מעבר הגבול האחרון שלנו בדרומזרח אסיה הגיע, ואנחנו יודעים שבדומה לקודמיו הוא לא יהיה פשוט. בכדי להגיע למחוז חפצנו בתאילנד – העיר צ'אנג מאי – עלינו לנסוע כעשר שעות נטו, מבלי לקחת בחשבון החלפת אוטובוסים, סירה ובירוקרטיה. כשהגענו לעיירת הגבול בשעת צהריים, כבר כמעט ויתרנו על המטרה והתפשרנו על עיירת-ביניים קרובה יותר. פנינו לכיוון מעבר הגבול, וקיווינו לטוב. כבר מאותו הרגע הרגשנו עד כמה תאילנד מזמינה ומחבקת את התייר: מעבר הגבול היה חלק וקצר, ללא בירוקרטיות מיותרות, תהליך קבלת הויזה ארך בערך דקה ולא עלה לנו אפילו בהט אחד. עם הגיענו לצד התאילנדי המתין לנו ואן ממוזג חדש מהניילונים (הפעם האחרונה שנסענו בכזה אוטו חדש הייתה באוטו של אבא של מיכל. עד עכשיו נסענו במכוניות שדומות יותר לאוטו של אבא של יוני) שישמח לקחת אותנו לצ'אנג מאי עוד היום, והכל מתנהל באנגלית ברורה (אם כי בסיסית) ובחיוך רחב. תעשיית התיירות כ"כ ממוסדת כאן שזה ניכר באובייקט שמאפיין בצורתו כל מדינה – הטוק-טוק. כמו שבלאוס היה בו ערסל כי הם סטלנים, ככה כאן יש טוק-טוק גדול ותעשייתי מוכן לנייד כמויות של תיירים. החדשות הטובות בכל הסיפור הן שהספקנו להגיע לצ'אנג-מאי בדיוק בזמן לשוק של יום ראשון בערב. החדשות הפחות טובות (או אולי יותר טובות) הן שהיו לנו בארנק רק 400 בהט (קצת יותר מעשרה דולר) מה שלא איפשר למיכל להשתולל בקניות.
במשך חמישה וחצי חודשים בטיול עשינו המון דברים שונים וחדשים, אבל עוד מלאוס אנחנו סוחבים חוב קטן שנקרא "Gibbon experience" – שלוש שעות של אומגות מעץ לעץ, במרומי הג'ונגל. הרעיון המקורי היה לדמות את קפיצות קוף הגיבון בין צמרות העצים, אך עכשיו האופנה תפסה בגדול והאומגות התארכו, וכך יצא שהאומגה הארוכה ביותר היא כמעט באורך קילומטר (אנחנו מתים לראות את הגיבון שיקפוץ ק"מ שלם. כנראה שזה יהיה סוג חדש של סופר-גיבון, עם כנפיים מרשימות ומבער באחוריו). נתקלנו באתר אומגות כזה כמה וכמה פעמים בלאוס והגדרנו את החוויה כ"משהו שצריך לנסות, אבל פעם אחת תספיק". נשאר לנו לבחור את הלוקיישן. שמועות לגבי האתר בצ'אנג-מאי הגיעו לאוזנינו עוד מראש ועם היתרון הבולט של הנחה רצינית לישראלים ניתן לשלב כאן את חווית הריחוף המהנה עם הרגשת הקימבון המספקת (בעיקר את הישראלים). אנחנו אוהבים לסמן V על מטרות, וזאת הסיבה שלפני שפנינו לראות מה שיש לצפון תאילנד להציג בפנינו בהיבט של תרבות ונוף אנושי, כבר נתלינו 70 מ' מעל הקרקע. ניתן להרגיש את הנוכחות הישראלית הכבדה באתר מהליהוגים בעברית של המדריכים. "סבבה אגוזים", "בוב הבנאי" ו"בולבול קטן" מסכמים היטב את פעפוע שפת התנ"ך לתרבות התאילנדית. באופן כללי, התאילנדים עושים הכל לשם ה"כיף". אם זה לא כיף, זה לא שווה את המאמץ. הם הכי נחמדים בעולם ויימנעו מלהעליב או לצחוק על אדם אחר (אלא אם כן זה יהיה כיף). האווירה באתר האומגות ביטאה בדיוק את העקרונות האלה. המדריכים ניסו לעשות הכל כדי שיהיה כיף ו"צחוקים" כולל לזרוק מראש העץ את זו שהכי פחדה (לא, זאת לא הייתה מיכל) כאילו שלטוס ב- 60 קמ"ש בין הגבעות מעל יער גשם עבות זה לא מספיק כיף. חוץ מזה שהיה ממש כיף היער היה יפה וזה שונה לראות את הכל מהזווית הזו. מרוב שנהנים בטיסה כזו לא שמים לב לכמה אדרנלין משתחרר ורק אחרי שמגיעים לעץ הבא ונקשרים לאיבטוח שמסביב לגזע פתאום שמים לב לזיעה שמעידה על הריגוש. אומגה אחת עשינו שנינו ביחד כי כשאנחנו יחד, אף אחד לא יכול עלינו ומעבר לאומגות, עשינו גם סנפלינג (גם ביחד), גשר חבלים ובקיצור: היה ממש שווה.
תאילנד היא לא מדינה יקרה, אפילו לא בהשוואה לשכנות העניות יותר. יחד עם זאת, בתאילנד הצע הפינוקים הוא עצום. ככה, במקום לאכול מרק-נודלס זול בבוקר, מתחילים את היום עם מנה שגרתית של אגס-בנדיקט על לחם בריוז' עם קפה ומיץ טבעי ומסיימים אותו עם הפיצה האיטלקית האמיתית של רוברטו שפתח פיצריה ממש מתחת למלון. כמובן שזה עולה קצת יותר, אבל זה עדיין מחיר זניח למה שנאלץ לשלם בעוד שבועיים בארץ על אותה מנה. תאילנד היא מקום מצויין לסיים בו את הטיול הגדול ובגדול. אנחנו מסתובבים ברחובות עם חיוך של כיף על הפנים.
הפעילות הבאה שלנו בצ'אנג-מאי היא הטיול הקלאסי של צפון תאילנד: סיור שבטים כולל שבט ארוכות הצוואר. ידוע שהאותנטיות בסיורים האלה ואולי בכל צפון תאילנד נכחדה וציפינו ללא יותר משוק שבו המוכרים לבושים מגניב. האמת היא שזה מה שהיה פחות או יותר, אבל היה נחמד בכל זאת. נתחיל מזה שבכל מקום אליו הגענו ניסו למכור לנו משהו (ובד"כ את אותו משהו). בכפר הראשון, שהיה יחסית כפרי, ראינו נשים לבושות בבגדים מסורתיים שעמלו על האריג הבא בנול הנייד (כי הטכנולוגיה עוברת לניידים היום) ותוך כדי כך ניסו למכור לנו צעיפים עם חיוך מאוזן לאוזן.
בכפר הבא הנשים היו לבושות עם עוד יותר עניינים מכסף ועם פעמונים על הראש והן וויתרו על ההדגמה עם הנול, הן פשוט הקיפו אותנו (סטייל קניית בובות בסין) והציקו. המדריך אפילו אמר שכמו שה"מיאו" טובים בעבודות כסף וה"ליסו" באריגה ככה נשות ה"אקה" ידועות בשיטות המכירה האגרסיביות. קנינו כובע. מה יכולנו לעשות, מכרו לנו.
לפי החוק שאומר שכמה שההופעה והלבוש יותר מוזרים האותנטיות פוחתת, יותר מעניין איך נראות הנשים בכפר הבא אליו הגענו, כפר שהיה פשוט שורת דוכנים עם קופות בכניסה. הסקרנות מתגברת עוד יותר כשיודעים שלשבט הזה קוראים "שבט ארוכות הצוואר". האמת היא שהשם נותן רמז עבה לאיך שהם נראות. ובכן, יש להן צוואר ממש ארוך ומכוסה בטבעות זהב. המדריך אמר שזה לא שהן כ"כ מסכנות שהצוואר והחוליות שלהן התארכו, זה רק שהכתפיים שלהן נדחפו למטה ובית החזה שלהן התעוות לגמרי (סתם מרחמים עליהן). בתור בונוס זכינו לראות גם את "שבט הצלחות באוזניים" שמשרד התיירות התאילנדי בחר לשים באותו מקום מתוך רגישות מדהימה למצבם העגום של התיירים שנאלצים לנסוע יותר מדי בסיור השבטים.
בסיור הזה ראינו גם חוות סחלבים (כי זה נכנס תחת הקטגוריה של דברים לא טבעיים שמצטלמים טוב), חוות פרפרים (מאותה סיבה) ומערה בודהיסטית די מגניבה שבדיוק צילמו בה סרט קולנוע אינטליגנטי בסגנון אינדיאנה ג'ונס פוגש את איש המערות (ושוב, כי זה מצטלם טוב).
בביקורנו בצ'אנג-מאי לשם שינוי החלטנו לצאת קודם לאטרקציות מחוץ לעיר ורק אחרי יומיים מחוץ לעיר הגיע הזמן לעשות את הסיור העירוני הרגיל שלנו. הדבר העיקרי שיש לעיר להציע לתייר הוא מקדשים, והרבה מהם.
ראינו את המקדש המרכזי שיש בו פסל מאוד חשוב של בודהה שע"מ למנוע גנבה עשו שלושה העתקים שלו והם כל הזמן מתחלפים ביניהם בין בנגקוק, סוקותאי (זה גם בתאילנד) וכאן. ראינו שם גם שלושה פסלי זהב של נזירים בגודל טבעי ונזיר אחד טבעי לחלוטין שלא זז ממש כמו פסל (מיכל טוענת שלא יכול להיות שהוא חי ושזה פסל ממש מוצלח). אח"כ ראינו מקדש שנהרס לפני הרבה זמן וניסו לשחזר אותו עד שהבינו שאף אחד לא יודע איך הוא נראה במקור (מעניין מתי יבינו את זה בבופון שבאנקור).
שני ביקורים רוחניים זה דבר מעייף. כ"כ מעייף שהיינו צריכים מסאז'. אי לכך, שמנו פעמינו למקום הכי טריוויאלי בו נוכל לקבל מסאז' תאילנדי אותנטי – כלא הנשים. עכשיו נסביר: כחלק מתוכנית השיקום של האסירות, מלמדים אותן את אומנות העיסוי כך שהן תוכלנה לעבוד במשהו לכשתשתחררנה והן גם מקבלות את הכסף לשימוש ביום השיחרור. אין דרך טובה יותר לתרום את חלקנו לחברה מאשר לקבל מסאז' תאילנדי במשך שעה במחיר מגוחך של 15 ₪, מה גם שכל העניין מטובל בריגוש נוסף שנוצר מהסיטואציה הבלתי רגילה הזו. קצת התאכזבנו שבמקום כלא מעופש בסגנון נווה-תרצה נכנסנו למכון ספא מהודר עם מיטות מסאז' מלוקקות וריהוט יקר בסגנון ספא-נווה-מדבר, אבל לא נורא. התלבשנו בחליפות שאנטי שבד"כ מקבלים רק המטפלים והכנסנו רגלינו לקערת המים החמים, שם רחצו מאיתנו את עול היום (שלא היה ממש קשה עד כה). מסאז' תאילנדי זה בעצם שיעור יוגה שבו לא צריך להתאמץ בכלל כי האסירה, סליחה, המסאז'יסטית מקפלת אותך איבר איבר בעצמה לכל כיוון ותנוחת זן אפשריים. האווירה במסאז' הייתה מצוינת כיאה לתאילנדים ועם הרבה חיוכים ועדינות. זכורה למיכל סיטואציה ספציפית בו היא פתחה עיניה לרגע וראתה את יוני מגולגל, עד כדי קצה היכולת של גבו הבלתי גמיש להתקשת, על רגליה של המעסה שהייתה בכלל מתחתיו. כולם צחקקו וחייכו לנוכח המראה המוזר (חוץ מיוני שנאנק). בסוף אפילו הגישו לנו תה מרגיע. היה מסאז' מצויין ומבחינתנו אפשר לשחרר את שתי הבנות האלה עוד היום, למרות שלא בטוח שכ"כ רע להן שם, סה"כ עושה רושם שדי כיף שם בכלא (יוני שאל איפה חותמים ואם צריך שם מהנדס חשמל).
נשארו לנו כמה שעות לשרוף עד הטיסה לפוקט אז הלכנו לאחד המקדשים בכדי לפטפט עם נזיר. בניגוד לרוב המקדשים בהם פשוט מתעלמים מהתייר המערבי בעיקר בגלל שהנזירים לא יודעים אנגלית. כאן, לא רק שהם יודעים אנגלית, הם גם רוצים להתאמן בשיחה וכל ערב ניתן לשבת על ספסל באחד המקדשים ולפטפט עם הנזיר התורן ("אוף איזה בעסה, יש לי היום תורנות פטפטת"). ניתן לשאול כל דבר שעולה על רוחנו וכך מישהו שאל מה היא "הארה", והנזיר נאלץ להסביר את כל התורה על רגל אחת (אנחנו נחסוך את זה מכם). שאלנו גם מי הולך למנזר ומה צריך לעשות בשביל להתקבל (אם לא לכלא, לפחות למנזר), שאלנו איך יכול להיות שבודהה נאה לפעמים כזה שמן צוהל ולפעמים כחוש ורציני ואפילו שאלנו (תנחשו מי) על הבגד של הנזירים, מה הא מסמל ולמה הוא נראה דווקא ככה. היה מעניין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה