"יאו" מול "מיאו"

כאשר מיצינו את פעילויות החורף ביאנגשו, ומזג האוויר רק נהיה יותר סוער, החלטנו להמשיך הלאה משם תוך כדי התמקדות בנוף אנושי ובכפרים מסורתיים. בשל היות אזורי ספר אלה פחות מתויירים, התוודענו לקושי הטיול בסין, וזאת אחרי שבוע של קייטנה יחסית. נדהמנו לגלות שאין בשיחון את המילה "קופת כרטיסים" וכמה שאנחנו חסרי אונים בלעדיו (בסוף מצאנו את הצרוף הטריוויאלי הזה בפרק "בשדה התעופה" – לך תבין). ירדנו ב"סנג'יאנג" לקראת ערב שם אין "אינפורמיישן" מאויש אלא הכי טוב שמצאנו זה שבקופות מישהו השאיר פתק עילג לגמרי בחצי אנגלית ולא ברור לאן הוא מכוון אותך. יש מפה בסינית בלבד וניכסנו לנו ילדה חמודה בת חמש-עשרה שהתנדבה להדריך אותנו באנגלית מינימאלית אל יעד שגוי זה או אחר תמורת צילום תמונה שלנו יחד והבטחה שנשלח לה אותה. נהנינו מהנאיביות הבתולית לצד כל המציקנים שמשקרים כדי להשיג את מבוקשם, אבל השילוב של אי-הבנה שלנו של הלונלי ועודף המוטיבציה של הילדונת, הולידו שיטוטים מיגעים עם כל התיקים ברחבי העיר. בסוף הבנו שהעיר שאנחנו מחפשים בכלל נמצאת כחצי שעה נסיעה מסנג'יאנג. עוד שיטוט ועוד טרנזיט והגענו סופסוף לצ'אנגשיאנג. מכאן נצא להתרשם מכפרים של מיעוטים כמו שבטי הדונג, היאו והמיאו (שכנראה סוגדים לחתולים...).


כמו שבנפאל הממשלה מנסה לתמוך באזורים כפריים מוכי עוני על-ידי עידוד תיירות, כך גם כאן. יום שלם הסתובבנו בין שישה כפרים מסורתיים ופסטורליים של שבט דונג. בניה יפיפייה של בתי עץ וגשרים שמתיימרים להיות ללא מסמרים (אותם עברנו בריצה- מה שבטוח), שדות אורז לפני ואחרי קציר, איכרים נושאים אסל שמשני צדדיו שקי תבואה, אורז או סתם תרנגולת קשורה מהרגליים ונחלים שזורמים בין הבתים והכפרים.

במרכז כל כפר ישנה כיכר וסמוך לה מגדל-תוף שמשמש כמתנ"ס לישישי הכפר שמתאספים להם בז'קטים וכובעים כחולים, מעשנים מקטרות, משחקים קלפים ורואים בטלוויזיה את תחרות האירוויזיון הסיני לדורותיו.

פעמיים ביום ישנו מופע פולקלור לתיירים המעטים שהרימו את הכפפה והואילו להגיע לכאן. המופע, שעצם קיומו גורע מהאותנטיות של החוויה, הוא שירים וריקודים בלוויית כלי נשיפה ומיתר מעץ המבוצעים על-ידי בני הכפר לבושים בביגוד מסורתי בגווני אינדיגו (סוף סוף יוני למד איך נראה הצבע אינדיגו) ומעוטרים בתכשיטי כסף כבדים. כמו בפעמים עברו, המופע לא יכול היה להסתיים בלי שישקו אותנו בכוס של יין אורז (הפעם בלי יותר מידי שידולים, פשוט דחפו לנו את זה לפה) ושיתוף הקהל בריקודי ההורה במעגלים (כן כן, ההיא עם ה-"ה"). אולי זה קצת הצגה לתיירים אבל אנחנו תיירים ונהנינו מההצגה.

ההצגה האמיתית החלה כאשר מיכל החליטה לשתף פעולה עם הרוכלות הזקנות אך האגרסיביות במגדל-התוף של הכפר ולהתעניין ברכישת בובה קטנטנה. כהרף עין היא מצאה עצמה מוקפת בשש זקנות נחושות ששיטת השיווק שלהן היא דחיפת הסחורה (להלן המון בובות קטנטנות) לידיה של הלקוחה ההמומה. יוני טרח להבהיר למיכל שהיא בחרה להיכנס לצרה הזו מרצונה, ועכשיו עליה להתמודד לבד, ואף הפנה כל זקנה מבולבלת שלא הבינה עדיין איפה הטרף (כי הוא היה מכוסה בזקנות אחרות) חזרה אל זירת ההתרחשות וכל זאת תוך כדי הנצחת האירוע במצלמה. עבור יוני, רק החוויה הזו הייתה שווה את עלות הבובות כך שכולם היו מרוצים.

מסענו בעקבות המיעוטים הנשכחים נמשך. חזרנו אל בירת המיעוטים באזור- סנג'יאנג, כשבכיסנו יואנים מועטים, מתוך כוונה להצטייד במזומנים בעיר הגדולה ולהמשיך משם לכפר הבא. על קושי הטיול בסין שמענו רבות אך בכל פעם אנו מופתעים מחדש מחוסר היכולת לבצע את הפעולות הבסיסיות ביותר. כשבידינו כרטיס לאוטובוס האחרון להיום לכפר זאושינג (כבר ב- 11:30) ושעה לצורך משיכת כסף ואולי ארוחה קטנה לפני נסיעה של 4 שעות, יוני הלך להוציא כסף או יותר נכון לנסות להוציא כסף. כשאנחנו יודעים שבזאושינג כנראה לא יהיו בנקים, ודולרים מוכרים בסין בערך כמו שלירה אסקימוסית סחירה בבורסה של מדבר סהרה, הלחץ להשיג כמה יואנים היה גדול. לאחר שעה של ריצה היסטרית בין כספומטים, מאמציו של יוני העלו חרס וזאת בשל העובדה שרק כספומטים של "Bank of China" משתפים פעולה עם כרטיסים זרים ואילו בעיר היו רק סניפים של "הבנק הסיני לחקלאים ואיכרים" (או משהו כזה). דווקא הבנק המוכר והנפוץ שהיינו צריכים לא נראה באופק. עלינו לאוטובוס עם כ- 70 ₪ בסך-הכל שאמורים להספיק לשנינו ליומיים עד הכספומט הבא (אוכל, לינה ונסיעות). הגענו אחרי 4 שעות במחיצת סינים חכמולוגים שמקבלים ריגוש מלעשן באוטובוס מתחת לשלט שאומר שאסור וכאלה שמשליטים טרור של לא-לפתוח-אף-חלון-כי-קר. בזאושינג כמובן שהבנק היחידי הוא הזה של החקלאים והיה לנו קשה למצוא מלון שיסכים לקבל את התשלום ללילה בדולרים, דבר שגם ככה לא עוזר לנו יותר מדי כי עדיין אין לנו מספיק כסף לנסיעה עד הכספומט המיוחל. לבסוף, ולא בלי כמה דפיקות לב, מצאנו איזה מוכר תכשיטים (שבמקרה ידע אנגלית בסיסית) שהסכים להמיר לנו כמה דולרים (בטח שהוא הסכים, עם שער המרה נמוך ברבע מהרגיל).
לאחר שנפתרה הבעיה, גילינו שאנחנו בכפר דווקא ממש יפה, גדול ותוסס יותר מאלה של אתמול.

תושבי הכפר הם בני דונג שכבר הכרנו, מסתובבים בחלקם עם הלבוש המסורתי הכחול, הנשים עם תסרוקת של אבו-עגלא המוחזק ע"י מסרק ממש מעל המצח ולילדים יש רק פוני.

 הכפר מסודר כך שבין הבתים יש רחוב ונחל לסירוגין, לכן, יש בו הרבה גשרים שנקראים "גשרי רוח וגשם" בשל היותם מקורים (ובשל הצורך הממש מגניב של הסינים להוסיף פאתוס לכל אובייקט). בנוסף ישנם חמישה מגדלי תופים מסוגננים, אך לנוכח ריבויים אף לא אחד תופס מקום מרכזי בחיי התושבים.ולרוב הם די מוזנחים. באופן כללי תושבי הכפר נראים מאוד עסוקים כל הזמן בכל מיני עבודות-כפר, כך שממילא אין להם זמן לבזבוז במתנ"ס. איזה עבודות כבר יש בכפר? אז ככה: מעבר לחקלאות שבאה עם הגדרת הכפר, הנשים צובעות בדים באינדיגו, תולות אותם לייבוש בכל פינה ולאחר מכן דופקות עליהם בפטיש שניצלים ענקי על מנת לרככם וכך רעשי דפיקת הבדים הופכים לחלק בלתי נפרד מאווירת הכפר. מי שלא דופקת בדים, סורגת נעלי בית או רודפת אחרי עולל או שניים (או 4 כי מסתבר שהחוק של ילד אחד לא ממש תופס כאן בכפרים). סה"כ עוד כפר נחמד של הדונגים החביבים אבל הגיע הזמן לעבור למיעוטים אחרים. מיאו, הנה אנחנו באים...

אבל, לא ניתן להם ליפול באלמנט ההפתעה, ולכן אנחנו מגיעים ממש ממש לאט. נקודת היציאה לכפרי המיאו היא העיר "קיילי"- מרחק של שני אוטובוסים וכעשר שעות נסיעה מזאושינג. על המפה, קיילי נראית כמו עוד כפר- אחד מיני רבים באזור. אבל, מסתבר שזה "כפר" שגרים בו למעלה מ-150,000 איש. כלומר- הגענו לעיר הגדולה. תענוג. והמלון הכי זול שמצאנו (המלונות פה לא עולים כמו מלונות בכפר) הציע לנו חדר מפנק ברמה שאנחנו לא רוצים לצאת מהחדר ולראות את העיר: מיטות נוחות (אחת לנו ואחת לאליהו הנביא), אמבט ונוף שרק הקומה ה-14יכולה להציע.

לא נרצה שתקבלו את הרושם שעבדיכם הנאמנים הפכו מפונקים לעת זקנה, אז נסביר שהמלון היחידי בעיר שנכלל בהגדרת מלון תרמילאים- בשיפוצים (או שהוא נסגר ולא הבנו טוב) ובסין כל בלת"מ הופך לבעיה רצינית. למזלנו, נגשו אלינו שתי בנות שמכירות את העיר ואפילו יודעות מספיק אנגלית בשביל להבין שאנחנו רוצים מלון זול, להסביר לנו שהמלון הזול ביותר הוא רק לסינים (אפליה הורסת) והובילו אותנו למלון הזול והטוב הבא אחריו. זו הפעם השנייה שהמלאך הגואל שלנו מתגלה בצורת נערות עם המון מוטיבציה. הסינים שעוד לא ממש עמדנו על טיבם, לא תמיד מצטיינים בהליכות ונימוסים. הם אולי יורקים בכל מקום (גם בתוך האוטובוס), מעשנים בכל מקום (גם גם בתוך האוטובוס) ונדחפים בתור, אבל הדור הצעיר מגלה רוח התנדבות ואולי יש עוד תקווה למטיילים בסין.


קיילי היא עיר המסנוורת מאור הנאונים הרבים הפזורים מעל חלונות הראווה של חנויות האופנה הרבות, לצד הרחובות הצרים עמוסי דוכני המזון המהיר. לא, אין הכוונה להמבורגר בלחמנייה או מנת קרפ עם נוטלה (שנייה תנו לנו לנגב את הריר מהפה). מדובר בעיקר בדוכני נודלס ניידים, שאם רק תיתן להם הם יוסיפו למנה כל מיני סוגים של תבשילים מקומיים, אשר בהעדר היכולת לתקשר איתם לא הצלחנו לנחש בדיוק מהם. ואם לקצר את הסיפור, בסוף הערב כל אחד מאיתנו הגיע למשהו אחר: מיכל הגיעה למסקנה שאין מתכון הערב לחכה ואילו יוני (שתפקד גם כפז"נ- פח זבל נייד) הגיע למלון עם כאב בטן לאחר שזלל שלוש מנות שונות.


בסיבובנו בעיר, נתקלנו באופנה המקומית החדשה- לצעוד ברחובות העיר בחליפת פיג'מה. צהובה, כחולה, ואפילו אחד לבש חליפת פיג'מה ורודה עם ציורי ארנבונים. אנחנו לא יודעים אם יש פה איזה בית משוגעים בסביבה שיש לו חור בגדר או שזו אכן הצעקה האחרונה מבית שוצ'י (החיקוי הסיני של גוצ'י), אבל החלטנו לא לאמץ את ההופעה.

אחרי לילה אחד של קלאסה קמנו (מאוחר כדי לנצל את המלון) והתפננו למשימה שלשמה הגענו לעיר החורית (מלשון חור) הזאת- סיור בכפרים. גונבה לאוזנינו האפשרות לעשות טרק קצר בן יומיים בין כפרי מיעוט ה"מיאו". אחרי שבועיים בלי טרקים, קפצנו על ההזדמנות מתוך געגועים. במקום אוהל הצטיידנו בפתק בו רשום "האם נוכל ללון בביתכם" ובחיוך הכי סימפטי שלנו, ויצאנו לכיוון התחנה הראשונה במסענו- הכפר "ליי-שאן", בו מתקיים היום השוק הנודד. מה שיפה בטיול הזה פה בסין, זה שאנחנו אף פעם לא יודעים מה לצפות מיישוב שמסומן כעוד נקודה במפה: האם זו עיר גדולה ומלאת אורות? האם זה כפר? האם זו אסופת בתים בודדים הפזורים על גבי גבעות האזור? ובכן, אם ניתן לקרוא לליי-שאן כפר, הרי שהוא כפר דיי גדול. אנחנו אפילו היינו נותנים לו "עיר" לפי המושגים שלנו (אבל מה אנחנו יודעים?). כאן פגשנו לראשונה בלבוש המסורתי (ובעיקר בתסרוקת המסורתית, ממנה פשוט אי אפשר להתעלם) של בנות שבט המיאו.


כאשר הגענו לשוק, הבנו מאיפה מגיעות כל התלבושות הללו. מדובר ברחוב-שוק אחד, אשר משני צדדיו דוכנים ססגוניים הנראים כמו שוק תחפושות לפורים: בדוכן אחד תכשיטי כסף ענקיים- שרשראות וכתרים עתירי פעמונים, בדוכן אחר גלימות ושמלות מקטיפה בעיקר בכחול ושחור ועם רקמה בשוליים, בדוכן שלישי נעליים מסורתיות וברביעי הארכות לשיער (התסרוקת שלהן דורשת שיער ארוך) וסיכות לקישוט.

לאחר סיבוב קצר קנינו כרטיס לאוטובוס הקרוב לתחנתנו הבאה- הכפר "שיג'יאנג". כדי להעביר את שעת ההמתנה לאוטובוס, קנינו פומלת ענק, התיישבנו בכיכר הכפר/עיר יחד עם כל זקני המקום והתחלנו לעבוד עליה. זה העביר לנו אחלה שעה, וכנראה שגם לזקנים שבהו בנו בכל אותה העת.


הכפר שיג'יאנג הוא הגדול שבכפרי המיאו, אך יחד עם זאת הוא עדיין נראה כמו כפר: סמטאות צרות, בתי עץ עם הגגות הסיניים האופייניים, גשרי רוח וגשם מעל הנחל שעובר בתוך הכפר ושדות רבים בין ומסביב לבתים.

כחלק מהתוכנית לפיתוח הכפרים (או משהו בסגנון), גם הכפר הזה הפך למאוד תיירותי וממוסחר, אך עדיין אחרי הופעות הפולקלור ובין דוכני השמאטעס, ניתן לראות כפרי רודף אחרי החזיר שברח לו בטיילת המרוצפת של הרחוב הראשי או סוס עליו מועמסים שני חזירים בתוך קפסולות במבוק.

המיאו-אים ידועים בחביבותם ובמזגם הטוב, וכבר בסיור ההתרשמות הראשוני שלנו בכפר פגשנו בחבורת בנות צוחקות וצווחות לסירוגין, ומשחקות ב"בואו נתפוס מישהי וננגב איתה את הרצפה/שולחן" – כמו בימי השכב"ג העליזים. האווירה בכפר כ"כ טובה, שדחינו ביום את היציאה לטרק על-מנת להעביר יום נחמד בכפר (יש לנו חצי שנה, אז למה לא?). אנחנו כמו תיירים טובים דילגנו ממופע פולקלור אחד לשני, צילמנו, חקרנו, ראינו מוזיאון של תרבות המיאו ובעיקר התמוגגנו מהנשנושים שיש לשוק המקומי להציע.

בגלל שיצאנו מ"מסלול החומוס" , ואנחנו נמצאים עמוק בתוך "מסלול הנודלס", אין כאן אף התייחסות לתייר הלא-סיני, החל מהשילוט, דרך המוצגים המרשימים במוזיאון (עליהם הסתכלנו כמו ילד קטן ש"קורא" ספר רק ע"י התמונות) וכלה בתפריטים במסעדות. הבילוי המועדף עלינו בערב הוא לצאת לארוחת ערב במסעדה ולנסות לפענח בעצמנו את הסמלים בתפריט בעזרת השיחון. עד עכשיו היו פריצות דרך לא רעות, ואנחנו כבר יודעים לזהות מספר מילות מפתח כגון "דג", "עוף" ו"מרק". אחרי הניצחון הקטן הזה, נותר רק להכריע את אותו ה"דג" בעזרת שני מקלות סיניים. על זה יוני עבד בערך שעה.


מאחר ואת חיות המחמד הקונבנציונליות הסינים אוכלים, תהינו אילו חיות תופסות את המשרה הפתוחה. היום גילינו את התשובה. ובכן, בעודנו יושבים להנאתנו באמצע אחד מגשרי הרוח והגשם, ראינו זקנים הנושאים כלובים מצייצים. בהגיעם לגינה הציבורית הקרובה, תולה כל אחד מהם את הכלוב שלו על העץ, ומתפנה לקשקש עם שאר הזקנים. כשהשמש מתחילה לשקוע, כל אחד אוסף את חיית המחמד שלו, נפרד לשלום מהחבורה חסרת השיניים וחוזר לביתו.



טיפ בעיצוב הבית היישר מארץ הפנג-שוואי: קיר זכוכית בבית תורם להרגשת מרחב והגדלת החלל.

הפעילות הבאה בתור עבורנו- טרק בן 20 ק"מ במהלכו אנו צפויים לעבור בכפרי מיאו לא-מתויירים. נשמע אטרקטיבי. יצאנו. אם לסכם את הטרק במילה אחת- חובה. בשלוש מילים- ממש לא חובה. צעדנו ללא מפה ובלי לדעת היכן אנחנו ולאן פנינו מועדות כשמונה שעות. עליות, ירידות ושוב עליות. אכן עברנו בדרך בין כפרי מיאו רבים, אך רק לכפרים ספורים נכנסנו וחשנו את אווירת הכפר (שהייתה מעניינת, ללא ספק). הרגשנו שמירב ההתעניינות הייתה דווקא מכיוון הכפריים בנו ולא להיפך. הגדיל לעשות ילד שראה לראשונה בנאדם עם שערות על הידיים והתחיל ללטף את יוני בספונטניות (רק את יוני).

החלק האקזוטי ביותר בטרק היה אמור להיות הלינה בבית של משפחה באחד הכפרים בדרך, אך בלי לשים לב סיימנו את הטרק ביום אחד (אין צורך להריע לנו, אבל תודה). סיימנו בכפר "פא-יאנג", בו תכננו להעביר את הלילה, אבל למרבה האכזבה הכפר הזה ממש מעפן, ולכן החלטנו לחזור לקיילי, עיר דוכני המזון הניידים וחליפות הפיג'מה, ולהמשיך ליעד הבא על הבוקר.