סין היא לא מדינת טרקים. זה לא שאין בה נופים יפים לטייל בהם, זה פשוט שמסעות רגליים לא נכללים באג'נדה של הסיני הממוצע וכמעט לכל מקום יפה יש כביש, רכבל או שביל סלול עם קופות כרטיסים בכניסה. רוב הנסיעות במדינה היפה הזאת הן בנופים שראויים לטרקים ארוכים וקשים בין הרים, גבעות וכפרים, אבל ללכת על כביש זה לא זה והקידמה הארורה גרמה לכבישים ומסילות רכבת להופיע בכל תוואי ודרך. אחד המעוזים האחרונים לחובבי הצעידה בשטח היה ונשאר ערוץ נוסף בו עובר נהר היאנג-צה המפורסם. הנהר שמתחיל בטיבט השכנה (או אפילו קצת לפני) כבר תפס קצת בשר, אך עדיין לא הגיע למימדיו רחבי הידיים המוכרים לנו מההפלגה שהייתה בחלקו הנמוך יותר, מתחתר בין שני הרי ענק (פסגתם בגובה 5500 מ') וכך נוצר ערוץ שטוען לכתר "העמוק בעולם" (אבל הסינים מרוב אהבתם לשיאים לפעמים שוכחים לבדוק את המתחרים שמחוץ למדינה). בכל מקרה, מדובר בערוץ צר עם מצוקים תלולים משני הצדדים בעומק 4000 מ' וזו סיבה מצוינת בשבילנו ללכת לבדוק הכצעקתה.
המקומיים, שנוהגים לציין כל נקודה יפה בדגל, מקדש וסיפור מעורר השראה (ואמיתי ללא ספק), המציאו אגדה גם לכאן. לפי המסורת, נמר שברח מצייד נחוש קפץ מעל הערוץ מצד לצד וכך ניצל (כל הכבוד לצייד שתירץ את חזרתו בידיים ריקות בתירוץ כה קלוש, שתפס מעל ומעבר למצופה). בעקבות האגדה וכדי לספק את הצורך בשמות יצירתיים לכל נקודת עניין, הערוץ נקרא "ערוץ דילוג הנמר".
יצאנו בבוקר שמשי אופייני ליונאן במיניוואן צפוף. כבר עם הצעד הראשון הרגשנו הקלה לחזור ולטייל בחיק הטבע כמו שהוא וללא התערבות קוסמטית. כנראה שזו גם הסיבה לכך שהתיירים הסינים מדירים רגליהם מן המסלול מה שהופך אותו בעינינו לאטרקטיבי אפילו יותר. בתחילת המסלול אימצנו זוג הולנדים חביב שזה להם הטרק הראשון ובשל מקלות ההליכה ונעלי הטיולים שלנו, האמינו שבחברתנו יהיו יותר בטוחים. צעדנו ארבעתנו בעליות ובמורדות מעל הערוץ העמוק והיפה ולעת ערב הגענו לגסט-האוס חביב בו התנסינו לראשונה בלינה בחדר משותף (דורמס). לא היה כל-כך נורא, אבל חדר זוגי זו פריווילגיה של טיול בזוג ונעדיף להמשיך ככה (ושוב - "בגילנו ובמעמדנו").
המסלול, למען האמת, די קצר וביום למחרת הגענו לנקודת הסיום כבר בעשר וחצי בבוקר. בעוד שכל שאר המטיילים תפסו אוטובוס בחזרה לליג'יאנג, אנחנו הרגשנו שלא מיצינו ועלינו על אוטובוס לכיוון השני, לכיוון האזור הטיבטי של שאנגרי-לה.
לפני שנגיע לישוב שמתהדר בכינוי "גן-העדן", נבקר בכפר הטיבטי "באישוטאי" שבדרך, שנקרא על שם טרסות הגיר הלבנות שבתחומו. לא נעים להודות, אבל הנוף שנשקף אלינו מחלון האוטובוס היה היפה ביותר בטרק. הערוץ העמוק נעלם לפתע והתחלנו לטפס (באוטובוס) אל עבר ההרים והכפרים הטיבטיים שבהם. מנקודה זו, ניתן להגדיר את היום כ"יום הטרסות הבינלאומי". בהגיענו לבאישוטאי, בקרנו בטרסות הגיר שנוצרו כתוצאה מהתחמצנות-של-משהו-משהו-בלה-בלה-בלה ועכשיו יש שם בריכות מעוגלות המסודרות במפלסים ומי מעיין שגולשים כל העת מבריכה לבריכה.
אחרי הטיול בטרסות הלבנות יצאנו לטיול בכפר ובטרסות האורז (הירוקות) שסביבו. למרות האטרקציה המיוחדת במינה ("טרסות הגיר בין הגדולות בעולם" – כי יש רק שתיים כאלה, ואלה שבטורקיה גדולות יותר), הכפר לא נהנה מתיירים רבים וכך יכולנו להנות מחוויה כפרית אותנטית שהושלמה על-ידי לינת "home-stay" בתנאים בסיסיים באחד מבתי הכפר.
למחרת תפסנו את האוטובוס הראשון לשאנגרי-לה. עם הנופים המשתנים, משתנים גם המיעוטים אותם אנו פוגשים. שינוי זה ניכר לעין בעיקר בלבוש כך שאף פעם לא משעמם. את מקומו של הלבוש הכחלחל של הנאשי תפסו שמלות צבעוניות, חלוקי פרווה וכובעים ייחודיים: כובע כלב עם רקמת זהב וכובעי בוקרים לגברים או מגבת רקומה הקשורה ע"י צמה ארוכה לנשים. הכובע המעניין ביותר עיטר את ראשה של אישה שאם לשפוט על-פי כובעה, קבלה דוקטורט מאוניברסיטה יוקרתית או שהיא עובדת בתור שולחן במסעדה מקומית. תשפטו אתם:
הכפר דזונגדיאן היה כפר טיבטי שקט וחביב, עד שמישהו שם למעלה (מעניין עד כמה למעלה) החליט להזרים אליו תיירים. בפרץ של גאוניות, קושר המקום שכוח האל לגן-העדן בו מתרחשת עלילת ספר מפורסם. תוך מספר שנים, מקומץ איכרים וחצי יאק, התפתחה לה עיר טיבטית עתיקה תיירותית למופת. בניגוד מוחלט לאש הגהנום השורפת את החוטאים, בגן-העדן הטיבטי קור קיצוני מקפיא עצמות הצדיקים. העיירה נמצאת בגובה רב, ובחודשי החורף הגן סגור (לא נעים). מי שמתגבר על הקור נהנה מסמטאות ריקות יחסית אך גם כאן מורגש מחסור חמור באותנטיות.
הנוכחות הטיבטית בעיר מורגשת ע"י מספר מקדשים ומנזרים טיבטיים בעלי השפעה סינית כשגולת הכותרת היא המנזר הגדול ביותר במחוז יונאן החולש על העיר. המנזר הוא ביתם של מאות נזירים והוא בעצם קומפלקס ענק של בתי מגורים מבוץ בעלי אופי טיבטי ובראש הגבעה מספר מקדשים גדולים. בדומה לרוב המקומות בעיר, הפעילות בחודשי החורף במנזר מצומצמת בעיקר לצרכי שיפוצים כך שרוב המקדשים סגורים ואת הניקיון המופתי הורסות ערמות של פסולת בניין בכל פינה, ובדומה לשאר האתרים בסין דמי הכניסה למנזר גבוהים בצורה בלתי שפויה ובניגוד מוחלט לעקרונות הבודהיזם המוכרים לנו (אנו עדים לזרם חדש – "בודהיזם קפיטליסטי"). מבחוץ, על כל פנים, הקומפלקס בהחלט נראה גדול ומרשים.
בזאת כנראה מסתיים הפרק הטיבטי בטיולנו, ונסיעת אחר-צהריים מדהימה תביא אותנו חזרה לליג'יאנג.
בהחלטה חפוזה, תפסנו את רכבת הלילה בדרכנו דרומה לאזורים בהם השמיים כחולים והשמש זורחת. ברכבת לילה של 12 שעות, הדבר המתבקש הוא לישון, ולכן החלטנו לנסות את קרון השינה. הקרון מחולק לתאים, כאשר בכל תא 6 מיטות ב-3 קומות. למען האמת, תנאי השינה ברכבת לא היו כ"כ רעים, והם היו אפילו מפנקים יחסית לחדר שקיבלנו בהפלגה.
הבטחנו לכם נס, והבטחות צריך לקיים. כשעלינו על הרכבת גילינו שהגורל (בדמות מערכת חלוקת הכרטיסים הממוחשבת) החליט להלין אותנו בתאי שינה שונים. לאחר שעברנו ביחד גאיות והרים, על גבי אופניים וגם סוסים, לא באה בחשבון פרידה ממושכת שכזו. בודהה היה חייב לנו נס עוד מאתמול, ובעזרת קצת תנועות ידיים והרבה חיוכים הנדסנו מחדש את חברינו לקרון כך שבסופו של דבר הלכנו לישון זה לצד זו, מיטה מול מיטה. נס, או לא נס?
בכדי שחווית הנסיעה תהיה מושלמת, המשכנו עוד 9 שעות באוטובוס על מנת לסגור יממה בדרכים. אנחנו מרגישים כמו תקליט שבור, ולכם בטח נמאס לשמוע, אבל – נסיעה יפיפייה !!! לקראת ערב הגענו לליג'יאנג, בירת מיעוט ה"נאשי".
הנאשי הוא מיעוט שמקורו בטיבט. בני הנאשי עדיין משתמשים בכתב ציורים עתיק (כתב הציורים היחיד שעדיין נמצא בשימוש), הם סגדו בעבר לכל מיני חיות ובראשן הצפרדע (שהייתה פעם ראשן), הם הולכים בלבוש המסורתי שמסרב לצאת מהאופנה, אבל הפרט הפיקנטי ביותר הוא שהם מקיימים חברה מטריאכלית (שזה אומר שהנשים מנהלות את העניינים). ציפינו לראות גברים היסטריים ונשים מסריחות מבירה אבל מסתבר שזה לא בדיוק הולך ככה. למען האמת זו חברה רגילה שעיקר ההבדל נעוץ בדרך בה מנוהלות מערכות יחסים. זוג לא חייב לגור ביחד, מה שאומר שהבחורה גרה אצל אמה (האבא לא בהכרח בתמונה) ומקבלת ביקורי בית מכל גבר בו חשקה נפשה. בתום הביקור (לאחר שהפסיד במשחק הקלפים) הבחור נשלח חזרה לבית אימו. במקרה והפרס למנצח בקלפים הוא זאטוט קטן וקולני, הגבר יכול לעזור בגידולו אבל, אם לגברת נמאס ממנו הוא מתחפף בלי לשאול שאלות. האמת, אחלה סידור :)
ליג'יאנג היא מרכז הפעילות של הנאשי מזה שנים רבות. לפני כ- 15 שנים פקדה את העיר רעידת אדמה הרסנית ורוב העיר נבנתה מחדש. אולם, בשל הפוטנציאל התיירותי שחזרו את המבנים בצורתם המסורתית (עם שיפורים) וכך שהתקבלה עיר עתיקה בת 15 שנה בלבד. הרחובות נקיים ונחלים זורמים בין הבתים, ערבות בוכיות משתפכות עד קו המים ומנורות סיניות תלויות מכל בית. נהנינו ללכת לאיבוד בין הסמטאות הצרות אך האותנטיות של העיר פינתה את מקומה לטובת מכונת התיירות הממוסחרת ונקברה תחת עדרי התיירים הסינים.
רצינו לטעום את החוויה הסינית באמת, ויצאנו לחפש את תערובת התה המושלמת. ברחבי העיר פזורות חנויות תה רבות שישמחו לעזור לנו במסע למציאת הטעם האולטימטיבי. מארח אדיב הושיב אותנו על שרפרפי עץ סביב שולחן הטעימות. אחרי שבחרנו את סוג התה הריחני ביותר (אין מה לעשות- ורדים מנצחים בקרב שכזה), התיישב גם המארח והטקס התחיל. הפעם ממש התרגשנו- סופסוף אנחנו צופים בטקס אמיתי סביב הכנת התה, לאחר האכזבה המרה בבית התה בצ'נגדו. לפני שהחלה ההתעסקות עם התה, כל הכוסיות עברו סניטציה במים רותחים ובעזרת פינצטה. פעמיים. את ניצני הורדים שמים בכוסית מעט יותר גדולה ובעלת מכסה, ושוטפים גם אותם במים הרותחים. עכשיו מגיע שיא הטקס: את המים השוטפים את הניצנים שפך המארח על פסלון של צפרדע (קדושה), המשנה את צבעו במגע עם מים חמים. נגנבנו לגמרי, ומייד אח"כ ביקשנו שיחזור על כך שוב ושוב. בשלב זה הכל היה נקי ומוכן, וקיבלנו לידינו את כוסיות התה. באמת אין לנו מילה רעה לומר על התה היונאני- אכן תה משובח. הבעיה היא שהוא גם עולה בהתאם לטעם, וממש לא בהתאם לכיס המוצ'ילרי החסכן שלנו. התפשרנו על תה ורדים מעודן קצת פחות, וזול בהרבה ("איזה תה הכי זול יש לך?"). היינו מבטיחים לשמור לכם קצת, אבל תעשיית התה כאן היא תחום לאניני טעם ובהתאם המחירים לאונקיה. בשביל הסכום שהסכמנו לשלם קיבלנו כ"כ מעט, כך שלא בטוח שנוכל לקיים הבטחה שכזו.
בערב, לבשנו את מיטב מחלצותינו (בעצם את כל מחלצותינו – הלילות כאן עדיין קפואים) ויצאנו לקונצרט (לא פחות ולא יותר). כל ערב מנגנת תזמורת הנאשי המקומית מגוון יצירות נאשי קלאסיות בכלי נגינה מסורתיים. עם תחילת המופע, תפסו את מקומותיהם כשלושים נגנים שגילם הממוצע הוא 70 והחלו בכיוון כלי מיתר בפריטה ובקשת, חלילי במבוק, מצילתיים, תוף דוד טיבטי, גונגים, נבל סיני ועוד. למרות שלא היה מנצח, הנגנים ניגנו בתיאום את היצירות ונראה שהם עושים זאת ערב ערב כבר עשרות שנים. מלבד זמרת בעלת קול רם וצורמני ונגנית הנבל כל הנגנים היו גברים (כנראה כאלה שנשותיהם זרקו אותם והם נשארו עם הפיפות והגונגים). כל קטע התחיל באות שנשמע כמו גניחה חלושה שנתן זקן הנגנים (בן 87) והתזמורת פצחה בניגונים. הקונצרט לווה בהסברים על הסיפורים שמאחורי השירים והיצירות והיה אפילו שיר אהבה שכתב אחד הנגנים ("לא הכי חתיך בתזמורת אבל ללא ספק הכי רומנטי"). חלוקת השפות בהסברים לא הייתה ממש מאוזנת וכך יצא שנאום של 10 דקות בסינית תורגם לחצי משפט באנגלית ובסופו של דבר הקונצרט הפך להיות פשוט הסבר אחד ארוך בסינית (חצי שעה של דיבורים על קטע נגינה של חמש דקות). המנחה הוא נגן ומנהל התזמורת, כנראה איש מעניין (לדוברי הסינית) שישב בכלא 21 שנה משום שקיבל את הצבא האדום ביצירה של שוברט והוא לא חשב על זה שזה בזיון כי זו סגידה לתרבות המערב (את זה קראנו בלונלי).
לפעמים אנחנו מתנהגים כמו חתולים, חוקרים טריטוריה חדשה ברדיוסים הולכים וגדלים. מגיעים למקום חדש ולא מוכר, קודם כל מוצאים גסט-האוס, פינה קטנה לישון בה. אחר-כך מסתובבים קצת ברחוב לראות איפה יש מסעדה נחמדה וקרובה. כשאנחנו מרגישים קצת יותר בבית אפשר להתחיל לחקור את העיר ויום אחרי אנחנו כבר יוצאים לבקר בכפרים שליד ובאתרים שבסביבה (רק חסר שנעצבן את הכלב של השכנה). שכרנו אופניים ויצאנו לסיבוב בצד של הארץ (יענו countryside). בכפר קטן לא רחוק מליג'יאנג מתנהלים החיים בשלווה וברוגע לרגליו של הר הדרקון המושלג. דיוושנו דרכנו ברחובות ודרכי העפר, בין זקנות שמשתזפות בשמש (לא בבקיני, יא סוטים!) ומשחקות מה-ג'ונג ועצים ערומים מעלים שהופכים לנושא נהדר לתמונה רק בגלל ההר המרשים שברקע עד שהגענו לכפר באישה. מלבד כמה דוכנים הורסי-חגיגה ובתי קפה במרכז הכפר, הוא הרבה פחות "הצגה לתייר" מהעיר השכנה.
עם הכנסנו בשער הכפר קראה לנו זקנה חביבה מקצה הרחוב וסימנה לנו לבוא אחריה. אולי זה יישמע לא אחראי, אבל לאור תנועותיה הנמרצות והמשכנעות לא יכולנו שלא להסכים לביקור נימוסין, וחוצמזה, לא הייתה לה חרב כמו לסבתא בצ'נגדו כך שלא חשדנו בה (כביכול זקנה, עומדת לה, מזדקנת). נכנסנו אליה הביתה ואז התחילה ההתקפה: באסרטיביות שלא תבייש את הסבתא הכי מרוקאית שיש, דחפה לנו קלמנטינות, עוגיות מזרחיות וביצים קשות מלוא החופן לידיים. שתי כוסות תה נמזגו במהירות והומתקו בשתי כפות סוכר גדושות כל אחת, ולא עזרו מחאותינו. הוכרחנו לקלף את הקלמנטינות תוך כדי שעוד ועוד עוגיות מועמסות לנו לידיים וכל שלוק נימוסים מהתה גרר מילוי מיידי מחדש של הכוס. אח"כ הזקנה החביבה התחילה לספור לנו בסינית עד 74, לא הבנו מה היא רוצה (אולי להשוויץ שהיא כבר ממש מבוגרת) אבל החלטנו שזה יספיק להיום. נתנו לה 10 יואן והתחלנו ללכת. לא קל היה לעזוב בלי לקחת את כל התקרובת שנארזה במהירות בשקית והושלכה עלינו בתנועות "קחו קחו אתם נורא רזים, מה אני אעשה עם זה, לסבא אסור מתוק" והגענו לעמק השווה כשנאותנו להכניס 4 קלמנטינות לתיק. אוי, זה היה מעייף!
הכפר באישה מפורסם בזכות אישיות מרתקת שכיכבה על השער של הטיימס, הוכנסה לרשימת 101 המנהיגים של המאה העשרים ועזרה ליותר מ- 300,000 אנשים במרוצת 88 שנות חייה – דוקטור הו. הדוקטור נראה כמו שהייתם מצפים מרופא סיני שמתמחה בעשבי מרפא: גלימה כחולה, כובע גרב, זקן ארוך שיוצא רק מקצה הסנטר וחיוך מזמין לקליניקת "אבן הירקן" המפוארת. בחדר ההמתנה קוראים מגזינים וגזרי עיתונים שהוא הופיע בהם ומחברות של אורחים מרוצים (לנו הוא נתן רק מחברות בעברית). לאחר ההמתנה נכנסנו למשרד שאין בו מקום לשבת מרוב חביות ושקים של צמחים שהוא ובנו אספו ביערות האזור ומהר הדרקון המושלג. לאחר אבחון של שלוש שניות בו נבדק הדופק של יוני, הדוקטור אמר: "חכה שנייה, אני מביא לך משהו לברכיים ולכתף" – קלע בול! הוא גם נתן צמח שיהיה טוב למחזור הדם ואמר שאם נרצה, אנחנו מוזמנים לתרום לפי יכולתנו עבור התרופות (קומוניסט אמיתי). לאחר שבדק את מיכל הוא קבע שהכול בסדר איתה ברוך השם, וכך הנציח סופית את העובדה שרק יוני חולה (אמרתי לכם).
מהמרפאה המשכנו אופטימיים מהרגיל (זהו הסוף לכל תחלואינו) אל הכפר השכן סוהה. הכפר הזה הוא כבר כן תיירותי להחריד, התחילו לבנות אותו בצורתו העתיקה לפני פחות מעשר שנים (ועדיין לא סיימו) על מנת להוריד עומס מליג'יאנג. כך קבלנו גרסה כפרית לעיר-העתיקה החדשה. הסתובבנו שם קצת וחזרנו בזמן לארוחת הערב בגסט-האוס הביתי בליג'יאנג, "מאמא-נאשי" (כל ערב המאמא פותחת שולחן וכל האורחים מוזמנים).
עם כל החיבה שלנו לצ'נגדו, אחרי שחזרנו מסונגפאן הרגשנו שהגיע הזמן להמשיך הלאה. במקרה זה, "הלאה" פירושו לישאן, שם יושב לו הבודהה הגדול ביותר בעולם (עוד שיא שנשבר כאן בסין- אנחנו פשוט לא עומדים בפרץ השיאים האדיר הזה). אתם מכירים את הימים האלה שנדמה ששום דבר לא הולך בהם? אז היום שלנו התחיל בצורה כזו. פיספסנו אוטובוס שיוצא בערך פעם בשעה, כשכבר עלינו עליו- נתקענו בפקק של שעה שנוצר בגלל תאונת שרשרת, שגם יכולה להיכנס לספר השיאים הסיני כתאונת השרשרת בה היו מעורבים הכי הרבה כלי רכב (בערך 20) ושנמשכה לאורך המרחק הרב ביותר (מספר קילומטרים). עד שהגענו ללישאן, נותרה לנו כשעה בלבד להקדיש למר בודהה אדיר המימדים. הרגשנו שבודהה מעמיד אותנו במבחן, ולאור ההתמדה של אלפי הפועלים שבנו אותו במשך מאות שנים התביישנו לוותר. טיפסנו בזריזות עד לראש הצוק, ובלי אזהרה מוקדמת, פתאום, נגלה קודקודו האצילי ופרצופו המנומנם של בודהה המואר כאילו אומר לנו "איזי, איזי. אין לאן למהר" (כנראה שלבודהה אין אוטובוס אחרון עוד חצי שעה).
לאחר מכן ירדנו את כל 72 המטרים עד לבהונות רגליו (שרק הן היו גבוהות מאיתנו בהרבה), צילמנו, הצטלמנו והזדרזנו לצאת.
הפסל המנומנם והמואר היושב על גדת הנהר נבנה ביוזמת נזיר בודהיסטי על-מנת לברך את הספינות השטות בנהר הסמוך בברכת "דרך צלחה ושייט בטוח" (המממ אני קנגרו). תאמינו או לא- אבל זה עבד. יוני מאמין שבאמת נוכחותו המרגיעה של הבודהה מגינה על הספינות (לך תסביר לימאי עם אמונות תפלות שפסולת החציבה בהר מילאה בור שיצר מערבולות באותה הנקודה).
נפרדנו לשלום מההוא שאוהב את כל היצורים (לא יוני, אלא השני) ונסענו מרחק קצר יחסית לעיירה אמי שלמרגלות ההר אמי-שאן. אזור ההר הוא שמורת טבע שמישהו טרח לבנות בה שבילים ומדרגות, כדי שיהיה לתייר (הסיני, זה שחובב במיוחד מדרגות כנראה) טיול נוח יותר. ע"פ האמונה הבודהיסטית, מיוחסים להר הקדוש ארבעה ניסים: ים של עננים, זריחה מופלאה, ההילה של בודהה והנוף. ההר כולו, מהתחתית ועד לפסגה, מרוצף במנזרים ובמקדשים בודהיסטים אשר מפוזרים עליו כמו פלפלי צ'ילי במנה סצ'ואנית. מיותר לציין שבכל מקדש שכזה יש מספר פסלי בודהה ועוד כל מיני מוארים אחרים. בהעדר כל הסבר באנגלית, נאלצנו לנחש בעצמנו (או להמציא סיפורים חדשים) מה עומד מאחורי דברים כמו בודהה הרוכב על פיל בעל שלושה חתים בכל צד, בריכה מלאכותית קטנה שמעליה גשר ולתוכה זורקים מטבעות לצבי מים המתגוררים שם (וזה מה שנקרא אגוזים למי שאין לו שיניים- הצבים האלה כבר בטח כ"כ עשירים- רק אין להם איפה לבזבז את הכסף...), ואזות-ענק ריקות, אמבטיות-קטורת ונרות בצורת קונוס. היינו משתפים אתכם בסיפורים האמיתיים ללא ספק שהמצאנו, אבל אנחנו חוששים שתקראו לאלה עם החלוקים הלבנים (או לנזירים עם החלוקים האדומים), אז תשכחו מזה (במבטא צרפתי).
בדרך עברנו באזור בו שולטים קופי מקוק, שאיבדו את הפחד והבושה מאנשים ממש מזמן ואין להם שום בעיה לתכנן מארבים ומתקפות בכדי להשיג את מבוקשם- אוכל, וכשזה לא בנמצא הם עלולים להוציא על הקורבן התמים את התסכול. בקיצור, ממש קופים ערסים (האמת- היה לנו קשה למצוא את ההבדל).
אחרי טיול של מספר שעות בחלק התחתון של ההר, תפסנו אוטובוס לחלקו העליון (כמו שד"ר ברי היה אומר, בגילנו ובמעמדנו...). כשעלינו במעלה ההר, עוד ועוד שלג התגלה בהדרגה בצידי הדרך, עד שבתחנה הסופית היה נדמה שהגענו לאתר סקי, או לפחות למקום עם פוטנציאל. שכרנו קרמפונים (בלעדיהם אי אפשר לטפס על המדרגות המכוסות קרח חלקלק) וטיפסנו את דרכנו לכיוון מקום לינה סביר. קיווינו למצוא חדר נחמד במנזר, כי אף פעם לא ישנו באחד כזה וזו נשמעת ממש חוויה רוחנית. כשגילינו שנגמרו המיטות הזולות והחוויה הרוחנית תעלה לנו הרבה כסף (כנראה שרשרוש השטרות עוזר להם במדיטציה), ניהלנו משא ומתן לגבי המחיר, אך כשיוני הציע שניקח מיטה אחת לשנינו נגמר הדיון (יש משפט שאומר שצריך לדעת ממי לבקש – זה בכל זאת מנזר). במקום המנזר נאלצנו להסתפק בחדר מתחת לתחנת הרכבל. זו אולי לא חוויה רוחנית- אבל גם זו פעם ראשונה.
התעוררנו לפנות בוקר לתוך ערפל כבד והחלטנו שאין טעם אפילו לנסות להגיע לראש ההר (מרחק של שעתיים טיפוס) בזמן לזריחה, היות ולא נראה כלום מצד אחד והאוזניים שלנו ינשרו מרוב קור משני הצדדים. לכן, קמנו רק אחרי ששיערנו שהשמש כבר עלתה והתמקמה לה היטב בשמיים (מרוב ערפל לא ניתן היה לדעת בוודאות).
טיפסנו את 500 המטרים האחרונים בשלג קל שהוסיף לתחושה כאילו אנחנו באתר-סקי ובקור שגרע מהתחושה בקצות האצבעות, עד שהגענו לראש ההר- למקדש המוזהב.
הדבר הבולט ביותר בפסגה הוא פסל גדול של בודהה הרוכב על פיל, שלצערנו ולצערם הרב של הסינים לא הצליח לקטוף אף שיא מקומי ונאלץ להסתפק בתואר "השני הכי גדול באזור" (50 מ' זה פחות מ-72 מ').
אחרי סיבוב במקדש המוזהב ובמרפסת התצפית שנפרש ממנה נוף עד לקצה החוטם, ירדנו בחזרה את כל הדרך למטה עם כוונה אמיתית למצוא את אתר הסקי הקטנטן שנמצא בקרבת מקום ולו רק בכדי שנוכל להגיד שעשינו בטיול גם סקי. מצאנו את אתר הסקי, אבל הוא היה עלוב מידיי אפילו רק בשביל לסמן וי (ויש לכם עסק עם אנשים שאתר הבית שלהם הוא החרמון). הרכבלים לא פעלו, המסלול היחידי שנפתח היה קצרצר ומתאים למתחילים ולא היה ציוד סנובורד להשכרה. אין מה לעשות- סינים זה בשביל כדור נוצה בפארק העירוני, לא בשביל חופשות סקי בהרים. מאוכזבים ושבוזים מהקור החלטנו לוותר על התוכנית המקורית שכללה ירידה ברגל עד לאמי, ותפסנו אוטובוס במקום. כך נגמר הרומן הקפוא שלנו עם אמי-שאן. כבר בערב נתפוס רכבת לילה דרומה דרומה לכיוון ליג'יאנג שבמחוז יונאן, בתקווה ששם נמצא את החום המיוחל.
אז אי אפשר לומר שהיינו עדים לניסים המפורסמים, אך קרו לנו ניסים אחרים שלא נופלים מן הניסים המיתיים: במקום להיות מעל ים של עננים היינו בתוכו (כמו ב"בית האלוהים", זה הכל עניין של מיקום), בדיוק הגענו בחודש היחיד בשנה בו הכניסה לשמורה היא בחצי מחיר, אף אחד לא עלה ברכבל והעיר אותנו לפני שקמנו מהמיטה והנס האחרון הוא שהצלחנו להיות באותו התא ברכבת- אבל על כך בפרק הבא.
בכלל לא רצינו לעלות צפונה. לא לסונגפאן ולא לשום מקום אחר שמצפון לצ'נגדו. רצה הגורל, ובארוחת ערב מאוחרת בהוסטל פגשנו איזה אוסטרלי שחזר מטרק סוסים בהרים של צפון סצ'ואן והמליץ בחום (למרות שהמילה "חום" לא תהלום אף מאפיין של החוויה הזו). אמרנו לעצמנו שאם אוסטרלי שרד את הקור, אז גם ישראלים שכמונו יכולים. בהחלטה של הרגע, כיוונו את השעון המעורר לחמש וחצי באמצע הלילה ודחינו את הירידה לאזורי החום במספר ימים.
הנסיעה לסונגפאן, העיירה ממנה נצא לטרק, הייתה מהיפות שהיו לנו ואולי היפה ביותר עד כה. להתייחס לנסיעות בסין כאל כלי שרת להגעה לעוד יעד תיירותי יהיה פספוס של הדרך למטרה, שכמעט תמיד, וכאן במיוחד, עוברים בנוף שהוא לכשעצמו היה שווה את כל הנסיעה. הגבעות הירוקות התחלפו בקניונים עמוקים, צרים ונטולי צמחייה. השלג החל להופיע בכמות הולכת וגדלה עד שקבלנו הרים חצי חומים וחצי לבנים. נחלי טורקיז וכפרים טיבטיים חלפו על פנינו והרגשנו כאילו נסענו בתוך גלויה. בשביל שלא תאשימו אותנו בהנפצת כפרים טיבטיים בלי שנדע את הרכבם האתני באמת (כי זה הכי טרנדי להגיד כפרים טיבטיים) נוכיח לכם את צדקתנו. ראשית, האנשים נראים ולבושים כמו טיבטיים, עם העור השזוף, העיניים המלוכסנות עד לכדי חריץ, הלחיים האדומות של הילדים והחיוך המואר על הפנים. שנית, הכל (אבל הכל – מהבתים דרך הרחובות וכלה בהרים) מקושט בדגלי תפילה בודהיסטים ומשום מה גם בדגלי סין, כאילו שהם הפטריוטים הכי גדולים. לאחר 7 שעות בקניונים המדבריים הגענו לסונגפאן.
כל טרק סוסים שמכבד את עצמו יוצא מעיירת מערב פרוע המתאימה למדינה. החומה המקיפה את העיר, המגדלים וחיילי הברזל סטייל סין נותנים למקום את האווירה הנכונה, או יותר נכון - של "המזרח הפרוע".
הגברים עטופים בחלוקי פרווה כחולים (או אדומים לנזירים) הקשורים בצעיף אדום סביב המותניים, כובעי כלב של קוז'אקים ומשקפי ג'ון לנון. הנשים לבושות בשמלה מסורתית, חגורת ברזל משובצת אבנים צבעוניות ושיערן אסוף לתוך כתר ססגוני.
אמצעי התחבורה השולטים הם ריקשה צהובה עם גג ירוק וטוק-טוקים. למרות הקור והקרח בכל מקום, העיר שוקקת חיים על שלל צבעיה.
בבוקר המחרת נפגשנו עם הסוסים שלנו, סמי וסומו. חלוקת הסוסים הלמה את הנפשות הפועלות: יוני האביר קיבל את הסוס הלבן והנמרץ ומיכל קיבלה סוס ענק שגדל כל-כך משום ששמר בקנאות על האנרגיה שלו בפרצי עצלנות תכופים.
המדריך, שכפי שהובטח לנו, ידע קצת אנגלית, מיצה את כל אוצר המילים שלו כשאמר לנו "Walk". עלינו על הסוסים ויצאנו לדרך. טיפסנו במהירות בערוץ המדברי, רצוף במפלי קרח וטלאים של שלג עד לפסגה, ועשינו המון אבק (איזה כיף זה שיש מישהו שמטפס בשבילך בעלייה).
ירדנו ביער מושלג לחלוטין, הפעם בעצמנו, ולאחר 4 שעות רכיבה (שזה בערך המקסימום שהישבן של יוני מסוגל לסבול) הגענו לפארק האגמים, שם נחנה ללילה. המשכנו רק אנחנו לסיור רגלי בפארק הקפוא. רוב האגמים בפארק הם עונתיים, ונחשו מה – עכשיו זו לא העונה. רוב האגמים היו קפואים ומכוסי שלג (שזה כמו פרות שאוכלות עשב – הם פשוט לא היו שם) אבל אלה שכן ראינו היו צלולים ויפים, השמיים היו כחולים והשלג מסביב הדגיש את חגיגת השתקפות השמיים במים.
כשיורד החושך, הטמפרטורות מתרחקות מהאפס (אבל מתקרבות לאחיו המוחלט) עד לכדי מינוס עשר מעלות. עובדה זו גרמה לנו להצטופף סביב התנור עם כוס תה ביד בחברת בעל המקום הבודד והפטפטן והמדריך השתקן, שביחד הם צמד חמד – אחד מדבר ואחד מקשיב (בעיניים עצומות). ארוחת ערב בסיסית ומשקה אלכוהולי שנפסל לצורכי תדלוק של הרכבת ולכן מצא דרכו לכאן ואנחנו מוכנים למיטה. תחת מעטה כבד של שקי שינה, שמיכות וערמת מעילי פרווה העברנו לילה חמים שהביא אותנו לפתחו של עוד בוקר קפוא.
ביום השני לטרק עשינו דרכנו חזרה לסונגפאן, דרך כפרים ובין ההרים. הסוסים כבר מרגישים יותר בנוח ומרשים לעצמם להתבטא כל אחד בהתאם לאופיו. הסוס של מיכל שכח כיצד לצעוד על ארבע רגליים והיה מועד כל עשרה צעדים בממוצע, ואילו הסוס של יוני גילה אובר-מוטיבציה והחל לדהור אל תוך עדרי כבשים בלי לתת את הדעת על שאגותיו המבועתות של יוני (שנטש את גינוני האבירות).
בסופם של שני ימי רכיבה חורפיים נכנסנו דרך שערי העיר סונגפאן הבצורה, דוהרים (חוץ מהסוס של מיכל) לאורך החומות בין האנשים ופסלי השומרים והרגשנו כמו צלבנים שחוזרים מהמילואים. רק היה חסר שההמון יריע לנו.
את שאר היום כילינו בישיבה בבית תה, שם שתינו אינסוף כוסות תה יסמין וניסינו להבין את חוקי המשחק "מה-ג'ונג" ע"י צפייה באינסוף משחקים. אנחנו עוד נפצח את התעלומה הזו, אתם עוד תראו.
מכאן הכיוון הוא דרומה. עכשיו באמת.
קבלת הפנים הרטובה שקיבלנו בעיר צ'ונגצ'ינג העבירה לנו את החשק לבדוק מה אפשר לעשות בה. כל מה שרצינו היה לעוף ממנה כמה שיותר מהר. ועדיין, לא שיערנו לעצמנו שזה יהיה כל-כך מהר. קנינו כרטיס רכבת והתכוננו לנסיעה של חמש שעות. הרמנו גבה כשאמרו לנו שזה ייקח שעתיים בלבד. הורדנו את הגבה ופערנו את הפה כשראינו איזו רכבת-חללית מחכה לנו ברציף. אומרים שסין זו מדינה של ניגודים, והפער בין הרכבות בהן נסענו עד כה לבין המטוס-על-מסילה האווירודינמי ששעט במהירות של 200 קמ"ש יכול להוות דוגמא טובה לכך (גם אם זו לא הייתה הכוונה בדיוק באמירה).
הגענו לצ'נגדו. עיר פשוט מגניבה. מה עושה אותה לכזאת? תשובה: העובדה שאנחנו נגנבים פעמיים ביום בממוצע. אז כמו שהבנתם, רק מהנסיעה לכאן כבר נגנבנו לא מעט. ההוסטל שמצאנו נראה כמו שהוסטל צריך להיראות (בפעם הראשונה בטיול). הוסטל מגניב עם חדרים נעימים, טונות של מידע למטיילים באנגלית, ספריית DVD, מסעדה עם אוכל מערבי ומטיילים מכל העולם (שלא מאמינים שסין זה כל העולם), איתם ניתן להחליף חוויות, לצאת לאכול ולדבר (כי כמה כבר אפשר לשמוע שוב ושוב את אותם הסיפורים של יוני???).
אחר הצהריים יצאנו להסתובב במדרחוב עתיק שהפכו אותו למרכז בילויים רומנטי. נכנסים למתחם דרך שער שבו מקדמות את פני העוברים בובות נייר צבעוניות, מוארות מבפנים, גינה מטופחת מלאה בעצי ג'ינקו שנצבעו בצהוב עם בוא החורף, גשרים מעל נחלים ובריכות קטנות הפזורות בשטח. עם רדת הערב, המוני המסעדות ובתי העץ בסגנון הסיני המסורתי מוארים בפנסינים (פנסים סיניים עם אהילי נייר אדום). נגנבנו. מחוץ למתחם יש רחוב שלם של חנויות ציוד למטיילים במחירים שלא נעים לנו לציין. נגנבנו בריבוע ואפילו קנינו.
בדרכנו חזרה להוסטל התחיל לרדת שלג כבד. יוני, שבשלב הזה כבר נגנב לחלוטין, התחיל לשיר שירי כריסמס ולפזז במעגלים סביב מיכל המודאגת.
סמל העיר צ'נגדו הוא הפנדה. ניתן למצוא אותו בשלטים, פרסומות, על האוטובוסים ואפילו על חפיסות סיגריות. הסיבה לכך היא המרכז העולמי לשימור הפנדות שנמצא בעיר. עדיין אין לנו תמונות של פנדות ולכן נרשמנו לסיור במרכז. פנדה היא החיה הכי חמודה שיש ויסלחו לנו פונצ'ו, מייקל ובילבי. הטדי-בר הענקיים האלה שמנגנון ההישרדות שלהם מתבסס על היותם חמודים מדי מכדי שמישהו יירצה להרע להם – אחרת איזה הסבר יש לזה שהאבולוציה נתנה להם אוזניים קטנות ועגולות, ארובות עיניים שמשוות להן הבעת "לטף-אותי-אני-חמוד" וגפיים שצבועות בשחור וכל השאר לבן?
בהעדר תחת (הרגליים של הפנדות יוצאות ישר מהגב) הן יושבות\שוכבות על הגב כשרגליהן באוויר ועסוקות בפירוק שיטתי ויסודי של ענפי במבוק. חלק מהחינניות של הפנדות טמונה בהתנהלות המגושמת שלהן: הן נופלות ומתגלגלות על הגב, נתקעות בעצים והולכות כאילו יש להן שפשפת של אחרי טרק של חודש. הסיבה לכך, כנראה, היא שההתמחות העיקרית שלהן היא השינה והן לא בנויות ליותר מזה.
אם יש משהו יותר חמוד מדוב פנדה, זה בייבי פנדה. תקופת החיזור היא באביב וכך יצא לנו להיות קצת אחרי הבייבי-בום השנתי ולבקר בתינוקייה.
בתור בונוס למי שמגיע עד לכאן כדי לראות פנדות וגם בגלל הדמיון של השם, דואגים במרכז גם לפנדות אדומות. זוהי הכלאה בין רקון לפנדה, זאת-אומרת רקון גדול עם אוזניים ועיניים שחורות. ניסיון יפה אבל בפנדות כמו בבמבות - בנות-הדוד הגדולות גונבות את ההצגה.
המרכז עצמו מאוד יפה ומטופח והחיות מקבלות מרחב תנועה ויחס מצוין, שלא כמו הפילים הקשורים שבמרכז בעל המטרה הדומה בנפאל. בנוסף, בעקבות השלג מליל אמש, צמרות עצי הבמבוק והפרחים כוסו במעטה לבן ועכשיו נראה אתכם אומרים שזה לא נשמע מגניב.
הצפייה הממושכת בסעודת הבמבוק של הפנדות, הציתה בנו את הרעב. אם יש דבר אחד שניתן לומר על האוכל בסצ'ואן (המחוז שצ'נגדו היא בירתו) זה שהוא מצוין. אם מותר להוסיף עוד מילה, נציין גם שהוא חריף. מנה פופולארית היא "הסיר-החם". המנה מיועדת למספר סועדים במשותף. סיר מרק גדול מוגש לשולחן ומונח על כיריים שבמרכזו, ולתוכו זורקים כל העולה על רוחנו.שם התואר "חם" מתייחס גם לטמפרטורה וגם לטעם החריף ששורף את הפה (לנו הביאו את החריף בצד לאחר שהבחינו בזווית האופקית של עינינו). כחלק מהכרותינו עם המטבח המקומי התוודעו כאן גם לסוג חדש של חריף – אחד כזה שמרדים את הפה ולא משנה מה תאכל אחר-כך, יהיה לזה טעם של סבון כביסה (איכס).
מה שיפה במיוחד בעיר צ'נגדו הוא השילוב של עיר מודרנית (גורדי שחקים, ניאונים, חנויות מעצבים) בצד מסורת עתיקת יומין (מנזרים, מקדשים ונזירים ברחובות). הלכנו לביקור-אחר-הצהריים במקדש\מנזר הבודהיסטי הגדול באזור – "מקדש וונשו". הבודהיזם ברוב סין שונה מהבודהיזם הטיבטי שראינו עד כה בשל היותו מזרם שונה - "זרם הזן". לעומת המנזרים הקטנים והאינטימיים שפגשנו בנפאל, הפעם נכנסנו למתחם גדול של מקדשים הבנויים כמיטב הארכיטקטורה הסינית, הפסלים הצבעוניים בגובה חמישה מטרים בממוצע, נברשות קריסטל, אהילי נייר עם אותיות סיניות וניקיון מופתי. בין החצרות וביתני העץ הרגשנו כאילו אנחנו מסתובבים על הסט של הסרט נמר-דרקון. בתוך מקדש ענק בן שלוש קומות התקיימה תפילה קבוצתית במהלכה עשרות נזירים ונזירות הסתובבו במעגלים בהיכל גדול והמהמו תפילות. נגנבנו בפעם המי יודע כמה.
בכל עיר שמכבדת את עצמה בסין יש פארקים ובהם אנשים שעוסקים באי אילו פעילויות מוזרות יותר ומוזרות פחות. בצ'נגדו הקצו פארק שלם במיוחד בשביל זה וקוראים לו "פארק האנשים" (ואנחנו מוסיפים – "הקצת מחופפים"). כמובן שהלכנו לבדוק את הנושא. כבר בכניסה קידמה את פנינו מקהלת ענק כשבמרכז עומדת המנצחת וסביבה ברדיוס של לפחות 20 מ' פזורים עשרות זמרים עם שירונים ביד או על כן תווים. ליד חבורת רקדני הזוגות ואחרי קבוצת מנפנפי המניפות, התאמנו לוחמי הטאי-צ'י בסדרות התרגילים האיטיות. חלקם אפילו מצויד בחרב אימתנית. לא יכולנו להישאר אדישים למראה ה"סבתא-זפטה" עם החרב וצילמנו אותה למענכם.
לרשימת הפעילויות מתווסף גם המשחק בכדור-נוצה. הסינים, שאוהבים לראות איך אנחנו מתמודדים עם מנהגיהם, הזמינו את יוני למשחק. למרות הדמיון לטניס, המידות השונות של המחבט ואופי התנועה השונה של הכדור גרמו ליוני להראות קצת עילג (תירוצים תירוצים) אבל בסוף נראה שהוא התחיל לתפוס את העניין, ובטוח שהוא נהנה.
דבר מגניב נוסף שראינו הוא הדרך בה מנהלים את מועדון הפנויים-פנויות העירוני. כל רווק\ה בודד\ה מדפיס דף פרסומת לעצמו ותולה אותו לצד דפים רבים אחרים על הגדרות בפארק. כך, יוכל רווק\ה בודד\ה מהמין השני לצאת לשופינג ולבחור את הנפש התאומה מן המבחר.
במקום בתי-קפה, כאן יש בתי-תה שהאנשים נפגשים בהם ומעבירים את הזמן בשעות הפנאי. לשתיית התה יש משמעות רבה בסין ופעמים רבות הגשתו מלווה בטקס. התיישבנו בבית-תה צנוע בפארק כדי לטעום מהחוויה הזו (תה ואורז יש בסין, ואורז כבר אכלנו מספיק). הזמנו שתי כוסות של תה אקזוטי וחיכינו לטקס. כעבור זמן קצר המלצרית הגישה לנו את הכוסות, מזגה לתוכן מים חמים מתרמוס פלסטיק אדום והניחה את התרמוס. ציפינו בהתרגשות להמשך הטקס, ואז, פצתה מגישת התה את פיה ומלמלה את המילה היחידה שהיא יודעת באנגלית - "Money". מאוכזבים מעט שתינו את התה (שהיה די טעים) והמשכנו לדרכנו. לא נגנבנו.
בערב יום שישי יצאנו לאופרה של סצ'ואן. לא אופרה במובן של גברים ונשים שצורחים למיקרופון (כי אז זה היה נקרא קאריוקי), אלא יותר בסגנון של מופע פולקלור המשלב שירה, ריקודים, נגינה ועוד. התלהבנו במיוחד מקטע סולו וירטואוזי של כלי מיתר סיני דמוי כינור, מקטע ריקוד עם בובה שהמפעילה שלה שלטה בה בצורה יוצאת דופן, ממופע צלליות ידיים ומריקוד נשיפת אש והחלפת מסכות – ריקוד שבו בשבריר שנייה המסכה שעל פני הרקדנים משנה צבעה או נעלמת. קשה לתאר את הכל במילים אבל היו בטוחים שהיה מגניב לאללה.
