יום שישי, 31 בדצמבר 2010

אין על בודהה

עם כל החיבה שלנו לצ'נגדו, אחרי שחזרנו מסונגפאן הרגשנו שהגיע הזמן להמשיך הלאה. במקרה זה, "הלאה" פירושו לישאן, שם יושב לו הבודהה הגדול ביותר בעולם (עוד שיא שנשבר כאן בסין- אנחנו פשוט לא עומדים בפרץ השיאים האדיר הזה). אתם מכירים את הימים האלה שנדמה ששום דבר לא הולך בהם? אז היום שלנו התחיל בצורה כזו. פיספסנו אוטובוס שיוצא בערך פעם בשעה, כשכבר עלינו עליו- נתקענו בפקק של שעה שנוצר בגלל תאונת שרשרת, שגם יכולה להיכנס לספר השיאים הסיני כתאונת השרשרת בה היו מעורבים הכי הרבה כלי רכב (בערך 20) ושנמשכה לאורך המרחק הרב ביותר (מספר קילומטרים). עד שהגענו ללישאן, נותרה לנו כשעה בלבד להקדיש למר בודהה אדיר המימדים. הרגשנו שבודהה מעמיד אותנו במבחן, ולאור ההתמדה של אלפי הפועלים שבנו אותו במשך מאות שנים התביישנו לוותר. טיפסנו בזריזות עד לראש הצוק, ובלי אזהרה מוקדמת, פתאום, נגלה קודקודו האצילי ופרצופו המנומנם של בודהה המואר כאילו אומר לנו "איזי, איזי. אין לאן למהר" (כנראה שלבודהה אין אוטובוס אחרון עוד חצי שעה).



לאחר מכן ירדנו את כל 72 המטרים עד לבהונות רגליו (שרק הן היו גבוהות מאיתנו בהרבה), צילמנו, הצטלמנו והזדרזנו לצאת.


הפסל המנומנם והמואר היושב על גדת הנהר נבנה ביוזמת נזיר בודהיסטי על-מנת לברך את הספינות השטות בנהר הסמוך בברכת "דרך צלחה ושייט בטוח" (המממ אני קנגרו). תאמינו או לא- אבל זה עבד. יוני מאמין שבאמת נוכחותו המרגיעה של הבודהה מגינה על הספינות (לך תסביר לימאי עם אמונות תפלות שפסולת החציבה בהר מילאה בור שיצר מערבולות באותה הנקודה).


נפרדנו לשלום מההוא שאוהב את כל היצורים (לא יוני, אלא השני) ונסענו מרחק קצר יחסית לעיירה אמי שלמרגלות ההר אמי-שאן. אזור ההר הוא שמורת טבע שמישהו טרח לבנות בה שבילים ומדרגות, כדי שיהיה לתייר (הסיני, זה שחובב במיוחד מדרגות כנראה) טיול נוח יותר. ע"פ האמונה הבודהיסטית, מיוחסים להר הקדוש ארבעה ניסים: ים של עננים, זריחה מופלאה, ההילה של בודהה והנוף. ההר כולו, מהתחתית ועד לפסגה, מרוצף במנזרים ובמקדשים בודהיסטים אשר מפוזרים עליו כמו פלפלי צ'ילי במנה סצ'ואנית. מיותר לציין שבכל מקדש שכזה יש מספר פסלי בודהה ועוד כל מיני מוארים אחרים. בהעדר כל הסבר באנגלית, נאלצנו לנחש בעצמנו (או להמציא סיפורים חדשים) מה עומד מאחורי דברים כמו בודהה הרוכב על פיל בעל שלושה חתים בכל צד, בריכה מלאכותית קטנה שמעליה גשר ולתוכה זורקים מטבעות לצבי מים המתגוררים שם (וזה מה שנקרא אגוזים למי שאין לו שיניים- הצבים האלה כבר בטח כ"כ עשירים- רק אין להם איפה לבזבז את הכסף...), ואזות-ענק ריקות, אמבטיות-קטורת ונרות בצורת קונוס. היינו משתפים אתכם בסיפורים האמיתיים ללא ספק שהמצאנו, אבל אנחנו חוששים שתקראו לאלה עם החלוקים הלבנים (או לנזירים עם החלוקים האדומים), אז תשכחו מזה (במבטא צרפתי).



בדרך עברנו באזור בו שולטים קופי מקוק, שאיבדו את הפחד והבושה מאנשים ממש מזמן ואין להם שום בעיה לתכנן מארבים ומתקפות בכדי להשיג את מבוקשם- אוכל, וכשזה לא בנמצא הם עלולים להוציא על הקורבן התמים את התסכול. בקיצור, ממש קופים ערסים (האמת- היה לנו קשה למצוא את ההבדל).


אחרי טיול של מספר שעות בחלק התחתון של ההר, תפסנו אוטובוס לחלקו העליון (כמו שד"ר ברי היה אומר, בגילנו ובמעמדנו...). כשעלינו במעלה ההר, עוד ועוד שלג התגלה בהדרגה בצידי הדרך, עד שבתחנה הסופית היה נדמה שהגענו לאתר סקי, או לפחות למקום עם פוטנציאל. שכרנו קרמפונים (בלעדיהם אי אפשר לטפס על המדרגות המכוסות קרח חלקלק) וטיפסנו את דרכנו לכיוון מקום לינה סביר. קיווינו למצוא חדר נחמד במנזר, כי אף פעם לא ישנו באחד כזה וזו נשמעת ממש חוויה רוחנית. כשגילינו שנגמרו המיטות הזולות והחוויה הרוחנית תעלה לנו הרבה כסף (כנראה שרשרוש השטרות עוזר להם במדיטציה), ניהלנו משא ומתן לגבי המחיר, אך כשיוני הציע שניקח מיטה אחת לשנינו נגמר הדיון (יש משפט שאומר שצריך לדעת ממי לבקש – זה בכל זאת מנזר). במקום המנזר נאלצנו להסתפק בחדר מתחת לתחנת הרכבל. זו אולי לא חוויה רוחנית- אבל גם זו פעם ראשונה.


התעוררנו לפנות בוקר לתוך ערפל כבד והחלטנו שאין טעם אפילו לנסות להגיע לראש ההר (מרחק של שעתיים טיפוס) בזמן לזריחה, היות ולא נראה כלום מצד אחד והאוזניים שלנו ינשרו מרוב קור משני הצדדים. לכן, קמנו רק אחרי ששיערנו שהשמש כבר עלתה והתמקמה לה היטב בשמיים (מרוב ערפל לא ניתן היה לדעת בוודאות). 


טיפסנו את 500 המטרים האחרונים בשלג קל שהוסיף לתחושה כאילו אנחנו באתר-סקי ובקור שגרע מהתחושה בקצות האצבעות, עד שהגענו לראש ההר- למקדש המוזהב.



הדבר הבולט ביותר בפסגה הוא פסל גדול של בודהה הרוכב על פיל, שלצערנו ולצערם הרב של הסינים לא הצליח לקטוף אף שיא מקומי ונאלץ להסתפק בתואר "השני הכי גדול באזור" (50 מ' זה פחות מ-72 מ').


אחרי סיבוב במקדש המוזהב ובמרפסת התצפית שנפרש ממנה נוף עד לקצה החוטם, ירדנו בחזרה את כל הדרך למטה עם כוונה אמיתית למצוא את אתר הסקי הקטנטן שנמצא בקרבת מקום ולו רק בכדי שנוכל להגיד שעשינו בטיול גם סקי. מצאנו את אתר הסקי, אבל הוא היה עלוב מידיי אפילו רק בשביל לסמן וי (ויש לכם עסק עם אנשים שאתר הבית שלהם הוא החרמון). הרכבלים לא פעלו, המסלול היחידי שנפתח היה קצרצר ומתאים למתחילים ולא היה ציוד סנובורד להשכרה. אין מה לעשות- סינים זה בשביל כדור נוצה בפארק העירוני, לא בשביל חופשות סקי בהרים. מאוכזבים ושבוזים מהקור החלטנו לוותר על התוכנית המקורית שכללה ירידה ברגל עד לאמי, ותפסנו אוטובוס במקום. כך נגמר הרומן הקפוא שלנו עם אמי-שאן. כבר בערב נתפוס רכבת לילה דרומה דרומה לכיוון ליג'יאנג שבמחוז יונאן, בתקווה ששם נמצא את החום המיוחל.


אז אי אפשר לומר שהיינו עדים לניסים המפורסמים, אך קרו לנו ניסים אחרים שלא נופלים מן הניסים המיתיים: במקום להיות מעל ים של עננים היינו בתוכו (כמו ב"בית האלוהים", זה הכל עניין של מיקום), בדיוק הגענו בחודש היחיד בשנה בו הכניסה לשמורה היא בחצי מחיר, אף אחד לא עלה ברכבל והעיר אותנו לפני שקמנו מהמיטה והנס האחרון הוא שהצלחנו להיות באותו התא ברכבת- אבל על כך בפרק הבא.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה