זהים לחלוטין ומגישים מגוון עצום של מטעמים שהמכנה המשותף שלהם הוא "על-האש". שיפודים, ירקות, פטריות, נקניקים, סרטנים ודגים הופכים את החוויה ברחוב לבילוי המועדף על המוני התיירים וכך גם עלינו. נערים מסתובבים עם גיטרות חשמליות ומגברים עם כתפיות על הגב ומנגנים\צורחים\מזייפים שיר לבקשת הקהל לפי שיטת הווליום-החזק-מנצח והחגיגה גדולה. יוני החליט שבהזדמנות זו הוא יפצלח צלופח (בפעם הראשונה בחייו) ובתוספת בירה ושיפודי ברוקולי, כרובית ופטריות החגיגה באמת הייתה גדולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה