תם ונשלם

שישה חודשים חלפו עברו ביעף. המון חוויות וכמו שאתם רואים כאן, המון סיפורים. אז מה היה לנו?

התחלנו במדינה הנחשלת והענייה ביותר אך העשירה בטבע ונופים כמו ששום מקום אחר לא השתווה לה. קטמנדו סיפקה לנו את הלם התרבות החזק ביותר על רחובותיה הכאוטיים והזיהום המוחשי ובצד זה שימשה כבסיס לחודשיים וחצי של טרקים באוויר הדליל והנוף עוצר הנשימה. לא היה קל, מזל שהייתה לנו האנרגיה של תחילת הטיול וזה היה שווה כל רגע וכל צעד. נדהמנו בנפאל.

הטיול המשיך בפניית פרסה אל מדינה מודרנית בצד מסורתית אך בדרכם השונה כ"כ של התושבים. פערנו את פינו לנוכח תרבות מעולם אחר שסיפקה לנו חודשיים מרתקים אך בהחלט לא קלים. נתקענו בלי כסף בכפר נידח, הגענו לעיר הלא נכונה אך במקום בו כל נסיעה חושפת נופים יפים כ"כ, מחיר הטעות הוא אף-פעם לא נורא ובסה"כ יצאנו נשכרים ובגדול. חודש וחצי אינטנסיביים מילאו אותנו בחוויות אך גם התישו אותנו, בין היתר עם עזרתו האדיבה של גנרל חורף וסיימנו בדהרה אל אל הדרום החם. עד יומנו האחרון לא הכל זרם על מי מנוחות אך כל פתיחה של צמצם המצלמה סיפקה תמונה יפיפייה. רותקנו מסין.

אחרי קושי פיזי ומנטלי חיפשנו את הנוחות ואת הכיף במדינות דרומזרח אסיה. המדינה הראשונה היא מדינה למודת מלחמות והאנשים בה יכולים להיות קשים. נשאבנו לנוחות של הטיולים המאורגנים ובזמן קצר של שבועיים וקצת חלפנו על פני מגוון הנופים האנושיים והטבעיים. שיא הביקור במדינה היה טיול האופנועים בכפרים לא מתויירים שם הכרנו את המדינה כמו שהיא ולמדנו להעריך בה דווקא את הדברים הקטנים כמו הקפה של הבוקר ולחלוק מיטה עם הדודה. מצאנו את וייטנאם האמיתית.

המדינה הבאה בשרשרת היא בעלת ההיסטוריה האומללה ביותר ולא ציפינו ליותר מידי. כגודל ההפתעה כך גודל ההתלהבות. האנשים כ"כ נחמדים ומסבירי פנים עד שהחיוך המבויש והנאיבי שנובע מעומק הלב בהעדר כל סיבה אחרת לחייך, שבה את ליבנו. למרות האטרקציות הגדולות שיש למדינה להציע דוגמת אנקור-ואט וחבריו, מה שהפך את הביקור בה למדינה האהובה עלינו בכל הטיול היו האנשים, האנשים ועוד קצת אנשים. התאהבנו בקמבודיה.

מצב הרוח הטוב נשמר גם אצל השכנה מצפון רק ששם הספורט הלאומי הוא הסתלבטות בערסל. בעוד התושבים הביאו את העצלנות לכדי אומנות, אנחנו דווקא התמקדנו בפעילויות. טרקים, קייאקים, אבובים ובקבוקי בירה לאו היו אמצעים מצוינים לראות את המדינה. וכן, הסתלבטנו גם אנחנו קצת בערסלים. העברנו אחלה של חודש בלאוס.

סיימנו את הטיול במדינת הכיף הגדול. כאן, בלי חוכמות, יודעים לעשות חיים וזה בדיוק מה שהיינו צריכים. אומגות, צלילה,חוף מפנק והופעה סיפקו את הסחורה והעניקו לנו את הגראנד-פינאלה הראוי לטיול של החיים. כייפנו בתאילנד.

עכשיו אנחנו במטוס, בדרך חזרה הביתה. מתקשים להאמין שהיה וכבר נגמר, אך בצד זה מתרגשים לקראת החיים החדשים שמצפים לנו. בסך-הכל זה לא כ"כ נורא לחזור ולפי מה שכולם אומרים לנו, כאן כלום לא השתנה בינתיים (חוץ מ- 4 זוגות בדרך לחופה, 2 זוגות שעברו כבר בחופה, ילדה אחת חדשה בעולם, היער האהוב שלנו קצת פחות ירוק ובכלל, כל כדור-הארץ זז עשרה מטרים ממסלולו הקבוע). בכל מקרה, טוב לחזור לחיים הטובים והמוכרים שהיו. מעכשיו נוכל שוב:

·         לדעת היכן נלון הלילה

·         לדעת מה עושים היום בלי לפתוח את הלונלי.

·         להתקלח כל יום במים חמים ישירות מהברז (בלי דליים ומתווכים אחרים).

·         לשלם במסעדה את המחיר של המקומיים.

·         להגיד לחברים המטיילים: "כאן שום דבר לא השתנה".

·         לאכול חומוס.

·         לרכל על אנשים רק מאחורי הגב (כי כבר אין לנו שפה סודית).

·         ללכת לגלוש.

·         להוציא בגדים נקיים וריחניים מהארון.

·         לראות אתכם, חברים ומשפחה יקרים, כי התגעגענו אליכם כל-כך.

ברוכים הנמצאים

לוכסן בארץ המלוכסנים

הגענו לעיר החטאים בנגקוק עם שחר, כדי להעביר את שלושת הימים האחרונים של הטיול בפעילויות סיום אחרונות. החטא הראשון (והיחידי) בו חזינו לא בוצע על-ידינו כי אם על ידי יד מסתורית שפרצה את התיקים הנעולים במהלך נסיעת הלילה. היד המסתורית התאכזבה לגלות שהכרנו את התופעה מבעוד מועד ולא השארנו לה שום דבר מעניין לקחת. לדעתנו זה היה מעצבן (גם אם לא מפתיע).

שלושת הימים עברו די בעצלתיים. לבנגקוק יש לא מעט להציע, אבל אחרי ששה חודשים באזור אין לה הרבה מה לחדש לנו. בעיקר שוטטנו ברחובות, אכלנו ארוחות אחרונות בטעמי המזרח ובמחיר שעוד שבוע נשלם על במבה במכולת והכי חשוב, עשינו אחלה של שופינג. כשממש נגמרו לנו הרעיונות לדברים שאפשר לעשות התיישבנו בפארק העירוני, קראנו ספר וצפינו בציפורים המצייצות מגרשות לטאת ענק שניסתה לכבוש את העץ (יום רגיל שכזה).

בניגוד לאפרוריות היחסית של הימים בבנגקוק, היה לנו ערב סיום טיול ענק, מתולתל, עם מגבעת שחורה ומשקפי טייסים. הלכנו להופעה של....

Wait for it…

כן, הלוכסן ( \ ) פקד את בנגקוק ביחד איתנו בפעם הראשונה ושלושתנו (ועוד כמה) בחרנו לבלות את הערב הקסום באותו מקום – הופעה שלו. אליל הרוק חסר הפנים והשם נתן בראש מצויד במבחר גיטרות גיבסון לס-פול (אותו דגם של גיטרה, צבעים שונים), ערמה של מגברי מארשל אימתניים, סאונד שמיימי (בעיקר כשיש סופת רעמים) וסופר גרופ של נגנים שרק הרימו לו להנחתה הופעת גיטרה שלא מהעולם הזה. יוני טוען שבאחד הסולואים הוא אשכרה ראה כוכבים ושחייו לא יהיו אותו דבר מרגע זה ואילך. היו שירים של סלאש לצד להיטי Guns & Roses (אין סיכוי שאנחנו כותבים כאן רובים ושושנים – אופס) והסולו האגדי של הסנדק. החיב"ס המתולתל העמיד את הגיטרה בתנוחת סלאש ועשה שמות בגיטרה (ובנשמתו של החיב"ס הקירח עבדכם הנאמן) תוך נענועי ראש אדישים שלו (מבלי שהמגבעת תזוז מילימטר – "אולי בגלל שזה מודבק לפאה המתולתלת שלו") וקיפצוצי טירוף נלהבים של יוני. גם מיכל נהנתה דרך אגב.

כך הסתיימו להם שישה חודשים, ובחצות במקום להפוך לדלעת נעלה למטוס שייקח אותנו הרחק הרחק מכאן וקרוב קרוב לשם, בכיוון הבית.   

חוף טוב, הכל טוב

החלק השלישי בתאילנד, מדינת הסיום, הוא סתלבט על החוף, ועדיף שיהיה חוף ממש יפה. זו לא משימה קלה לבחור את החוף בתאילנד (במיוחד אחרי שמישהו עשה כבר סרט כזה והחוף הזה נהיה יקר מידי ויומרני). בשבועות האחרונים מטיילים שבאו מתאילנד שיבחו בצורה יוצאת דופן ובלי שום קשר ביניהם את ריילי-ביץ', שבמקרה נמצא די קרוב לקאו-לאק שם סיימנו את החלק הקודם. חוף ריילי הוא חצי-אי שעקב טופוגרפיית גבעות הגיר באזור ניתן להגיע אליו אך ורק בסירה כך שהוא לצורך העניין אי שלם לכל דבר. אה, והוא גם ממש, אבל ממש ממש יפה.

אפשר לראות את התמונה המפורסמת של החוף היפה בדוכני תמונות או חנויות ריהוט זולות ברחבי העולם, אבל להיות שם באמת ולהבין שזה פשוט ככה, ואף אחד לא שיפץ או ערך את התמונה: הכחול של השמיים באמת כחול, הירוק של הג'ונגל באמת ירוק, הטורקיז של המים הוא באמת טורקיז והלבן של החוף הוא באמת לבן. להיות שם כשהאיים והמצוקים מזדקרים מעלה וצריך להרים את הצוואר עד שכואב כדי לראות את הקצה זה פשוט "וואו".

בעקבות כל ההמלצות הגענו ישירות לאזור התרמילאים בו מתאספת צמרת מטפסי הקירות שמתעניינים הרבה יותר במצוקים שצצים מתוך הג'ונגל מעל כל עץ רענן, ופחות בחוף הלבן והרק ממש יפה (בניגוד לחוף השכן שהוא ממש ממש יפה ביותר בריבוע). הלינה באזור הזה היא ברמה בסיסית והאווירה התרמילאית מפצה על התנאים הפחות מפנקים. אנחנו העברנו שם יום ולילה נעימים בחברת המטפסים, אליהם יוני הצטרף לטיפוס ספונטני של אחר-צהריים (ספונטני זה אומר שהוא דילג עם כפכפים ומטריה כמו עז הרים עד שפגש שני מטפסים ישראלים שהזמינו אותו לסיבוב על חשבונם, רק שמרוב ספונטניות הוא נאלץ לטפס יחף כמו איזה אינדיאני).

בקיר הסמוך טיפסו המקצוענים האמיתיים, שבאו לשם בעיקר בשביל להשוויץ והראו לכולנו מאיפה משתין הדג, או יותר נכון, מאיפה משתין הקוף. כי הם היו קופים. הפרס על צליחת הקיר עד למעלה היה נוף עוצר נשימה השמור למטפסים בלבד, שגם ככה הגיעו לשם חסרי נשימה. החדר שלנו היה גם הוא בינות הצוקים והמטפסים המשתלשלים מהם וזכה לביקורים המוניים של להקת הקופים המקומית. מקום פשוט מגניב, אבל פשוט מידי בשביל פינוק של סוף הטיול.

ביום השני החלטנו שאם לא נכריח את עצמנו לנפוש זה לא יקרה. ניצלנו את שעת השפל בה ניתן לעבור רגלית לחוף ירח הדבש (ובמקרים אחדים חגיגות חתונת הזהב) וכך בהליכה של רבע שעה השתנה הגיל הממוצע בעשרות שנים. איתו עלתה גם רמת החיים ואיכשהו התווספה לנו גם בריכה שמשקיפה על הים ומיטות שיזוף מעץ מתחת לשמשיות שם יכולנו באמת לנוח מחצי שנה אינטנסיבית. כך בדיוק עשינו (שילמנו כ"כ הרבה על התענוג שלא זזנו משפת הבריכה 24 שעות).

ביום המנוחה האחרון יוני הלך שוב לטפס ("כי כמה אפשר לנוח?") ומיכל הלכה להסתלבט על חוף הים ("הרבה"). אחרי הצהריים כבר היינו אחרי מקלחת ומוכנים לתפוס סירה שתיקח אותנו לאוטובוס הלילה לבנגקוק. המקלחת התבררה כ"מקלחת חימום" (קרה) לקראת המקלחת שקיבלנו בהפלגה הקצרה מהחוף. הים עלה קצת וכל הנוסעים בסירה הקטנה נשטפו בנדיבות בשפריצים שהותירו אותנו רטובים יותר מאחרי שחייה בים עם בגדים. כך חזרנו לחיי התרמילאים וגינוני האליטה שאולי דבקו בנו במלון המפואר נשטפו והתחלפו במלח המוכר והטוב (ועדיין, תלוי מתי).  

מאיגרא רמה לבירא עמיקתא

את הטיול הקצר בתאילנד חילקנו לארבעה חלקים, עליהם לא נרחיב את הדיבור בכדי להשאיר אתכם במתח, ורק נאמר שהחלק הראשון היה בצפון ואילו השני הוא בחופי הדרום. את הנסיעה הארוכה והמייגעת באוטובוסים החלפנו הפעם בטיסה קצרה ונעימה. קיווינו שלמרות מחיר הטיסה הנמוך החברה תהייה רצינית ובטוחה, אך עם קבלת הפנים הפורימית-משהו של דיילות בעלות משקפי שמש ענקיים עם פרחים וקשת עם אוזני נמר כבר לא היינו בטוחים למה הכנסנו את עצמנו. עובדה שאנחנו כותבים עכשיו, כך שבסופו של דבר הכל היה בסדר (כנראה שמחיר הטיסה הנמוך קשור יותר לכמות הנוסעים למטר).

 הגענו לעיר פוקט באישון ליל, והדבר היחיד שאנחנו יכולים לומר עליה הוא שהיא לא נראית טוב יותר ביום. הזמנו חדר מבעוד מועד במלון המפורסם ממנו ליאו בורח מהחדר המעופש שלו בסרט "החוף". מסתבר שבכל הקשור למלון הסרט כמעט דוקומנטרי ושלא הרבה השתנה בעשר השנים האחרונות. במקום פקיד קבלה חייכן קיבלו את פנינו עשרות ג'וקים ופרט לקולות טפטוף שנשמעו כמו נזילה מחדר סמוך שררה דממה במקום המוזנח שנראה נטוש לחלוטין. כיתתנו רגלינו בלילה הלח להחריד ברחובות העיר השוממים עד שמצאנו מלון הגון במחיר סביר שנמצא בין דוכני החסה והבצל בלב השוק העירוני. למחרת בבוקר קמנו בעצלתיים ותפסנו את האוטובוס צפונה לעיירה קאו-לאק. העיירה היא הבסיס לטיולי הצלילה הנחשבים ביותר בתאילנד. זהו המקום שנפגע הכי קשה בצונאמי לפני כשש שנים. העיירה שוקמה לחלוטין וכיום אין זכר לאותו אסון  פרט לסירת משמר-חופים שנסחפה כשני ק"מ לתוך היבשה ומשמשת כיום כאתר הנצחה. כשיוני ראה את המספר של הסירה במבטו הראשון נפתחו עיניו לרווחה שכן זו אינה הפעם הראשונה בה הוא רואה סירה בעלת המספר המנוחס יושבת לה על הקרקע היבשה שלא במקומה. הפעם הראשונה הייתה על האי שגביון שמול חוף אכזיב, למי שהתעניין. זו הסיבה שהוא סירב לקבל את שעון הצלילה מספר 13 – עם או בלי אמונות טפלות, מה שבטוח-בטוח.

התחלנו את הטיול הגדול לפני כמעט חצי שנה באזורים דלילי אוויר בגובה של חמישה וחצי ק"מ מעל פני הים, והינה עכשיו אנחנו סוגרים אותו בעומק של 30 מ' מתחתיו במקום חסר אוויר. כחלק מהכנותינו לטיול, רעננו, למדנו והעשרנו את יכולת הצלילה שלנו מתוך כוונה לראות את נופי המזרח גם מתחת למים. כמו כל מחקר מודרני התחלנו בגיגול המילים "המקומות הכי טובים בעולם לצלילה". סימנו לעצמנו כיעד את הכוכב התאילנדי בנבחרת העולמית – סלע רישלייה. הסלע המדובר הוא אכן לא יותר מסלע קטנצ'יק (וגם זה רק בשעות השפל) הזרוק אי שם בלב ים, ועל מנת לבקר בו יש להצטרף לספארי-צלילה בן שלושה ימים על סירה. צריך אז צריך. הצטרפנו (אוי, החיים הקשים). כמו במקרים קודמים כשעלינו על סירה, גם כאן התמזל מזלנו לצאת בתפוסה חצי מלאה והיינו בסה"כ 6 צוללים על היאכטה המפנקת ומספר דומה של אנשי צוות שדאגו שלא נצטרך לעשות דבר חוץ מלאכול ולצלול.

לעומת שוק הצלילה בארץ שנגזר מהנהלים הצבאיים כך שכל צלילה מתחילה בניפוק ציוד בדלפק אפסנאות ואח"כ מסע כומתה עם כל הציוד על החוף לנקודת ההתחלה, בתאילנד פני הדברים שונים. כאן הצולל הוא המלך: מכינים עבורו את הציוד, בודקים אותו, מלבישים אותו, הסירה עוצרת מעל האתר וכל שנותר לעשות הוא לקפוץ למים ולהתחיל לצלול. לאחר הצלילה לא יתנו למלך לפשוט את הציוד הכבד בעצמו ועזרו לנו להוריד את הציוד כך שנוכל לחזור למצב מאוזן תחת השמש הנעימה ולהמשיך לאכול כמה שיותר מהר.

כבר מהרגע הראשון הרגשנו באווירה הנינוחה והביתית שהשרה הצוות ובראשו זוג המדריכים (האחד קנדי משוגע והשני תאילנדי בעל מבטא בריטי מוגזם) שלא השאירו רגע דל אחד על הסיפון. בין ארוחה לנשנוש ובין צלילה לתדרוך תמיד הייתה מוזיקה, ריקודים ובדיחות. את הערב העברנו במשחק "המאפיה" המוכר לנו בגרסה זו או אחרת מהצופים, ואת היום בניסיון להביס את חברינו לספינה במשחק "מברשת השיניים העצבנית", בו לכל אחד היה קורבן אותו עליו להרוג ע" שליפת מברשת שיניים מול פניו בזמן הנכון. בכל פעם שצלצל הפעמון בירכתי הספינה ידענו שהגיע הזמן לאחת משתי הפעולות העיקריות שלנו על הספינה- תדרוך לפני צלילה, או אוכל.

במהלך שלושת ימי ההפלגה צללנו 9 צלילות במספר אתרים שונים, כאשר העיקרי שבהם הוא הסלע המדובר. יריית הפתיחה ניתנה ביום הראשון, עם ביקורם של כריש מנומר ולהקת דולפינים ענקית שליוותה את הספינה דקות ארוכות.

במהלך הצלילות ראינו המוני דגים, גדולים וקטנים, בודדים או בלהקות, בשלל צבעים וצורות. הסלע המבצבץ הוא קצהו של עולם בלתי יאמן שנפרש מתחתנו. בולדרים, תעלות עמוקות, קירות ובורות מכוסים באלמוגים ססגוניים בצבעי סגול ולבן. האתר הוא אי של אלמוגים בסביבה חולית גדולה ולכן המוני דגים קבעו אותו כמרכז עליה לסנפיר. מצאנו שם את נמו וחבריו הליצנים, דגי עקרב שצריך עין חדה בכדי לאתרם בחול, צלופחים טורפים, ארוכים כמו הגלות, זהרונים עם נוצות אדומות ולבנות, דגי נפולאון מלאי חשיבות עצמית, אבונפחות בהמון גדלים, צורות ודוגמאות, דגי תוכי, שרימפסים, להקות דיונונים, עננים של דגים קטנים בצבעים פלורוסנטיים זזים בתיאום של להקת ריקוד בעלת שם עולמי וביניהם דג גדול שוחה חרש (מיכל חושדת שהוא מרגל) , להקות של דגי מכבי-ת"א (כחולים וצהובים) ולהקות של ברקודות ענקיות.

לאחר מופע חימום של שלושה סטינג-ריי מנוקדים עלה הכוכב המרכזי – המנטה-ריי. חתול הים כמו שאנו קוראים לו הוא ציפור ענקית בגודל שלושה מטר שמרחפת לה בשקט מופלא ומעוררת את הערצת כל הסובבים. הציפור הגדולה סירבה לרדת מהבמה ובסוף הצלילה אפילו נתנה הדרן וכולם קפצו למים עם שנורקלים כדי לחלוק לה כבוד פעם נוספת.

צלילת הלילה הייתה היי-לייט נוסף בהפלגה. הריחוף במים סביב החושך המוחלט הוא חוויה כמעט מדיטטיבית והינף יד קוטע את החשיכה עם נצנוצי הפלנקטון הזרחניים. הסרטנים הקטנים והענקיים שיוצאים ממקום מסתורם מתגלים במלוא צבעם המקורי והמרהיב באור הפנסים. התוכים הולכים לישון ודגי ההדק, האינטליגנטיים קצת פחות, דוחפים את ראשם לגומחה וכך הם בטוחים שהם בלתי נראים (כנראה שהם האבות הקדמונים של בנות היענה).

היו אלה שלושה ימים מופלאים עם צוות נהדר וחברה טובה באתר צלילה משובח שהמודעות הסביבתית של תעשיית הצלילה דואגת לשמר את הנכס המדהים הזה. במסגרת חגיגות הסיום של הטיול הגדול, הגענו הכי נמוך שאפשר, והיה פשוט גדול.

ההתחלה של הסוף

מעבר הגבול האחרון שלנו בדרומזרח אסיה הגיע, ואנחנו יודעים שבדומה לקודמיו הוא לא יהיה פשוט. בכדי להגיע למחוז חפצנו בתאילנד – העיר צ'אנג מאי – עלינו לנסוע כעשר שעות נטו, מבלי לקחת בחשבון החלפת אוטובוסים, סירה ובירוקרטיה. כשהגענו לעיירת הגבול בשעת צהריים, כבר כמעט ויתרנו על המטרה והתפשרנו על עיירת-ביניים קרובה יותר. פנינו לכיוון מעבר הגבול, וקיווינו לטוב. כבר מאותו הרגע הרגשנו עד כמה תאילנד מזמינה ומחבקת את התייר: מעבר הגבול היה חלק וקצר, ללא בירוקרטיות מיותרות, תהליך קבלת הויזה ארך בערך דקה ולא עלה לנו אפילו בהט אחד. עם הגיענו לצד התאילנדי המתין לנו ואן ממוזג חדש מהניילונים (הפעם האחרונה שנסענו בכזה אוטו חדש הייתה באוטו של אבא של מיכל. עד עכשיו נסענו במכוניות שדומות יותר לאוטו של אבא של יוני) שישמח לקחת אותנו לצ'אנג מאי עוד היום, והכל מתנהל באנגלית ברורה (אם כי בסיסית) ובחיוך רחב. תעשיית התיירות כ"כ ממוסדת כאן שזה ניכר באובייקט שמאפיין בצורתו כל מדינה – הטוק-טוק. כמו שבלאוס היה בו ערסל כי הם סטלנים, ככה כאן יש טוק-טוק גדול ותעשייתי מוכן לנייד כמויות של תיירים. החדשות הטובות בכל הסיפור הן שהספקנו להגיע לצ'אנג-מאי בדיוק בזמן לשוק של יום ראשון בערב. החדשות הפחות טובות (או אולי יותר טובות) הן שהיו לנו בארנק רק 400 בהט (קצת יותר מעשרה דולר) מה שלא איפשר למיכל להשתולל בקניות.  

במשך חמישה וחצי חודשים בטיול עשינו המון דברים שונים וחדשים, אבל עוד מלאוס אנחנו סוחבים חוב קטן שנקרא "Gibbon experience" – שלוש שעות של אומגות מעץ לעץ, במרומי הג'ונגל. הרעיון המקורי היה לדמות את קפיצות קוף הגיבון בין צמרות העצים, אך עכשיו האופנה תפסה בגדול והאומגות התארכו, וכך יצא שהאומגה הארוכה ביותר היא כמעט באורך קילומטר (אנחנו מתים לראות את הגיבון שיקפוץ ק"מ שלם. כנראה שזה יהיה סוג חדש של סופר-גיבון, עם כנפיים מרשימות ומבער באחוריו). נתקלנו באתר אומגות כזה כמה וכמה פעמים בלאוס והגדרנו את החוויה כ"משהו שצריך לנסות, אבל פעם אחת תספיק". נשאר לנו לבחור את הלוקיישן. שמועות לגבי האתר בצ'אנג-מאי הגיעו לאוזנינו עוד מראש ועם היתרון הבולט של הנחה רצינית לישראלים ניתן לשלב כאן את חווית הריחוף המהנה עם הרגשת הקימבון המספקת (בעיקר את הישראלים). אנחנו אוהבים לסמן V על מטרות, וזאת הסיבה שלפני שפנינו לראות מה שיש לצפון תאילנד להציג בפנינו בהיבט של תרבות ונוף אנושי, כבר נתלינו 70 מ' מעל הקרקע. ניתן להרגיש את הנוכחות הישראלית הכבדה באתר מהליהוגים בעברית של המדריכים. "סבבה אגוזים", "בוב הבנאי" ו"בולבול קטן" מסכמים היטב את פעפוע שפת התנ"ך לתרבות התאילנדית. באופן כללי, התאילנדים עושים הכל לשם ה"כיף". אם זה לא כיף, זה לא שווה את המאמץ. הם הכי נחמדים בעולם ויימנעו מלהעליב או לצחוק על אדם אחר (אלא אם כן זה יהיה כיף). האווירה באתר האומגות ביטאה בדיוק את העקרונות האלה. המדריכים ניסו לעשות הכל כדי שיהיה כיף ו"צחוקים" כולל לזרוק מראש העץ את זו שהכי פחדה (לא, זאת לא הייתה מיכל) כאילו שלטוס ב- 60 קמ"ש בין הגבעות מעל יער גשם עבות זה לא מספיק כיף. חוץ מזה שהיה ממש כיף היער היה יפה וזה שונה לראות את הכל מהזווית הזו. מרוב שנהנים בטיסה כזו לא שמים לב לכמה אדרנלין משתחרר ורק אחרי שמגיעים לעץ הבא ונקשרים לאיבטוח שמסביב לגזע פתאום שמים לב לזיעה שמעידה על הריגוש. אומגה אחת עשינו שנינו ביחד כי כשאנחנו יחד, אף אחד לא יכול עלינו ומעבר לאומגות, עשינו גם סנפלינג (גם ביחד), גשר חבלים ובקיצור: היה ממש שווה.

תאילנד היא לא מדינה יקרה, אפילו לא בהשוואה לשכנות העניות יותר. יחד עם זאת, בתאילנד הצע הפינוקים הוא עצום. ככה, במקום לאכול מרק-נודלס זול בבוקר, מתחילים את היום עם מנה שגרתית של אגס-בנדיקט על לחם בריוז' עם קפה ומיץ טבעי ומסיימים אותו עם הפיצה האיטלקית האמיתית של רוברטו שפתח פיצריה ממש מתחת למלון. כמובן שזה עולה קצת יותר, אבל זה עדיין מחיר זניח למה שנאלץ לשלם בעוד שבועיים בארץ על אותה מנה. תאילנד היא מקום מצויין לסיים בו את הטיול הגדול ובגדול. אנחנו מסתובבים ברחובות עם חיוך של כיף על הפנים.

הפעילות הבאה שלנו בצ'אנג-מאי היא הטיול הקלאסי של צפון תאילנד: סיור שבטים כולל שבט ארוכות הצוואר. ידוע שהאותנטיות בסיורים האלה ואולי בכל צפון תאילנד נכחדה וציפינו ללא יותר משוק שבו המוכרים לבושים מגניב. האמת היא שזה מה שהיה פחות או יותר, אבל היה נחמד בכל זאת. נתחיל מזה שבכל מקום אליו הגענו ניסו למכור לנו משהו (ובד"כ את אותו משהו). בכפר הראשון, שהיה יחסית כפרי, ראינו נשים לבושות בבגדים מסורתיים שעמלו על האריג הבא בנול הנייד (כי הטכנולוגיה עוברת לניידים היום) ותוך כדי כך ניסו למכור לנו צעיפים עם חיוך מאוזן לאוזן.

 בכפר הבא הנשים היו לבושות עם עוד יותר עניינים מכסף ועם פעמונים על הראש והן וויתרו על ההדגמה עם הנול, הן פשוט הקיפו אותנו (סטייל קניית בובות בסין) והציקו. המדריך אפילו אמר שכמו שה"מיאו" טובים בעבודות כסף וה"ליסו" באריגה ככה נשות ה"אקה" ידועות בשיטות המכירה האגרסיביות. קנינו כובע. מה יכולנו לעשות, מכרו לנו.

לפי החוק שאומר שכמה שההופעה והלבוש יותר מוזרים האותנטיות פוחתת, יותר מעניין איך נראות הנשים בכפר הבא אליו הגענו, כפר שהיה פשוט שורת דוכנים עם קופות בכניסה. הסקרנות מתגברת עוד יותר כשיודעים שלשבט הזה קוראים "שבט ארוכות הצוואר". האמת היא שהשם נותן רמז עבה לאיך שהם נראות. ובכן, יש להן צוואר ממש ארוך ומכוסה בטבעות זהב. המדריך אמר שזה לא שהן כ"כ מסכנות שהצוואר והחוליות שלהן התארכו, זה רק שהכתפיים שלהן נדחפו למטה ובית החזה שלהן התעוות לגמרי (סתם מרחמים עליהן). בתור בונוס זכינו לראות גם את "שבט הצלחות באוזניים" שמשרד התיירות התאילנדי בחר לשים באותו מקום מתוך רגישות מדהימה למצבם העגום של התיירים שנאלצים לנסוע יותר מדי בסיור השבטים.

בסיור הזה ראינו גם חוות סחלבים (כי זה נכנס תחת הקטגוריה של דברים לא טבעיים שמצטלמים טוב), חוות פרפרים (מאותה סיבה) ומערה בודהיסטית די מגניבה שבדיוק צילמו בה סרט קולנוע אינטליגנטי בסגנון אינדיאנה ג'ונס פוגש את איש המערות (ושוב, כי זה מצטלם טוב).  

בביקורנו בצ'אנג-מאי לשם שינוי החלטנו לצאת קודם לאטרקציות מחוץ לעיר ורק אחרי יומיים מחוץ לעיר הגיע הזמן לעשות את הסיור העירוני הרגיל שלנו. הדבר העיקרי שיש לעיר להציע לתייר הוא מקדשים, והרבה מהם. 

ראינו את המקדש המרכזי שיש בו פסל מאוד חשוב של בודהה שע"מ למנוע גנבה עשו שלושה העתקים שלו והם כל הזמן מתחלפים ביניהם בין בנגקוק, סוקותאי (זה גם בתאילנד) וכאן. ראינו שם גם שלושה פסלי זהב של נזירים בגודל טבעי ונזיר אחד טבעי לחלוטין שלא זז ממש כמו פסל (מיכל טוענת שלא יכול להיות שהוא חי ושזה פסל ממש מוצלח). אח"כ ראינו מקדש שנהרס לפני הרבה זמן וניסו לשחזר אותו עד שהבינו שאף אחד לא יודע איך הוא נראה במקור (מעניין מתי יבינו את זה בבופון שבאנקור).

שני ביקורים רוחניים זה דבר מעייף. כ"כ מעייף שהיינו צריכים מסאז'. אי לכך, שמנו פעמינו למקום הכי טריוויאלי בו נוכל לקבל מסאז' תאילנדי אותנטי – כלא הנשים. עכשיו נסביר: כחלק מתוכנית השיקום של האסירות, מלמדים אותן את אומנות העיסוי כך שהן תוכלנה לעבוד במשהו לכשתשתחררנה והן גם מקבלות את הכסף לשימוש ביום השיחרור. אין דרך טובה יותר לתרום את חלקנו לחברה מאשר לקבל מסאז' תאילנדי במשך שעה במחיר מגוחך של 15 ₪, מה גם שכל העניין מטובל בריגוש נוסף שנוצר מהסיטואציה הבלתי רגילה הזו. קצת התאכזבנו שבמקום כלא מעופש בסגנון נווה-תרצה נכנסנו למכון ספא מהודר עם מיטות מסאז' מלוקקות וריהוט יקר בסגנון ספא-נווה-מדבר, אבל לא נורא. התלבשנו בחליפות שאנטי שבד"כ מקבלים רק המטפלים והכנסנו רגלינו לקערת המים החמים, שם רחצו מאיתנו את עול היום (שלא היה ממש קשה עד כה). מסאז' תאילנדי זה בעצם שיעור יוגה שבו לא צריך להתאמץ בכלל כי האסירה, סליחה, המסאז'יסטית מקפלת אותך איבר איבר בעצמה לכל כיוון ותנוחת זן אפשריים. האווירה במסאז' הייתה מצוינת כיאה לתאילנדים ועם הרבה חיוכים ועדינות. זכורה למיכל סיטואציה ספציפית בו היא פתחה עיניה לרגע וראתה את יוני מגולגל, עד כדי קצה היכולת של גבו הבלתי גמיש להתקשת, על רגליה של המעסה שהייתה בכלל מתחתיו. כולם צחקקו וחייכו לנוכח המראה המוזר (חוץ מיוני שנאנק). בסוף אפילו הגישו לנו תה מרגיע. היה מסאז' מצויין ומבחינתנו אפשר לשחרר את שתי הבנות האלה עוד היום, למרות שלא בטוח שכ"כ רע להן שם, סה"כ עושה רושם שדי כיף שם בכלא (יוני שאל איפה חותמים ואם צריך שם מהנדס חשמל).

נשארו לנו כמה שעות לשרוף עד הטיסה לפוקט אז הלכנו לאחד המקדשים בכדי לפטפט עם נזיר. בניגוד לרוב המקדשים בהם פשוט מתעלמים מהתייר המערבי בעיקר בגלל שהנזירים לא יודעים אנגלית. כאן, לא רק שהם יודעים אנגלית, הם גם רוצים להתאמן בשיחה וכל ערב ניתן לשבת על ספסל באחד המקדשים ולפטפט עם הנזיר התורן ("אוף איזה בעסה, יש לי היום תורנות פטפטת"). ניתן לשאול כל דבר שעולה על רוחנו וכך מישהו שאל מה היא "הארה", והנזיר נאלץ להסביר את כל התורה על רגל אחת (אנחנו נחסוך את זה מכם). שאלנו גם מי הולך למנזר ומה צריך לעשות בשביל להתקבל (אם לא לכלא, לפחות למנזר), שאלנו איך יכול להיות שבודהה נאה לפעמים כזה שמן צוהל ולפעמים כחוש ורציני ואפילו שאלנו (תנחשו מי) על הבגד של הנזירים, מה הא מסמל ולמה הוא נראה דווקא ככה. היה מעניין.

אקו-רשומה

בין שני הכפרים הרגועים בהם היינו והעיירה השלווה לואנג-נאמטה אליה רצינו להגיע היה עלינו לעבור בדרך מורטת עצבים שהייתה מורכבת מסירה ושני אוטובוסים שפספוס של כל אלמנט בשרשרת התחבורה היה גורם לנו לבלות לילה משעמם בחור משמים. לא טיפחנו ציפיות כשסירת הבוקר יצאה כמעט בצהריים ושייט של שעה התארך בעקבות ישיבה דחופה של יפני תמהוני שקפץ בלי מכנסיים מהסירה, ופנה להתפנות אל מול פנינו הנדהמות. התעודדנו מעט כשגילינו שנוכל למלא מיני-ואן שייצא באיחור אבל לפחות יקרב אותנו ליעד אך התייאשנו לגמרי כשמשפחה צרפתית מרובת ילדים מפונקים (וממש בכיינים) ומאותגרת ארגונית (וזה למרות שהגבר הוא יועץ אירגוני) יצאה ונכנסה והחליפה מושבים בניסיון לדחוס 7 נפשות ל- 8 מושבים (ולשלם על 6). למזלנו, הלאוטים אולי לא דייקנים, אבל הם לפחות עקביים. גם האוטובוס הבא יצא באיחור וכך כמו בקומדיה של טעויות הגענו ללואנג-נאמטה בסופן של עשר שעות מייגעות, קופצניות ומחרישות אוזניים בשל בכי וצווחות בלתי פוסקות בצרפתית.

לואנג-נאמטה היא אקו-עיירה, שזה אומר שהאופנה האקולוגית השתלטה על סוכנויות הטיולים ומגוון האקו-טיולים לכפרים ולג'ונגלים הוא עצום. הצטרפנו לאחד הטיולים שהבטיח אקו-חוויה אמיתית. בהרבה מקומות אחרים תוספת ה"אקו" היא בעיקר תירוץ בשביל לייקר את הטיול ולמשוך כל מיני יפי-נפש צמחונים שמשחתים את זמנם הפנוי בחיבוק עצים. אולם כאן הצליחו לקלוע למטרה. יותר ממחצית מהכסף חוזר לכפרים עצמם ומווסתים את הביקור בהם כדי למנוע מכל העניין להפוך לקרקס כמו שקרה בתאילנד. השימוש בחומרים מן הטבע לכל מטרה הדהים אותנו ופיתחנו את התובנה המבריקה: הבמבוק בלאוס הוא כמו החזיר בסין – משתמשים בו להכל ומנצלים אותו עד תום. קירות הבתים מהגזע, הגגות מהעלים, סירות, מלכודות דייג, חומר בערה ורובה גושי נייר רטובים לילדים. את האקו-ארוחות בישלו עבורנו באקו-סירים שהיו בעצם גזע עבה של במבוק, וגם כלי ההגשה והכוסות היו עשויים מבמבוק. רק הסכו"ם והמפה היו מעלי בננה.

הג'ונגל היה ממש ג'ונגלי, עם עלים ענקיים ועצים עצומים שאפשר לגור בתוכם וכל הצמחים והמטפסים שגבעוליהם עבים כמו גזעים יוצרים מארג טבעי שנותן הדגמה למה הכוונה במערכת אקולוגית מושלמת. זה היה ממש אקו-ג'ונגל.

בסוף היום הגענו לכפר של שבט ה"תאי השחורים". התלהבנו במיוחד מהלבוש של הנשים ,הגברים ואפילו הילדים (אם הם לבשו משהו) שהיה הבגד המסורתי בצבעי האינדיגו.

האמריקאים איתם טיילנו הצטיידו מבעוד מועד בספרי ילדים אותם חשוב היה לתת רק לצ'יף כדי שיעשה בהם שימוש מושכל וישבור את הראש בעצמו מי יקבל מה (פוליטיקה כפרית, אתם יודעים).

הם גם קנו עפרונות צבעוניים מסוגננים בשביל שיהיה לילדים עם מה לצייר אבל המדריך שלנו חמד חצי מהם (היו שניים) לעצמו, כי מסתבר שבנפשו גם הוא ילד כפרי מסכן. תחנת הדלק של הכפר הייתה מקום מצוין להצטיידות בבקבוק בירה שמכיל לאו-לאו ופקוק ע"י ניילון וגומייה. משם המשכנו לפרבר שקט של הכפר- בית מבודד בקאנטרי-סייד של הקאנטרי-סייד, שם נאכל, נשתה (לאו-לאו) ונלון.

המיני-חווה בה ישנו הוא עולם קטן בו מתקיימת קהילה כדוגמת זו בחוות-החיות של אורוול. התרנגולות מתרוצצות ובורחות מכל דבר שקורה סביבן, התרנגולים, במקום להגן על הצ'יקס מנמנמים ואוזרים כוחות לקונצרט הלילי (הם לא קראו את הספר שאומר שהתרנגול קורא בבוקר), הכלבים מתכוננים למשמרת הלילה, החתלתול מתאמן בתפיסת עכברים כשהמטרה המדומה היא חצי אקו-עוגייה, ברווזים מתנודדים מצד אחד של החצר לצד בו החזירים מרשים להם לגעגע ורק ציפור קטנה בכלוב מחכה שיגיע ראש השנה וישחררו אותה בשביל שתביא מזל לזוג האיכרים האדישים שחושבים שזו החווה שלהם.

אכלנו עוד ארוחה מאוד אורגנית וקינחנו בלאו-לאו מחמם הלבבות. שרנו ורקדנו מסביב למדורה עם גיטרה חסרת מיתרים ומדריך שיכור וזייפן, שיחקנו קלפים (לימדנו את האמריקאים המשחק "יניב" כי הוא מספיק טיפשי בשביל שנוכל לשחק אותו אחרי בקבוק לאו-לאו) וכשהאש דעכה, התחפרנו בתוך הכילות והלכנו לישון.

בבוקר התכוננו ליום החדש, המדריך אסף את רשת הדייגים שפרשנו אמש והשלמנו עם העובדה שגם היום נסתפק בעיקר באורז ובמים מורתחים שעל מנת להסתיר את טעם העשן הוספנו להם עלי קרדמון וכך לא רק שהטעם לא השתפר, אלא המים קיבלו צבע של סולר שהלם את הטעם החדש.

ביום השני הלכנו שוב בג'ונגל היפה עד שהגענו לכפר נוסף, הפעם של שבט ה"קאמו". הכפר שוכן על גדת נהר ולכן הוא כפר דייגים בו מי שלא במים יושב בחוף וטווה רשתות דייג. כך ניתנה ליוני ההזדמנות להוכיח את כישורי הדייג שלו. לפני שכולם הספיקו להוריד נעל, יוני כבר היה בנהר עם תחתונים ורובה דייג פרימיטיבי ממקלות וגומיות וחיפש דגים לשיפוד ע"י משקפת צלילה רטרו שהייתה בשימוש בפל-ים. לא נשמיץ את יכולות הדייג של יוני, רק נגיד שגם בערב אכלנו סטיקי-רייס. ("לא היו בכלל דגים בנהר הזה").

את היום האחרון שלנו בלאוס חגגנו בשייט קייאקים על הנהר חסר הדגים מאתמול. בשביל שלא תפתחו ציפיות כבר עכשיו נספר לכם שגם היום לא היו דגים בנהר, וזה לא שלא ניסינו לדוג (זה פשוט שלא הצלחנו). גם השייט הזה הוא בסימן אקו-שייט. בדרך עברנו בכפר שמתמחה בייצור של נייר מ... במבוק! (מאוד מפתיע). את ארוחת הצהריים אכלנו שוב על עלה בננה ולמנה עיקרית היו דגים ממולאים בירקות (מהשוק, כי אם נסמוך עוד פעם אחת על המזל נקבל הרעלת אורז) ועשויים על האש כך שמקל חצוי החזיק אותם מעל האש. האמת היא שלא תמיד זה עבד, וכך מישהו קיבל דג בתיבול חול (חוק ה-3 שניות תמיד עובד).

בשל גובה המים הנמוך השייט עצמו התחיל די בצליעה והמים העומדים לא הזמינו התרעננות בתוכם אפילו למי שעבד קשה (וזאת לא הייתה מיכל). לאחר הפסקת הצהריים, הנהר החליט להתחיל לזרום ונהיה ממש נחמד עם האתגר של כמה רפידונים שמעבר לא מוצלח היה מסתיים על אבן ונענועי אגן או במקרים קיצוניים דחיפה עם הרגל כדי לצאת מהברוך. כחלק מזה שהלאוטים יודעים לעשות חיים, מישהו בנה אומגה חביבה שמסתיימת באמצע הנהר. אכן יום עמוס פעילויות ובסיומו כולם היו רוויי קיאקים ועייפים (חוץ מיוני שלא היה מתנגד לעוד שעה על המים). אחרי שתרגלנו את עניין דחיפות הקיאק בנהר, מימשנו את המיומנות החדשה על הטוק-טוק המקרטע בדרך חזרה, וכך קרה שבפעם הראשונה בתולדות ההסטוריה תרגול רטוב קדם לתרגול יבש.

כך סגרנו שלושה שבועות חווייתיים ומהנים בלאוס. המדינה אמנם לא מצטיינת בהיי-לייטים טבעיים, אבל עם גישה בריאה לחיים והמון נהרות ונחלים, הצליחו הלאוטים להפוך את לאוס למרכז לפעילויות מיוחדות ואטרקטיביות, מוקד משיכה לתרמילאים ומדינה של כיף גדול.  

נגד הזרם

משיחות עם כל מיני אנשים שפגשנו בדרך, הבנו שצפונית ללואנג-פרבנג ישנו כפר קטן ושליו, נידח ובעיקר סודי שאנחנו חייבים להגיע אליו. חקרנו קצת, בררנו קצת ועלינו על סירה שאחרי 7 שעות של הפלגה בנופי נהר מרהיבים הביאה אותנו לכפר קטן, יפיפה ומלא בתיירים. כנראה שהכפר לא ממש סודי ושההגעה לכאן היא לא ממש הליכה נגד הזרם המיינסטרימי של התיירים אבל זה לא אומר שהחוויה נהרסה. הלכנו מספיק נגד הזרם בהפלגה לכאן כשמספר פעמים היה על הנהג לתת "פול גז" כדי לעלות אשד מהיר וגועש יחסית למה שסירת עץ מקרטעת אמורה להתמודד איתו. בייחוד הרגשנו את הזרימה כשעקב גובה (או יותר נכון נומך) המים היה עלינו לקפוץ למים ולדחוף את הסירה. זה לא שזו הייתה הפלגת אתגר קשה ומפרכת, סך-הכל, רוב ההפלגה שכבנו בסירה, מנצלים את גורלנו המשופר שהביא אותנו להפלגה כמעט פרטית (בעוד הסירה השנייה הייתה עמוסה בלמעלה מ- 15 תיירים), נהנינו מהנוף ומתצוגות הדייג והאקרובטיקה של הזאטוטים הערומים שיצאו מגדרם ע"מ לנופף לנו לשלום.

הכפר נונג-קייאו בו הסתיימה ההפלגה הוא מהמקומות האלה שיוצא לך להגיד "וואו, איזה מקום יפה" כל חצי שעה ובעיקר כל פעם שאתה עובד על הגשר הגבוה בין שתי הגדות שלמרגלות הרים תלולים ומצוקים גבוהים. בקתות קש תלויות להן מעל הנחל וסירות צבעוניות שטות לכל כיוון אפשרי (שכשמדובר בנהר זה רק במעלה הזרם או במורד הזרם). בכפר יש שפע של מסעדות לתיירים ובונגלו-אים  מבמבוק הצופים על הנהר שאולי לא הכי מפנקים אבל תורמים לאווירת השלווה הכללית ששוררת בעמק הירוק בו שוכן הכפר.

שעת הפלגה נוספת במעלה הנהר מבטיחה לנו כפר נוסף, אליו אין אפילו כביש וסכנת התחשמלות קיימת רק שעה אחת ביום מתישהו בערב (למי ששותה רק את החצי המלא של הכוס). קשה לומר איזה כפר יותר יפה אבל האווירה במואנג-נוי היא אפילו יותר רגועה מהשכן שבמורד הנהר. מצאנו לנו בונגלו צנוע על גדת הנהר עם ערסל תלוי במרפסת הקטנה וחלונות שלא יכולים לעצור את הרוח (כי הם יותר פתחים בקיר מחלונות מסודרים) והרגשנו שמצאנו את המקום שלנו.

יצאנו לסיור חביב באזור בין גבעות הגיר הגבוהות ועברנו במערה שבלועה יש בריכה בה ניתן לשחות בשקט ובדממה אל בטן האדמה. תכננו לבקר בשלושה כפרים אבל כבר בכפר הראשון נכנענו לאווירה הכללית ושקענו בערסלים עם בירה וספרייט, בודקים מה יש יותר – קריאות תרנגולים, או געיות של פרות (אלמלא פרה בכיינית אחת התרנגולים היו מנצחים בקרב). יצאנו בזמן כדי להגיע חזרה למואנג-נוי לפני החשכה, אבל אנחנו חייבים להודות שלולא המשחק היומיומי הזה של היום והלילה, היינו נשארים בכפר החמוד הזה עוד הרבה זמן.      

חזרתנו הקרבה ובאה לארץ נותנת אותותיה ועברנו לפאזת טיול עם זמן קצוב. לא נעים להודות שהגענו לשלב הזה אבל היה עלינו לעזוב את המקום הנהדר הזה שבוע מוקדם ממה שהיינו רוצים. מצד שני, ביקרנו בכפר אותו לא נשכח וגם במקום הבא נכונות לנו חוויות והרפתקאות.