חוף טוב, הכל טוב

החלק השלישי בתאילנד, מדינת הסיום, הוא סתלבט על החוף, ועדיף שיהיה חוף ממש יפה. זו לא משימה קלה לבחור את החוף בתאילנד (במיוחד אחרי שמישהו עשה כבר סרט כזה והחוף הזה נהיה יקר מידי ויומרני). בשבועות האחרונים מטיילים שבאו מתאילנד שיבחו בצורה יוצאת דופן ובלי שום קשר ביניהם את ריילי-ביץ', שבמקרה נמצא די קרוב לקאו-לאק שם סיימנו את החלק הקודם. חוף ריילי הוא חצי-אי שעקב טופוגרפיית גבעות הגיר באזור ניתן להגיע אליו אך ורק בסירה כך שהוא לצורך העניין אי שלם לכל דבר. אה, והוא גם ממש, אבל ממש ממש יפה.

אפשר לראות את התמונה המפורסמת של החוף היפה בדוכני תמונות או חנויות ריהוט זולות ברחבי העולם, אבל להיות שם באמת ולהבין שזה פשוט ככה, ואף אחד לא שיפץ או ערך את התמונה: הכחול של השמיים באמת כחול, הירוק של הג'ונגל באמת ירוק, הטורקיז של המים הוא באמת טורקיז והלבן של החוף הוא באמת לבן. להיות שם כשהאיים והמצוקים מזדקרים מעלה וצריך להרים את הצוואר עד שכואב כדי לראות את הקצה זה פשוט "וואו".

בעקבות כל ההמלצות הגענו ישירות לאזור התרמילאים בו מתאספת צמרת מטפסי הקירות שמתעניינים הרבה יותר במצוקים שצצים מתוך הג'ונגל מעל כל עץ רענן, ופחות בחוף הלבן והרק ממש יפה (בניגוד לחוף השכן שהוא ממש ממש יפה ביותר בריבוע). הלינה באזור הזה היא ברמה בסיסית והאווירה התרמילאית מפצה על התנאים הפחות מפנקים. אנחנו העברנו שם יום ולילה נעימים בחברת המטפסים, אליהם יוני הצטרף לטיפוס ספונטני של אחר-צהריים (ספונטני זה אומר שהוא דילג עם כפכפים ומטריה כמו עז הרים עד שפגש שני מטפסים ישראלים שהזמינו אותו לסיבוב על חשבונם, רק שמרוב ספונטניות הוא נאלץ לטפס יחף כמו איזה אינדיאני).

בקיר הסמוך טיפסו המקצוענים האמיתיים, שבאו לשם בעיקר בשביל להשוויץ והראו לכולנו מאיפה משתין הדג, או יותר נכון, מאיפה משתין הקוף. כי הם היו קופים. הפרס על צליחת הקיר עד למעלה היה נוף עוצר נשימה השמור למטפסים בלבד, שגם ככה הגיעו לשם חסרי נשימה. החדר שלנו היה גם הוא בינות הצוקים והמטפסים המשתלשלים מהם וזכה לביקורים המוניים של להקת הקופים המקומית. מקום פשוט מגניב, אבל פשוט מידי בשביל פינוק של סוף הטיול.

ביום השני החלטנו שאם לא נכריח את עצמנו לנפוש זה לא יקרה. ניצלנו את שעת השפל בה ניתן לעבור רגלית לחוף ירח הדבש (ובמקרים אחדים חגיגות חתונת הזהב) וכך בהליכה של רבע שעה השתנה הגיל הממוצע בעשרות שנים. איתו עלתה גם רמת החיים ואיכשהו התווספה לנו גם בריכה שמשקיפה על הים ומיטות שיזוף מעץ מתחת לשמשיות שם יכולנו באמת לנוח מחצי שנה אינטנסיבית. כך בדיוק עשינו (שילמנו כ"כ הרבה על התענוג שלא זזנו משפת הבריכה 24 שעות).

ביום המנוחה האחרון יוני הלך שוב לטפס ("כי כמה אפשר לנוח?") ומיכל הלכה להסתלבט על חוף הים ("הרבה"). אחרי הצהריים כבר היינו אחרי מקלחת ומוכנים לתפוס סירה שתיקח אותנו לאוטובוס הלילה לבנגקוק. המקלחת התבררה כ"מקלחת חימום" (קרה) לקראת המקלחת שקיבלנו בהפלגה הקצרה מהחוף. הים עלה קצת וכל הנוסעים בסירה הקטנה נשטפו בנדיבות בשפריצים שהותירו אותנו רטובים יותר מאחרי שחייה בים עם בגדים. כך חזרנו לחיי התרמילאים וגינוני האליטה שאולי דבקו בנו במלון המפואר נשטפו והתחלפו במלח המוכר והטוב (ועדיין, תלוי מתי).