בין שני הכפרים הרגועים בהם היינו והעיירה השלווה לואנג-נאמטה אליה רצינו להגיע היה עלינו לעבור בדרך מורטת עצבים שהייתה מורכבת מסירה ושני אוטובוסים שפספוס של כל אלמנט בשרשרת התחבורה היה גורם לנו לבלות לילה משעמם בחור משמים. לא טיפחנו ציפיות כשסירת הבוקר יצאה כמעט בצהריים ושייט של שעה התארך בעקבות ישיבה דחופה של יפני תמהוני שקפץ בלי מכנסיים מהסירה, ופנה להתפנות אל מול פנינו הנדהמות. התעודדנו מעט כשגילינו שנוכל למלא מיני-ואן שייצא באיחור אבל לפחות יקרב אותנו ליעד אך התייאשנו לגמרי כשמשפחה צרפתית מרובת ילדים מפונקים (וממש בכיינים) ומאותגרת ארגונית (וזה למרות שהגבר הוא יועץ אירגוני) יצאה ונכנסה והחליפה מושבים בניסיון לדחוס 7 נפשות ל- 8 מושבים (ולשלם על 6). למזלנו, הלאוטים אולי לא דייקנים, אבל הם לפחות עקביים. גם האוטובוס הבא יצא באיחור וכך כמו בקומדיה של טעויות הגענו ללואנג-נאמטה בסופן של עשר שעות מייגעות, קופצניות ומחרישות אוזניים בשל בכי וצווחות בלתי פוסקות בצרפתית.
לואנג-נאמטה היא אקו-עיירה, שזה אומר שהאופנה האקולוגית השתלטה על סוכנויות הטיולים ומגוון האקו-טיולים לכפרים ולג'ונגלים הוא עצום. הצטרפנו לאחד הטיולים שהבטיח אקו-חוויה אמיתית. בהרבה מקומות אחרים תוספת ה"אקו" היא בעיקר תירוץ בשביל לייקר את הטיול ולמשוך כל מיני יפי-נפש צמחונים שמשחתים את זמנם הפנוי בחיבוק עצים. אולם כאן הצליחו לקלוע למטרה. יותר ממחצית מהכסף חוזר לכפרים עצמם ומווסתים את הביקור בהם כדי למנוע מכל העניין להפוך לקרקס כמו שקרה בתאילנד. השימוש בחומרים מן הטבע לכל מטרה הדהים אותנו ופיתחנו את התובנה המבריקה: הבמבוק בלאוס הוא כמו החזיר בסין – משתמשים בו להכל ומנצלים אותו עד תום. קירות הבתים מהגזע, הגגות מהעלים, סירות, מלכודות דייג, חומר בערה ורובה גושי נייר רטובים לילדים. את האקו-ארוחות בישלו עבורנו באקו-סירים שהיו בעצם גזע עבה של במבוק, וגם כלי ההגשה והכוסות היו עשויים מבמבוק. רק הסכו"ם והמפה היו מעלי בננה.
הג'ונגל היה ממש ג'ונגלי, עם עלים ענקיים ועצים עצומים שאפשר לגור בתוכם וכל הצמחים והמטפסים שגבעוליהם עבים כמו גזעים יוצרים מארג טבעי שנותן הדגמה למה הכוונה במערכת אקולוגית מושלמת. זה היה ממש אקו-ג'ונגל.
בסוף היום הגענו לכפר של שבט ה"תאי השחורים". התלהבנו במיוחד מהלבוש של הנשים ,הגברים ואפילו הילדים (אם הם לבשו משהו) שהיה הבגד המסורתי בצבעי האינדיגו.
האמריקאים איתם טיילנו הצטיידו מבעוד מועד בספרי ילדים אותם חשוב היה לתת רק לצ'יף כדי שיעשה בהם שימוש מושכל וישבור את הראש בעצמו מי יקבל מה (פוליטיקה כפרית, אתם יודעים).
הם גם קנו עפרונות צבעוניים מסוגננים בשביל שיהיה לילדים עם מה לצייר אבל המדריך שלנו חמד חצי מהם (היו שניים) לעצמו, כי מסתבר שבנפשו גם הוא ילד כפרי מסכן. תחנת הדלק של הכפר הייתה מקום מצוין להצטיידות בבקבוק בירה שמכיל לאו-לאו ופקוק ע"י ניילון וגומייה. משם המשכנו לפרבר שקט של הכפר- בית מבודד בקאנטרי-סייד של הקאנטרי-סייד, שם נאכל, נשתה (לאו-לאו) ונלון.
המיני-חווה בה ישנו הוא עולם קטן בו מתקיימת קהילה כדוגמת זו בחוות-החיות של אורוול. התרנגולות מתרוצצות ובורחות מכל דבר שקורה סביבן, התרנגולים, במקום להגן על הצ'יקס מנמנמים ואוזרים כוחות לקונצרט הלילי (הם לא קראו את הספר שאומר שהתרנגול קורא בבוקר), הכלבים מתכוננים למשמרת הלילה, החתלתול מתאמן בתפיסת עכברים כשהמטרה המדומה היא חצי אקו-עוגייה, ברווזים מתנודדים מצד אחד של החצר לצד בו החזירים מרשים להם לגעגע ורק ציפור קטנה בכלוב מחכה שיגיע ראש השנה וישחררו אותה בשביל שתביא מזל לזוג האיכרים האדישים שחושבים שזו החווה שלהם.
אכלנו עוד ארוחה מאוד אורגנית וקינחנו בלאו-לאו מחמם הלבבות. שרנו ורקדנו מסביב למדורה עם גיטרה חסרת מיתרים ומדריך שיכור וזייפן, שיחקנו קלפים (לימדנו את האמריקאים המשחק "יניב" כי הוא מספיק טיפשי בשביל שנוכל לשחק אותו אחרי בקבוק לאו-לאו) וכשהאש דעכה, התחפרנו בתוך הכילות והלכנו לישון.
בבוקר התכוננו ליום החדש, המדריך אסף את רשת הדייגים שפרשנו אמש והשלמנו עם העובדה שגם היום נסתפק בעיקר באורז ובמים מורתחים שעל מנת להסתיר את טעם העשן הוספנו להם עלי קרדמון וכך לא רק שהטעם לא השתפר, אלא המים קיבלו צבע של סולר שהלם את הטעם החדש.
ביום השני הלכנו שוב בג'ונגל היפה עד שהגענו לכפר נוסף, הפעם של שבט ה"קאמו". הכפר שוכן על גדת נהר ולכן הוא כפר דייגים בו מי שלא במים יושב בחוף וטווה רשתות דייג. כך ניתנה ליוני ההזדמנות להוכיח את כישורי הדייג שלו. לפני שכולם הספיקו להוריד נעל, יוני כבר היה בנהר עם תחתונים ורובה דייג פרימיטיבי ממקלות וגומיות וחיפש דגים לשיפוד ע"י משקפת צלילה רטרו שהייתה בשימוש בפל-ים. לא נשמיץ את יכולות הדייג של יוני, רק נגיד שגם בערב אכלנו סטיקי-רייס. ("לא היו בכלל דגים בנהר הזה").
את היום האחרון שלנו בלאוס חגגנו בשייט קייאקים על הנהר חסר הדגים מאתמול. בשביל שלא תפתחו ציפיות כבר עכשיו נספר לכם שגם היום לא היו דגים בנהר, וזה לא שלא ניסינו לדוג (זה פשוט שלא הצלחנו). גם השייט הזה הוא בסימן אקו-שייט. בדרך עברנו בכפר שמתמחה בייצור של נייר מ... במבוק! (מאוד מפתיע). את ארוחת הצהריים אכלנו שוב על עלה בננה ולמנה עיקרית היו דגים ממולאים בירקות (מהשוק, כי אם נסמוך עוד פעם אחת על המזל נקבל הרעלת אורז) ועשויים על האש כך שמקל חצוי החזיק אותם מעל האש. האמת היא שלא תמיד זה עבד, וכך מישהו קיבל דג בתיבול חול (חוק ה-3 שניות תמיד עובד).
בשל גובה המים הנמוך השייט עצמו התחיל די בצליעה והמים העומדים לא הזמינו התרעננות בתוכם אפילו למי שעבד קשה (וזאת לא הייתה מיכל). לאחר הפסקת הצהריים, הנהר החליט להתחיל לזרום ונהיה ממש נחמד עם האתגר של כמה רפידונים שמעבר לא מוצלח היה מסתיים על אבן ונענועי אגן או במקרים קיצוניים דחיפה עם הרגל כדי לצאת מהברוך. כחלק מזה שהלאוטים יודעים לעשות חיים, מישהו בנה אומגה חביבה שמסתיימת באמצע הנהר. אכן יום עמוס פעילויות ובסיומו כולם היו רוויי קיאקים ועייפים (חוץ מיוני שלא היה מתנגד לעוד שעה על המים). אחרי שתרגלנו את עניין דחיפות הקיאק בנהר, מימשנו את המיומנות החדשה על הטוק-טוק המקרטע בדרך חזרה, וכך קרה שבפעם הראשונה בתולדות ההסטוריה תרגול רטוב קדם לתרגול יבש.
כך סגרנו שלושה שבועות חווייתיים ומהנים בלאוס. המדינה אמנם לא מצטיינת בהיי-לייטים טבעיים, אבל עם גישה בריאה לחיים והמון נהרות ונחלים, הצליחו הלאוטים להפוך את לאוס למרכז לפעילויות מיוחדות ואטרקטיביות, מוקד משיכה לתרמילאים ומדינה של כיף גדול.
כיף גדול לכם, אבל יללה בואו כבר, מתגעגעים
השבמחק