את הטיול הקצר בתאילנד חילקנו לארבעה חלקים, עליהם לא נרחיב את הדיבור בכדי להשאיר אתכם במתח, ורק נאמר שהחלק הראשון היה בצפון ואילו השני הוא בחופי הדרום. את הנסיעה הארוכה והמייגעת באוטובוסים החלפנו הפעם בטיסה קצרה ונעימה. קיווינו שלמרות מחיר הטיסה הנמוך החברה תהייה רצינית ובטוחה, אך עם קבלת הפנים הפורימית-משהו של דיילות בעלות משקפי שמש ענקיים עם פרחים וקשת עם אוזני נמר כבר לא היינו בטוחים למה הכנסנו את עצמנו. עובדה שאנחנו כותבים עכשיו, כך שבסופו של דבר הכל היה בסדר (כנראה שמחיר הטיסה הנמוך קשור יותר לכמות הנוסעים למטר).
הגענו לעיר פוקט באישון ליל, והדבר היחיד שאנחנו יכולים לומר עליה הוא שהיא לא נראית טוב יותר ביום. הזמנו חדר מבעוד מועד במלון המפורסם ממנו ליאו בורח מהחדר המעופש שלו בסרט "החוף". מסתבר שבכל הקשור למלון הסרט כמעט דוקומנטרי ושלא הרבה השתנה בעשר השנים האחרונות. במקום פקיד קבלה חייכן קיבלו את פנינו עשרות ג'וקים ופרט לקולות טפטוף שנשמעו כמו נזילה מחדר סמוך שררה דממה במקום המוזנח שנראה נטוש לחלוטין. כיתתנו רגלינו בלילה הלח להחריד ברחובות העיר השוממים עד שמצאנו מלון הגון במחיר סביר שנמצא בין דוכני החסה והבצל בלב השוק העירוני. למחרת בבוקר קמנו בעצלתיים ותפסנו את האוטובוס צפונה לעיירה קאו-לאק. העיירה היא הבסיס לטיולי הצלילה הנחשבים ביותר בתאילנד. זהו המקום שנפגע הכי קשה בצונאמי לפני כשש שנים. העיירה שוקמה לחלוטין וכיום אין זכר לאותו אסון פרט לסירת משמר-חופים שנסחפה כשני ק"מ לתוך היבשה ומשמשת כיום כאתר הנצחה. כשיוני ראה את המספר של הסירה במבטו הראשון נפתחו עיניו לרווחה שכן זו אינה הפעם הראשונה בה הוא רואה סירה בעלת המספר המנוחס יושבת לה על הקרקע היבשה שלא במקומה. הפעם הראשונה הייתה על האי שגביון שמול חוף אכזיב, למי שהתעניין. זו הסיבה שהוא סירב לקבל את שעון הצלילה מספר 13 – עם או בלי אמונות טפלות, מה שבטוח-בטוח.
התחלנו את הטיול הגדול לפני כמעט חצי שנה באזורים דלילי אוויר בגובה של חמישה וחצי ק"מ מעל פני הים, והינה עכשיו אנחנו סוגרים אותו בעומק של 30 מ' מתחתיו במקום חסר אוויר. כחלק מהכנותינו לטיול, רעננו, למדנו והעשרנו את יכולת הצלילה שלנו מתוך כוונה לראות את נופי המזרח גם מתחת למים. כמו כל מחקר מודרני התחלנו בגיגול המילים "המקומות הכי טובים בעולם לצלילה". סימנו לעצמנו כיעד את הכוכב התאילנדי בנבחרת העולמית – סלע רישלייה. הסלע המדובר הוא אכן לא יותר מסלע קטנצ'יק (וגם זה רק בשעות השפל) הזרוק אי שם בלב ים, ועל מנת לבקר בו יש להצטרף לספארי-צלילה בן שלושה ימים על סירה. צריך אז צריך. הצטרפנו (אוי, החיים הקשים). כמו במקרים קודמים כשעלינו על סירה, גם כאן התמזל מזלנו לצאת בתפוסה חצי מלאה והיינו בסה"כ 6 צוללים על היאכטה המפנקת ומספר דומה של אנשי צוות שדאגו שלא נצטרך לעשות דבר חוץ מלאכול ולצלול.
לעומת שוק הצלילה בארץ שנגזר מהנהלים הצבאיים כך שכל צלילה מתחילה בניפוק ציוד בדלפק אפסנאות ואח"כ מסע כומתה עם כל הציוד על החוף לנקודת ההתחלה, בתאילנד פני הדברים שונים. כאן הצולל הוא המלך: מכינים עבורו את הציוד, בודקים אותו, מלבישים אותו, הסירה עוצרת מעל האתר וכל שנותר לעשות הוא לקפוץ למים ולהתחיל לצלול. לאחר הצלילה לא יתנו למלך לפשוט את הציוד הכבד בעצמו ועזרו לנו להוריד את הציוד כך שנוכל לחזור למצב מאוזן תחת השמש הנעימה ולהמשיך לאכול כמה שיותר מהר.
כבר מהרגע הראשון הרגשנו באווירה הנינוחה והביתית שהשרה הצוות ובראשו זוג המדריכים (האחד קנדי משוגע והשני תאילנדי בעל מבטא בריטי מוגזם) שלא השאירו רגע דל אחד על הסיפון. בין ארוחה לנשנוש ובין צלילה לתדרוך תמיד הייתה מוזיקה, ריקודים ובדיחות. את הערב העברנו במשחק "המאפיה" המוכר לנו בגרסה זו או אחרת מהצופים, ואת היום בניסיון להביס את חברינו לספינה במשחק "מברשת השיניים העצבנית", בו לכל אחד היה קורבן אותו עליו להרוג ע" שליפת מברשת שיניים מול פניו בזמן הנכון. בכל פעם שצלצל הפעמון בירכתי הספינה ידענו שהגיע הזמן לאחת משתי הפעולות העיקריות שלנו על הספינה- תדרוך לפני צלילה, או אוכל.
במהלך שלושת ימי ההפלגה צללנו 9 צלילות במספר אתרים שונים, כאשר העיקרי שבהם הוא הסלע המדובר. יריית הפתיחה ניתנה ביום הראשון, עם ביקורם של כריש מנומר ולהקת דולפינים ענקית שליוותה את הספינה דקות ארוכות.
במהלך הצלילות ראינו המוני דגים, גדולים וקטנים, בודדים או בלהקות, בשלל צבעים וצורות. הסלע המבצבץ הוא קצהו של עולם בלתי יאמן שנפרש מתחתנו. בולדרים, תעלות עמוקות, קירות ובורות מכוסים באלמוגים ססגוניים בצבעי סגול ולבן. האתר הוא אי של אלמוגים בסביבה חולית גדולה ולכן המוני דגים קבעו אותו כמרכז עליה לסנפיר. מצאנו שם את נמו וחבריו הליצנים, דגי עקרב שצריך עין חדה בכדי לאתרם בחול, צלופחים טורפים, ארוכים כמו הגלות, זהרונים עם נוצות אדומות ולבנות, דגי נפולאון מלאי חשיבות עצמית, אבונפחות בהמון גדלים, צורות ודוגמאות, דגי תוכי, שרימפסים, להקות דיונונים, עננים של דגים קטנים בצבעים פלורוסנטיים זזים בתיאום של להקת ריקוד בעלת שם עולמי וביניהם דג גדול שוחה חרש (מיכל חושדת שהוא מרגל) , להקות של דגי מכבי-ת"א (כחולים וצהובים) ולהקות של ברקודות ענקיות.
לאחר מופע חימום של שלושה סטינג-ריי מנוקדים עלה הכוכב המרכזי – המנטה-ריי. חתול הים כמו שאנו קוראים לו הוא ציפור ענקית בגודל שלושה מטר שמרחפת לה בשקט מופלא ומעוררת את הערצת כל הסובבים. הציפור הגדולה סירבה לרדת מהבמה ובסוף הצלילה אפילו נתנה הדרן וכולם קפצו למים עם שנורקלים כדי לחלוק לה כבוד פעם נוספת.
צלילת הלילה הייתה היי-לייט נוסף בהפלגה. הריחוף במים סביב החושך המוחלט הוא חוויה כמעט מדיטטיבית והינף יד קוטע את החשיכה עם נצנוצי הפלנקטון הזרחניים. הסרטנים הקטנים והענקיים שיוצאים ממקום מסתורם מתגלים במלוא צבעם המקורי והמרהיב באור הפנסים. התוכים הולכים לישון ודגי ההדק, האינטליגנטיים קצת פחות, דוחפים את ראשם לגומחה וכך הם בטוחים שהם בלתי נראים (כנראה שהם האבות הקדמונים של בנות היענה).
היו אלה שלושה ימים מופלאים עם צוות נהדר וחברה טובה באתר צלילה משובח שהמודעות הסביבתית של תעשיית הצלילה דואגת לשמר את הנכס המדהים הזה. במסגרת חגיגות הסיום של הטיול הגדול, הגענו הכי נמוך שאפשר, והיה פשוט גדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה