טרק בעקבות שבט הטאמאנג

הפנמנו את העובדה שיש לנו עוד יותר משבוע להעביר בנפאל. בדקנו את אפשרויות התעסוקה והגענו למסקנה שמהווה פריצת דרך בתחום חקר המובן מאליו, והיא שנפאל זה טרקים. רוב הטרקים דורשים למעלה משבוע והאמת היא שאת הנופים היפים ביותר כנראה כבר ראינו. ישנו עוד אזור אחד פופולארי (ז"א שלא צריך לסחוב אוהל ואוכל) בו עדיין לא טיילנו שנקרא "לאנגטאנג" או "האגמים הקפואים" בתרגום חופשי לישראלית מדוברת. למרות שיש כאן כנראה כמה מהנופים היפים בנפאל, אנחנו בחרנו במסלול פחות פופולארי שעובר דווקא בכפרים מסורתיים על הגבול הטיבטי. מקורם האתני של תושבי האזור הוא פרשים וסוחרי סוסים טיבטיים שהתיישבו באזור לפני מאות שנים והם נקראים שבט הטאמאנג. מסלול זה מוגדר כ-Cultural Trail מה שאומר שהדגש הוא פחות על הנופים ויותר על חיי הכפר. מיותר לציין שמספר המטיילים באזור אמור להיות נמוך בהרבה ביחס לטרקים הפופולאריים שידענו עד כה. 

יום 0

כהרגלנו בקודש, יום 0 מוקדש לנסיעה, ועוד איזה נסיעה. החדשות הטובות בקשר לנסיעה הן שהאזור די קרוב לקטמנדו- רק 120 ק"מ. החדשות הרעות הן שאת המרחק הקצר יחסית הזה נוסעים במשך 9 שעות של מה שזכה למוניטין המפוקפק "הנסיעה הגרועה ביותר בנפאל". אנחנו, שידענו כבר נסיעות קשות, בהחלט שומרים מקום של כבוד לנסיעה הקשה והאיטית שנותנת פייט רציני ל- 10 שעות על הגג ו- 3 שעות עם השפם ההינדי הנגען. הפעם הקהל שנדחס בצפיפות מחרידה לחלקו הקדמי בלבד של האוטובוס (הנהג לא צעק "לעבור אחורה" כמו באגד אז מאחור היה ריק לגמרי- נחשו איפה אנחנו ישבנו) היה הקהל הקבוע של זקנים מטונפים, תינוקות צווחנים (גם מטונפים) ואפילו ילד שהקיא (נחשו איפה הוא הקיא). הדרך הסלולה נגמרה מאוד מהר ונותרנו עם דרך עפר מלאת מהמורות, צרה ובוצית בשל הגשם שהיה חייב להתחיל לרדת כשאמרנו "לפחות לא יורד גשם". השילוש הקדוש של אוטובוס ישן מאוד של חברת "טאטא", הרבה יותר מדי אנשים באוטובוס (ועליו ומצדדיו) ומדרגות בוציות על פני תהום הביא אותנו לכדי סיטואציות מורטות עצבים כשהאוטובוס פשוט לא הצליח לעבור ואף התחפר מעט, נסע רוורס על עיוור כדי לאסוף תנופה מספקת למשימת המעבר ולבסוף בקושי בקושי עבר את המכשול התורן.

אולם, לאחר נצח וחצי, הגענו שלמים אך חיוורים כסיד לנקודת ההתחלה של הטרק.

יום 1

התחלנו בטרק התרבותי (במבטא ייקי כמו של סבתא רכה). הפנינו את הגב לרכס המושלג ולזרם המטיילים ויצאנו למסע משלנו. כבר בצעדים הראשונים נתקלנו בשלל חיוכים (עם ובלי שיניים) וברכות נמסטה לבביות מכל העוברים והשבים.

אותם עוברים ושבים, כפריים תושבי האזור, לובשים ללא יוצא מן הכלל את הלבוש המסורתי: חלוק אדום לגברים קשור בצעיף ולנשים שמלות, סינרים, כובע מעוטר ועגילי זהב המסייעים כנראה בקליטת שידור המונדיאל מהלוויין עמוס 49 בשל קוטרם האסטרונומי. הגברים מתהדרים באבנט מקושט ובו פגיון בעוד שלנשים תלויה על החגורה כפית (לכל דייסה שלא תבוא).

שימו לב לכפית

הילדים מזהים אותנו מקילומטר כאדם הלבן (עם העיניים האופקיות-להלן האופקיים) ומדי כמה צעדים צץ לו איזה זאטוט משיח תמים למראה צווח נאמסטה בקול דקיק ומבקש שנצלם אותו. למרות התרבותיות של הטרק, פצחנו על-הבוקר בטיפוס של כחצי ק"מ גובה לפאס חמוד. משם המשכנו על קו הרכס כשבדרך נתקלנו בחבורה של שני גברים וארבע נשים שישבו בצד הדרך ושרו להנאתם שירים טאמנגיים מסורתיים לפי תפקידים של גברים ונשים.

חלפנו על פני משפחות צבעוניות שיצאו לטיול המשפחתי הקבוע ועובדי אדמה סטייל המאה ה- 16 (עם שוורים, מחרשה, לבוש הולם וכל הבוג'ראס). לארוחת צהריים מצאנו עצמנו במטבח עם חמש זקנות פטפטניות שהתחרו על מי תצטלם הכי הרבה ולמי יש את העגילים הכי גדולים. אנחנו שפטנו והן שטחו בפנינו טיעונים משכנעים, רק חבל שכל זה היה בנפאלית. לפני שירדנו אל הכפר בו התעתדנו לישון, החלטנו לעשות אירוך דרך לאיזה אגם קדוש. למרות היותו קדוש אנחנו לא התרשמנו מהשלולית הירקרקה שגרמה לנו לעלות אליה ברגל, אבל נהנינו מתצוגה של סחיבת 7 טון עלים יבשים בתוך סל קונבנציונלי (שללא ספק קטן מדי לנפח העלים המדובר) ע"י בנות האזור החייכניות והלבושות כמיטב המסורת.

בירידה מן האגם, כאילו לא הספיקו לנו החוויות התרבותיות, שמענו קולות תפילה בודהיסטיים (קולות המוכרים לנו מה"מאני רימדו" אך עדיין לא התרגלנו לתפילה המוזרה הזו) בוקעים מבקתת אבן לצד הדרך. הצצנו פנימה וגילינו מנזר מאולתר ובו מספר גברים יושבים על הארץ ומתפללים מתוך ספרים ענקיים עמוסי מנטרות.

הגענו בסוף היום לכפר "גאטלנג". כפר די גדול מלא בבתי שיכון מאבן ועץ, כל בית זהה לבית השכן, ולכל בית חזית עץ מגולפת להפליא. הכפר סובל מבייבי-בום מתמשך בעשר השנים האחרונות ונראה כי זהו כפר ילדים עד גיל 7. ככל שהתקרבנו למרכז הכפר, תדירות ה"נמאסטה" הלכה ועלתה עד שנהייתה זמזום דקיק של ילדים. הרמנו את הראש וראינו שכל הכפר בערך יצא לחזות בשני האופקיים המוזרים שנחתו פה. כמעט וקרסנו מעומס ה"פוטו פוטו", "נאמסטה" ו"Give me a money" (לא, אנחנו לא מפתחים דיסלקציה, אנו מביאים את הקריאות כלשונן).

שאלנו את המבוגר האחראי (היחיד שמצאנו בין אלפי הילדים) איפה נוכל לישון והוא הוביל אותנו לאחד הבתים עליו התנוסס שלט "Home stay". שמחנו על ההזדמנות לחוויה מקומית נוספת- לינה ואירוח בבית של משפחה מהכפר. למען הסר ספק, זה לא היה צימר מפנק, אבל מספיק טוב. לארוחת ערב בחרנו להמשיך את החוויה התרבותית במאכל טאמנגי שנקרא "דידו" שזה בגדול דאל-באט כשאת האורז המוכר והסביר מחליפה יציקת סולת-קמח-תירס. בדיעבד טעות, לא נורא, לא יחזור על עצמו.

בערב, בני הכפר נוהגים לעשות ערב פולקלור לבקשת תיירים מזדמנים שכולל שירים וריקודים מסורתיים שנוהגים לשיר בד"כ בפסטיבלים וחגים (או סתם באמצע היום כמו שראינו בצהריים). הושיבו אותנו על כיסאות פלסטיק בחצר הקטנה, ומולנו הסתדרו בחצי עיגול כתריסר גברים בחלוקים וכובעים (מימין) ונשים בשמלות ותכשיטים (משמאל). לאחר הקדמה שכללה הענקת צעיף לבן למזל, הגשת יין אורז ומספר מילות ברכה החל המופע. תחילה פצחו הגברים בשירה רועמת והנשים בקולות קצב כגון "צ'אק צ'אק צ'אק" ולאחר כל בית התחלפו התפקידים. את השירה ליוותה כוריאוגרפיה של רקיעות ובעיטות קטנות. לא עבר זמן רב עד שהוזמנו להצטרף למעגל המפזזים והשמחה הייתה גדולה. בתום המופע, ביקשו הרקדנים שנלמד אותם ריקוד מהתרבות שלנו וכך אם הייתם עוברים שם במקרה הייתם זוכים לראות מחזה לא שגרתי- כפר נפאלי שלם רוקד "הבה נגילה" בפיזוזים נלהבים.       

יום 2

ההשכמה שלנו היום הייתה מפיו של באפאלו לא מרוצה, שגעה וגעה בקול מתחת לחלון חדרנו (שהייתה לו מסגרת, אך מיותר לציין כי זכוכית-לא). נפרדנו מהמשפחה שארחה אותנו ויצאנו לדרכנו, לא לפני שבעל הבית העניק לנו אף הוא צעיף בודהיסטי לבן לדרך צליחה (נראה לנו שפשוט הם נתקעו עם כמה צעיפים כאלה במלאי).

החלק הראשון של הדרך היה בירידה לכיוון הנחל, ליד המון קירות תפילה ("מאני") ובתוך סבך שיחים ירוק. החלק השני של היום כלל עלייה של 800 מ' – כל מה שירדנו בחלק הראשון ועוד- בצידו השני של העמק. לקראת אחר הצהריים הגענו לכפר טאטופאני – "מעיינות חמים". מסתבר שלכל כפר שנמצא ליד מעיין חם קוראים ככה. המקוריות...

לא בזבזנו זמן, החלפנו לבגדי-ים וקפצנו לבדוק את טמפרטורת המים. כבר מרחוק ניתן להבחין באדים שעולים מאזור המעיין ומן הנחל שיוצא מן המתחם. מקרוב, קשה שלא להבחין בצבעם החום של המים. נו מילא- הגענו עד כאן ולא ניכנס? ברור שניכנס! בחוץ כבר התחיל להתקרר לעת ערב (אנחנו בכל זאת בגובה 2600 מ'), אבל בתוך המים חגיגה. גברים ונשים, בעיקר מקומיים, נהנים מאמבטיה משותפת. כמו שאנחנו מתעניינים בבני המקום, נראה שהם גילו עניין בנו, ובעיקר אחת הבנות גילתה עניין במיכל ולמרות שלא ידעה מילה באנגלית סחבה אותה אל תוך המים ולא ויתרה לה אפילו על קצה השערה (ליוני לא הייתה הבעיה הזו), תוך כדי הפצרות והסברים (הגיוניים ללא ספק) בנפאלית.

יום 3

היום בתפריט עלייה לפאס, תצפית וירידה מעברו השני של ההר אל הכפר "טומאן". מזג האוויר בסה"כ בסדר (לא גשום) אבל לא ממש מתאים ליום של נופים בשל העננים. גם ככה זה לא טרק של נופים אז "נו מילא". אנחנו נהנים מהאווירה הטובה ומהליכה בטבע יפה וזה מה שחשוב. בסופו של יום חווינו היום לא מעט ואפילו זכינו לראות את הר הלנגטאנג (הגבוה באזור ושעל שמו נקראת השמורה) במלוא הדרו ומבין העננים.

היום הזה היווה שילוב בין טבע ואנשים. בהפסקת העשר שלנו התארחנו אצל משפחה שהבינה שיהיה יותר פשוט להזמין אותנו לכוס תה מאשר להסביר לנו שאין כאן מסעדה.

בהמשך הדרך יצא לנו לראות משפחת קופים ממש מגניבים (השם המדעי הוא קופימוס מגניבימוס – לטינית) שהתרגשו הרבה פחות לראות אותנו, אנשימוס רגילימוס, כי למרות שטיפסנו במרוצה במעלה מדרון כמעט אנכי כדי לצלם, הם מצידם התנדנדו מענף לענף ושמרו על מרחק ביטחון (פן נצלמם מקרוב מדי- גם מגניבים וגם צנועים) ולכן זו התמונה הכי טובה שצילמנו (מי שרוצה לראות יותר טוב שיבוא לכאן):

בראש הפאס אכלנו ארוחה מצויינת של מרק עשיר ופיתה עם גבנ"צ (בתפריט היה לזה שם אחר אבל מה זה משנה? העיקר שנהנינו) כשההרים עשו ג'סטה והציצו כדי להיות תפאורה יפה.

מהפאס ירדנו ביער עבות שדגמן לנו סתיו בשלל צבעי שלכת וחליפת עננים ששיוותה לכל העסק נופך מסתורי. כל הירידה ליוו אותנו המון ציפורים אקזוטיות (ציפורימוס אקזוטימוס), אחד הסוגים שראינו היה הציפור עם הזנב המאסיבי שנגרר מאחוריה, ציפור מעניינת שכבר הכרנו בטרק מג'ירי ללוקלה וגם היום לא הצלחנו לצלם אותה עבורכם (מי שיבוא לראות את הקופים יזכה גם בציפור כבונוס).

הגענו לכפר "טומאן" לקראת אחרי צהריים כשברצוננו לשחזר את חווית ה-Home stay מלפני יומיים. דחינו את הפצרותיהם של בעלי הגסט-האוסים ומבין שלל ה"נמאסטה" הקבוע חילצנו מילדי הכפר בית שישמח לארח אותנו. הפעם החוויה אפילו יותר אותנטית מהפעם הקודמת מאחר שלא נראה כאילו מישהו כאן יודע מה לעשות איתנו. אנחנו כנראה התיירים הראשונים שמתארחים כאן. בעלת הבית לא מבינה אותנו ואנחנו לא אותה כך שחוץ מלהבין שאנחנו נישן על המיטה שלרגלי המקדש הביתי (בכל בית יש פינה עם נרות ותמונות של קדושים בתוך ארון מסוגנן שמהווה מקדש). עם הגיענו, כחלק משגרת האירוח הטיבטי, הוגש לנו תה טיבטי מלוח, שנאלצנו לעשות כאילו שתינו אותו- אחרי כמה שלוקים היינו חייבים להפטר מהגועל הזה וניצלנו רגע של חוסר תשומת לב כדי לכבד את אמא אדמה בכל מה שנשאר.

חיי הכפר במבט מקרוב סיפקו לנו כמה מהמחזות שעליהם חשבנו כששמענו את המילה "נפאל" בפעם הראשונה: אם ובתה מפרידות את המוץ מגידול דמוי אורז ע"י מכתש ועלי ענקיים, בקתת עץ פשוטה ומדורה במטבח, ילד שרץ פנימה וחוזר עם ביצה ביד אחת ותרנגולת מבועתת בשניה, השור הביתי, שמוציא אדים מהאף בכל נשימה, ניצב קשור באמצע ההתרחשות ומעלה גירה, 7 ילדים משחקים "גולם במעגל" עד שהגולם, הזאטוט הצעיר ביותר (בן פחות משנתיים), פורץ בבכי מחמת העלבון וכל זה על רקע שקיעה שצבעה את ראש הלנגטאנג בכתום-ורדרד מלטף.

לאחר ארוחת הערב, ומאחר ושפה משותפת אין, שברנו את הקרח עם המארחת ושלושת ילדיה הקטנים ע"י צפייה בסרטונים מצוירים של פיקסאר. זה הומור לכל המשפחה- ומסתבר שהוא גם חוצה גבולות ותרבויות.

יום 4

כאמור, בילינו את הלילה למרגלות המקדש הביתי. עובדה זו בצרוף הנוהג הבודהיסטי למלמל מנטרות, למזוג מים לכוסות ולהדליק קטורת עם אור ראשון בכל בוקר גרמה ליום שלנו להתחיל מוקדם מן הצפוי אבל באווירה רוחנית. אחרי שאחרון הילדים כבר היה לבוש ומוכן ליום החדש הבנו שהכחשה בדבר הגעתו של הבוקר לא תעזור לאף אחד וקמנו גם אנחנו מהמיטה הקטנה והלא כ"כ רכה, בלשון המעטה. בשל תחושת רעב קלה בבטנו של יוני קבלנו את ההצעה המנומסת של המארחת לארוחת בוקר עם כוונה לפתיח קליל ומזין ליום ההליכה הצפוי. דבר הוביל לדבר ומפה לשם מצאנו עצמנו בשעת בוקר מוקדמת להחריד מנסים לעכל את מה שהוגדר כדאל-באט המוקדם ביותר שאכלנו עד כה (כולל ריפיל נימוסין מ-ה-כ-ל). עד שהתבשלה לה הארוחה השתעשענו עם בני הבית במשחקי הכרות כגון "בוא נרשום את השם של כולנו בפנקס ונקווה שהצד השני יבין מה קורה" ושירת "אל המעיין" שהתבקשה מנטייתם של הילדים לחזור על כל הגה ששני ה"אופקיים" המוזרים אומרים.

יצאנו לדרך קצת יותר מאוחר מהרגיל בשל הבוקר התרבותי והמהנה וגם ככה צפוי יום קצר. רוב היום ירדנו אל הנחל שזורם בתחתית העמק, ואל דרך העפר העוברת בו, דרך שלימים תהיה High-Way המחברת בין סין לנפאל (אולי הנסיעה הנוראית לכאן עבור מי מכם שיבוא לראות את הקופים מאתמול תתקצר משמעותית). במעלה העמק, לכיוון הכפר בו נישן הלילה, הפתיע אותנו מעיין חם בדמות בריכה ירקרקה ובחורה משוללת עדינות שיידעה אותנו "דר איז א אוט צפרינג איר" במבטא ישראלי כבד. יוני לא הסס לרגע והתנדב לבדוק את הטמפרטורה (די חם). סיום מרענן ליום ההליכה. מיכל היססה (אני לא נכנסת לבריכה המזוהמת הזו).

הגענו לכפר "טימורה" שאין בו שום דבר מיוחד חוץ מהוסטל גרוע במיוחד שיש בו פנקייק גרוע במיוחד ופרעושים מיוחדים במיטות הלא מיוחדות שבו. את שעות הצהריים בילינו בביקור באטרקציה המקומית- מעבר הגבול נפאל-סין. הליכה של שעה הביאה אותנו לגשר תלוי שמעברו האחד דגל נפאלי ושום דבר חוץ מזה ובעברו השני בניין ענק בתהליכי בניה ,המון קולטים סולריים וחבורת מובטלים סמויים במדי צבא (מצויידים במטאטאים ויעה בהם לא עשו שימוש) כיאה למדינה בתנופת בנייה. באמצע הגשר יש שער שמהווה את נקודת המעבר. מעבר לזה היה מעניין כמו שגבול נפאל-סין יכול להיות מעניין (לא כל-כך). נוסיף ונציין את העובדה שסין לא נראתה שונה באופן מהותי מנפאל (למה לטרוח ולטוס לשם?).

על מנת להעביר בנעימים את שהותנו בהוסטל הדפוק שלנו, ישבנו בחדר, הפרעושים ואנחנו, ודירבקנו ארבעה פרקים מלאים של Lost, נשנשנו עוגיות קוקוס, הפרעושים נשנשו אותנו (ז"א את מיכל) וכולם היו מרוצים (מיכל פחות).

יום 5

יום הליכה על הדרך שהולכת להיות אוטוטו אוטוסטראדה (כן בטח). בינתיים זה אומר שמשאיות נפאליות (עם נהג בצד ימין) וסיניות (עם נהג בצד שמאל) שחולפות על פנינו תוך העלאת ענני אבק ועשן. הנחל שמתחתר בעמק וליווה אותנו במשך היום היה הדבר היחידי היפה (אה, וגם מיכל יפה. כן כן). מה שכן, בפחות מארבע שעות היינו חזרה בסייברו-בסי, נקודת הסיום של הטרק שם נוכל לנוח, לראות עוד קצת Lost ולחגוג ליוני חצי יומולדת (29.5 - מה אתם יודעים? הילד גדל) עם עוד עוגיות קוקוס (שאהובות כ"כ על מיכל).

לסיכום:

הטרק הזה החזיר לנפאל את הכבוד האבוד. לעומת החוויה התיירותית מדי של הטרקים הפופולאריים, כאן פגשנו אנשים מקסימים ששמחו לשתף אותנו במורשתם העתיקה ובאורח חייהם הפשוט. לא ראינו את הנופים הכי יפים וההרים הכי גבוהים. לא היו לנו התנאים הכי טובים והגסט-האוסים הכי מפנקים. אבל כאן, בפינה הנידחת על הגבול עם טיבט, מצאנו את מה שציפינו מטיול בנפאל וללא ספק נהנינו מחוויה מיוחדת במינה.