בכלל לא רצינו לעלות צפונה. לא לסונגפאן ולא לשום מקום אחר שמצפון לצ'נגדו. רצה הגורל, ובארוחת ערב מאוחרת בהוסטל פגשנו איזה אוסטרלי שחזר מטרק סוסים בהרים של צפון סצ'ואן והמליץ בחום (למרות שהמילה "חום" לא תהלום אף מאפיין של החוויה הזו). אמרנו לעצמנו שאם אוסטרלי שרד את הקור, אז גם ישראלים שכמונו יכולים. בהחלטה של הרגע, כיוונו את השעון המעורר לחמש וחצי באמצע הלילה ודחינו את הירידה לאזורי החום במספר ימים.
הנסיעה לסונגפאן, העיירה ממנה נצא לטרק, הייתה מהיפות שהיו לנו ואולי היפה ביותר עד כה. להתייחס לנסיעות בסין כאל כלי שרת להגעה לעוד יעד תיירותי יהיה פספוס של הדרך למטרה, שכמעט תמיד, וכאן במיוחד, עוברים בנוף שהוא לכשעצמו היה שווה את כל הנסיעה. הגבעות הירוקות התחלפו בקניונים עמוקים, צרים ונטולי צמחייה. השלג החל להופיע בכמות הולכת וגדלה עד שקבלנו הרים חצי חומים וחצי לבנים. נחלי טורקיז וכפרים טיבטיים חלפו על פנינו והרגשנו כאילו נסענו בתוך גלויה. בשביל שלא תאשימו אותנו בהנפצת כפרים טיבטיים בלי שנדע את הרכבם האתני באמת (כי זה הכי טרנדי להגיד כפרים טיבטיים) נוכיח לכם את צדקתנו. ראשית, האנשים נראים ולבושים כמו טיבטיים, עם העור השזוף, העיניים המלוכסנות עד לכדי חריץ, הלחיים האדומות של הילדים והחיוך המואר על הפנים. שנית, הכל (אבל הכל – מהבתים דרך הרחובות וכלה בהרים) מקושט בדגלי תפילה בודהיסטים ומשום מה גם בדגלי סין, כאילו שהם הפטריוטים הכי גדולים. לאחר 7 שעות בקניונים המדבריים הגענו לסונגפאן.
כל טרק סוסים שמכבד את עצמו יוצא מעיירת מערב פרוע המתאימה למדינה. החומה המקיפה את העיר, המגדלים וחיילי הברזל סטייל סין נותנים למקום את האווירה הנכונה, או יותר נכון - של "המזרח הפרוע".
הגברים עטופים בחלוקי פרווה כחולים (או אדומים לנזירים) הקשורים בצעיף אדום סביב המותניים, כובעי כלב של קוז'אקים ומשקפי ג'ון לנון. הנשים לבושות בשמלה מסורתית, חגורת ברזל משובצת אבנים צבעוניות ושיערן אסוף לתוך כתר ססגוני.
אמצעי התחבורה השולטים הם ריקשה צהובה עם גג ירוק וטוק-טוקים. למרות הקור והקרח בכל מקום, העיר שוקקת חיים על שלל צבעיה.
בבוקר המחרת נפגשנו עם הסוסים שלנו, סמי וסומו. חלוקת הסוסים הלמה את הנפשות הפועלות: יוני האביר קיבל את הסוס הלבן והנמרץ ומיכל קיבלה סוס ענק שגדל כל-כך משום ששמר בקנאות על האנרגיה שלו בפרצי עצלנות תכופים.
המדריך, שכפי שהובטח לנו, ידע קצת אנגלית, מיצה את כל אוצר המילים שלו כשאמר לנו "Walk". עלינו על הסוסים ויצאנו לדרך. טיפסנו במהירות בערוץ המדברי, רצוף במפלי קרח וטלאים של שלג עד לפסגה, ועשינו המון אבק (איזה כיף זה שיש מישהו שמטפס בשבילך בעלייה).
ירדנו ביער מושלג לחלוטין, הפעם בעצמנו, ולאחר 4 שעות רכיבה (שזה בערך המקסימום שהישבן של יוני מסוגל לסבול) הגענו לפארק האגמים, שם נחנה ללילה. המשכנו רק אנחנו לסיור רגלי בפארק הקפוא. רוב האגמים בפארק הם עונתיים, ונחשו מה – עכשיו זו לא העונה. רוב האגמים היו קפואים ומכוסי שלג (שזה כמו פרות שאוכלות עשב – הם פשוט לא היו שם) אבל אלה שכן ראינו היו צלולים ויפים, השמיים היו כחולים והשלג מסביב הדגיש את חגיגת השתקפות השמיים במים.
כשיורד החושך, הטמפרטורות מתרחקות מהאפס (אבל מתקרבות לאחיו המוחלט) עד לכדי מינוס עשר מעלות. עובדה זו גרמה לנו להצטופף סביב התנור עם כוס תה ביד בחברת בעל המקום הבודד והפטפטן והמדריך השתקן, שביחד הם צמד חמד – אחד מדבר ואחד מקשיב (בעיניים עצומות). ארוחת ערב בסיסית ומשקה אלכוהולי שנפסל לצורכי תדלוק של הרכבת ולכן מצא דרכו לכאן ואנחנו מוכנים למיטה. תחת מעטה כבד של שקי שינה, שמיכות וערמת מעילי פרווה העברנו לילה חמים שהביא אותנו לפתחו של עוד בוקר קפוא.
ביום השני לטרק עשינו דרכנו חזרה לסונגפאן, דרך כפרים ובין ההרים. הסוסים כבר מרגישים יותר בנוח ומרשים לעצמם להתבטא כל אחד בהתאם לאופיו. הסוס של מיכל שכח כיצד לצעוד על ארבע רגליים והיה מועד כל עשרה צעדים בממוצע, ואילו הסוס של יוני גילה אובר-מוטיבציה והחל לדהור אל תוך עדרי כבשים בלי לתת את הדעת על שאגותיו המבועתות של יוני (שנטש את גינוני האבירות).
בסופם של שני ימי רכיבה חורפיים נכנסנו דרך שערי העיר סונגפאן הבצורה, דוהרים (חוץ מהסוס של מיכל) לאורך החומות בין האנשים ופסלי השומרים והרגשנו כמו צלבנים שחוזרים מהמילואים. רק היה חסר שההמון יריע לנו.
את שאר היום כילינו בישיבה בבית תה, שם שתינו אינסוף כוסות תה יסמין וניסינו להבין את חוקי המשחק "מה-ג'ונג" ע"י צפייה באינסוף משחקים. אנחנו עוד נפצח את התעלומה הזו, אתם עוד תראו.
מכאן הכיוון הוא דרומה. עכשיו באמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה