בכל פרק בטיול אנו נתקלים בקושי בו כרוך הטיול בסין או בדוגמא לחוסר מודעות באשר למתרחש סביבנו, אך הפעם שברנו שיא. היעד הבא שלנו הוא שמורת טבע בעלת נוף ייחודי הנקראת "וולינגיואן" (או לפי העיוות הישראלי – הללויה). העיירה ממנה מומלץ לצאת לסיורים בשמורה נקראת "זאנגז'יאז'יה צון". הבעיה היא ששם העיירה לא כתוב בלונלי בסינית. אנחנו, שבשום פנים ואופן לא הצלחנו להגות את השם הזה כך שמשהו יבין מה אנחנו רוצים ממנו, התפשרנו על שם השמורה כיעד אליו נרצה להגיע. כשהגענו למחוז חפצנו, תמהנו על כך שלא ראינו אף מלון שמומלץ בספר, ושבכפר יש יותר משני הרחובות המופיעים במפה שבספר. לאחר שמצאנו מלון וקנינו מפה של השמורה (כי 80 שקל לכרטיס כנראה לא מכסים מפה לכל מבקר), סתם בשביל הקטע שאלנו את המוכר "איפה אנחנו בבקשה?". המוכר אימת את חשדנו שכלל לא הגענו לכפר הרצוי אלא לעיירה הנושאת גם היא את השם "וולינגיואן". החדשות הטובות הן שגם מעיירה זו ניתן להיכנס לשמורה, וכך נעשה.
לפני שנכביר במילים על הנוף בשמורה, נציע לכם לצפות בסרט "אווטאר" שכן מלבד היותו פורץ דרך בתחום התלת-מימד, הוא צולם בשמורה וכך ניתן לקבל מושג לגבי אופיה. אז אומנם לא ראינו יצורים כחולים רכובים על-גבי ציפורי ענק (מסתבר שלאחר הצילומים השקיעו קצת עבודת מחשב) אבל מה שכן ראינו זה יער עבות שמתוכו מתנשאים עמודי גיר עצומים ועליהם צומחים עצים כמו שערות על פרונקל של מכשפה.
תוסיפו נחלים, בריכות, מפלונים, גשרים ואגם (שהיה חסר בהתחלה אבל בשביל זה המציאו סכרים), והתמונה מושלמת. חילקנו את הביקור ליומיים. ביום הראשון טיילנו בתוך ערוץ מיוער המתפתל בין עמודי הענק.
מלבד המוני התיירים (הסינים) שצבאו על השמורה ביום החורף שטוף השמש, ליוו אותנו גדודים של קופים שהוסיפו עניין לכלל ההליכה. לאחר שראינו מה שקרה לתייר לא זהיר, שנרדם על המשמר, ונקלע למארב של קבוצת קופים, שחטפה מידיו שקית מלאה בכל טוב, הבנו שנצטרך לאסוף את מלוא האסרטיביות ועוד חופן אבנים על מנת להימנע מלהאכיל את הקופים (כי כתוב במפורש שאסור).
את היום השני פתחנו בטיסה בין עמודי האבן על גבי ציפור ענקית, או לחסרי הדמיון – עלינו ברכבל לראש ההר הגבוה ביותר באזור. בפסגה נפרש תחתינו יער של עמודי גיר, מעוטרים בעצים, עד האופק. נשימתנו נעתקה, הנוף היה עוצר נשימה, מלאכים שרו באוזננו בעת שלא יכולנו להתיק את עינינו מהמחזה הנפלא או בקיצור – אחלה נקודת תצפית. המשכנו במסלול על הרכס שיורד בסופו של דבר דרך היער עד לנקודת ההתחלה.
על-מנת לרתום את הטבע לצרכי התייר, בוצעו התאמות קלות בשמורה כגון: ריצוף כל השבילים באבנים, הקמת סכר כדי שיהיה גם אגם יפה שישלים את ההרמוניה והפעלת צי של אוטובוסי-שאטל "ירוקים" ששורפים מאות ליטרים של דלק ביום והם בכלל סגולים. כך קיבלנו טבע במיטבו.
עם רדת החשיכה, נותרנו רק אנחנו והעיירה שבאה לנו בהפתעה. אין ברירה, חייבים לצאת ולחקור מה יש כאן. לאחר סיבוב קטן הבנו שמלבד המון בתי מלון יוקרתיים ואוטו זבל שמנגן "זה עולם קטן" (כנראה שהוא חולם להיות אוטו-גלידה) אין פה הרבה, והתיישבנו במסעדה הראשונה שמצאנו. פענחנו חלקים מהתפריט לאחר סיבוב במשחק "התאם את הציור לזה שבשיחון", ובמסגרת פינתנו הקבועה "ההרפתקה הקולינרית היומית" יוני הזמין מרק Seashells (או לפחות זה מה שהוא הבין מהמלצרית). חיש מהר הוגשו לשולחן קערה עם מרכיבי המרק המוצקים ובקבוק בירה. המלצרית שזיהתה את הפרצוף המבולבל של יוני הרעב, עשתה עבורו את מה שכנראה התעצלו לעשות במטבח: מלאה את הקערה בבירה (סופסוף זה מתחיל לקבל צורה של מרק) והניחה אותה מעל ערימת הגחלים שבמרכז השולחן. עכשיו מחכים. נער הגחלים (אותו זקנצ'יק שעובר בין השולחנות ומחדש את המדורה השולחנית) פקד את שולחננו מדי דקה ובחן את המצב עד שנתן את אישורו. בתיאבון. מעבר לצורת ההגשה המשונה המנה הייתה די חלשה. על הטעם העדין של פירות-הים השתלט הטעם החזק של פלפלים חריפים (אותם מיכל התנדבה לדוג תוך כדי הפגנת שליטה מדהימה במקלות האכילה) וסחוג (איתו יוני נאלץ להתמודד בגבריות תוך כדי שליטה מדהימה בבלוטות הדמע).
תוכניות כמו תכניות לא תמיד יוצאות לפועל במדויק וכך גם תוכניתנו לתפוס רכבת שתגיע בצהריים ליעדנו הבא. כך מצאנו את עצמנו עם זוג כרטיסים לחמש בערב ביד ושבע שעות פנויות. לאחר שעה של שפיות במקדונלדס, חזרנו את כל הדרך לוולינגיואן כדי להוסיף לבנק החוויות את המערה שבה הגשר-המלאכותי-שנמצא-בתוך-מערת-אבן-גיר-הגדול-ביותר-בסין , הזקיף-הגבוה-ביותר-במחוז-חונאן (אשר מבוטח במאה מיליון יואן- כל הכבוד לסוכן הביטוח שהצליח למכור את הביטוח הלא ברור הזה) והפרש-הגבהים-בתוך-המערה-הגדול-ביותר-באזור (אבל בלי להשתמש בסופרלטיבים מיותרים).
גם מבלי להתרגש מכל השיאים הקלושים שנשברו במערה הזו (הרי גם אנחנו הזוג-הישראלי-הכי-מגניב-שלא-עובר-את-המטר-שבעים-ושאתמול-אכל-מרק-עם-בירה במערה הזאת) נהנינו מהסיור במערה. במהלך הסיור טיפסנו דרך ארבעת המפלסים כ- 150 מ', עברנו באולמות רחבי-ידיים ובהם נטיפים וזקיפים המוארים בשלל צבעים ואפילו שטנו בסירה בנחל התת-קרקעי לצד זקיפים בעלי שמות מקוריים כמו: כלי הנשק הזהוב והכסוף, מסכת הדרקון של המלך, הנשר המחכה לטרף והדרקון הזהוב (שאשכרה נראה כמו דרקון). מישהו שם לב למוטיב החוזר?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה