אוורסט- הינה אנחנו באים!!!

יום 0

אז זה חג, כבר אמרנו, נכון? מסתבר שמנהג נוסף של החג הוא לבלות אותו עם המשפחות בכפרים הרחוקים, ולכן אי אפשר להשיג כרטיס לאוטובוס עד לשבוע הבא. אבל, אנחנו לא רוצים לחכות, ולכן ארזנו את עצמנו ויצאנו ב-5 בבוקר לכיוון התחנה המרכזית, לנסות את מזלנו.

התכוונו להשיג מקומות ישיבה באוטובוס ע"י מתן שוחד קטן, אבל גם אם שוחד יכול לכופף קצת את החוקים, את חוקי הפיזיקה הוא לא יכול לכופף, והדרך היחידה להכניס 200 איש לאוטובוס כשלרובם כבר יש כרטיס- נסיעה על הגג.

And to make a short story long : השגנו כרטיס אחד לישיבה בתוך האוטובוס, ואת 10 השעות הבאות מיכל בילתה על "מושב" לא נוח עם תיקים והרבה הרבה אנשים בתוך האוטובוס, ויוני גילה את "חדוות" הנסיעה על גג האוטובוס עם עוד כ-30 איש נוספים.

לבסוף הגענו אחר-הצהריים לעיירה ג'ירי, ומכאן נראה איך אפשר להתקדם בבוקר.

פרט חשוב נוסף ששכחנו לציין: בכדי שנוכל לעלות בלי בעיה, וגם בגלל שהפעם עלינו לקחת גם שקי שינה, החלטנו להתפנק ולקחת פורטר. הפורטר שלנו הוא נפאלי קטן ושחום ששמו הארי. הארי הפורטר. הארי פורטר. הארי פוטר. הקוסם. או כפי שאנו קוראים לו כדי לרכל עליו מול הפנים: ברקוביץ' (על-שם ספרו האוטוביוגרפי של אייל ברקוביץ').

יום 1

המטרה: להתקדם כמה שיותר ברכב לכיוון נקודת ההתחלה של הטרק לאוורסט- לוקלה.

הבעיה: אין אוטובוסים לנקודה הרחוקה ביותר אליה מגיע הכביש, בגלל החג.

פתרון אפשרי: ישנה משאית שנוסעת ואנחנו יכולים (תמורת תשלום מופקע) להצטרף אליה.

הבעיה: המשאית, שהייתה אמורה לצאת ב-9 בבוקר, לא יצאה בזמן המיועד.

חיכינו וחיכינו, ולבסוף ב-10:30 החלטנו ללכת על תוכנית ב'.

תוכנית ב': ללכת ברגל.

וכך היה.

יום מעונן וגשום לעיתים, שהסתיים בגסט האוס בסיסי משהו. לא נורא- מחר יום חדש.

לאחר משחק יניב סוער עם הפורטר ושיחה עם בנות המשפחה המקומית, שהציקו לנו לגבי חתונה יותר מהסבתא הפולנייה ביותר ורצו לסדר למיכל את הציפורניים ולצבוע אותן בכתום מזעזע, פרשנו לחדרנו הדל. LOST עונה 2 – הינה אנחנו באים J

יום 2

בעוד 9 ימים יש פסטיבל באחד הכפרים שבדרך, ואנחנו מאוד רוצים להספיק להגיע. אם נדבק בתוכנית שבספר, נגיע לשם ב-12 בצהריים של יום החג האחרון (מתוך 3). לכן, עלינו להתקדם כמה שנוכל ולקצר זמנים בכל הזדמנות. גם אם זה אומר ללכת יום שלם בגשם, ולישון בגסט האוסים פחות פופולאריים ומפנקים.

וזה בערך מה שהיה היום.

הצעידה מג'ירי ללוקלה היא הליכה לא כ"כ נעימה, ממנה רצינו להימנע: 6 ימים של עליה של 1200 מטר לשם ירידה של 1000 מטר, עליה של 800 וירידה של 750 וכו'.

היום הייתה לנו הטעימה הראשונה מהחוויה: עליה של כמה מאות מטרים, אחריה ירידה של 1000 מטר.

מצד אחד שמחנו לגלות שבעזרת הפורטר אנחנו מדייקים ואף מקדימים את התזמונים של הספר, מה שעשוי לאפשר לנו להגיע בזמן לפסטיבל.מצד שני, התבעסנו לגלות שהברכיים של יוני לא החלימו בשבוע מנוחה מהטרק הקודם ובסוף הירידה העדפנו להפסיק את ההליכה להיום למרות השעה המוקדמת (14:00).

מה עושים עכשיו? ממלאים למיכל חורים בהשכלה ורואים מת לחיות 2 . עם צלחת פופקורן. ומקווים שמחר יהיה יום מוצלח יותר.

יום 3

היום התחיל לא רע, עם עליה חדה – כמו שצריך (או שלא...).

אולם חדוות ההליכה נקטעה לקראת הצהריים, כאשר התחיל גשם שוטף, שרק התחזק והתחזק. אבל אותנו, חדורי מוטיבציה ועם מטרה ברורה לנגד עינינו, זה לא יעצור. המשכנו לצעוד בגשם עוד מספר שעות, וטיפסנו סה"כ 1300 מ'. אולם, לאחר הפסקת הצהריים – ובתפריט: noodle soup – גילינו שהגשם התחזק לפחות פי 3, ולאחר ניסיון של 5 דקות צעידה בהן נרטבנו עד לשד עצמותינו (וזה יחד עם מעילי הגשם), החלטנו להישאר ולהעביר את הלילה בגסט האוס האחרון באותו הכפר. נכנסנו לחדר האוכל, התמקמנו ממש מול התנור (מדורה בתוך מבנה בוץ...) ולא משנו משם עד לשעות הערב, כשלצערנו היינו חייבים ללכת לישון בחדרנו, כ-5 שעות לאחר מכן.

במהלך חמש השעות הללו, בהן עמלנו על ייבוש בגדינו הרטובים, הכרנו את המשפחה החמה שמתגוררת במקום. הם, כמו שאר בני האזור, בני שבט ה-sherpha. שבט זה הוא שבט של אנשי הרים, בודהיסטים, המתגוררים בהרים מאות שנים ולכן הם בעלי דם סמיך יותר, מבנה גוף רחב יותר וניסיון טיפוס הרים לא רע. השמות הפרטיים של בני השבט הזה ניתנים לכל אחד לפי היום בו הוא נולד: ראשון, שני וכו' (לאיש אצלו התארחנו, למשל, קוראים יום חמישי...). תהינו מה קורה אם נולדים שני אחים באותו היום- קוראים להם "יום ראשון הראשון" ו-"יום ראשון השני" ...?

יום 4

לאחר הפרידה מהמשפחה השרפית, השלמנו את העלייה מאתמול והגענו ל-pass . הצעידה- ביער שנראה כמו יער מכושף, ובתוך ענן סמיך. העצים התפתלו, עם המון טחב עליהם, בכל מיני צורות שונות ומשונות. בסוף העליה הגענו לפאס הזוי. אזור טרשי זרוע אבנים מכוסות טחב מצהיב נח לו תחת מעטה עננים, גומפה תורנית ועליה דגלי תפילה ניצבת באמצע שומקום וכלבים עזובים משוטטים להם בלי מטרה. מהצד השני של הפאס, עולם אחר. שמש, עמק ירוק וכפרים. הזוי.

לאחר הפאס- ירידה של 1200 מ' לעיירה החביבה ג'ון-בסי (אליה מאוד רצינו להגיע באוטובוס- רק חבל שעדיין לא השלימו את הכביש שאמור להגיע לשם...). יוני, שדי חשש מהירידה הצפויה, מרח על הברכיים איזה שמן מרפא שברקוביץ' נתן לו וכמו קסם, לאט ובטוח הגענו בריאים ושלמים לסוף הירידה. בצהריים, בנוהל, התחיל גשם, מה שכבר נהייה דיי מייאש. לאחר הפסקת צהריים בה אכלנו- איך לא- מרק נודלס, שמחנו לגלות שבשונה מהיומיים הקודמים, הגשם נפסק ואפילו יצאה קצת שמש. המשכנו בצעידה חביבה מסביב לשלוחה, עד לעיירה סלונג ממנה מובטח נוף לאוורסט בכבודו ובעצמו. אנחנו, שלא מסוגלים לראות את קצה האף שלנו בגלל הענן שהתיישב לו פה, דיי סקפטיים אך ננסה את מזלנו ונישאר לראות אם מחר בבוקר ההבטחה הנוצצת תתממש.

החרוז היומי: אפילו חצי גרם צ'ילי אדמדם ותמים למראה, עלול להצית שריפת ענק בפה.

פנינה!

(יוני הפסיד בתחרות אכילת צ'ילי שערך עם ברקוביץ') 

יום 5

פעם נוספת שהבטחה לבוקר יפה מממשת את עצמה חרף ספקנות מצידנו. בפעם הקודמת זה היה באנפורנה, והפעם באוורסט. אפילו קיבלנו הצצה קצרה לאוורסט בכבודו ובעצמו. אבל ההר המפורסם שהיה דחוק לו בשולי הנוף היה רק הקינוח. למנה העיקרית קיבלנו זריחה צבעונית של ענני כבשים בצבע אש מעל שרשרת הרים שלא היה לנו מושג שהיא שם.

היום, כבכל יום בטרק, היו עליות (לא יותר מדי אבל היו) וירידות (ממש יותר מדי). יצא שירדנו כ-2000 מטר בסך-הכל וזה נמשך לנצח. מה שכן, הנעימו את זמננו שלל החתולים האפורים והקטנים ששולטים באזור- "Sherpa Cats". מטריד לחשוב על תוחלת החיים של החתול המקומי הממוצע שכן הפרט הגדול ביותר שנצפה על-ידינו קטן ממייקל (כפרה עליו) בראש וחצי.

טרק העליות והירידות שלנו התחיל לצאת לנו מכל החורים האסטרטגיים שעדיין מתפקדים אחרי כל האורז הזה. הנוף הכפרי יפה ללא ספק ואנחנו מעריכים את העובדה שאנחנו "לבד" פה (יחסית להמונים המציפים את השבילים בקטע שאחרי שדה-התעופה). אבל, רוב הדינאמיקה של היום מסתובבת סביב הגשם שירד, יירד או יורד והנוף המונוטוני משתנה בעיקר בהתאם לכמה עננים אופפים אותנו באותו רגע.

יחסי התייר-פורטר שלנו עם ברקוביץ', כמו הטרק הזה, יודעים עליות וירידות. מצד אחד הוא רוצה "להביא" אותנו למקומות שייתנו לו הנחה בשל השיווק הכפוי. מצד שני, היינו ונשארנו ישראלים לא פראיירים וגם אם מדובר בשקל-שניים ההרגשה שהיינו יכולים לקבל את אותו דבר בחצי מחיר יכולה לשגע אותנו, וכך, בחירה עצמאית שלנו של מקום לינה זה או אחר עלולה לתסכל את פורטרנו הנאמן (נאמן לעצמו). היום בערב החלטנו לעבור לגסט-האוס אחר לאחר ש"המקום של ברקוביץ" אכזב אותנו. חסכנו כמה רופי אבל נתקענו עם פורטר עצבני. מחר נלך לאן שהוא יירצה (בגדר הסביר) לשם האיזון.

יום 6

את מה שירדנו אתמול צריך לעלות. עלייה של 1300מ' זה כבר קטן עלינו ועלינו אותה ב5 שעות. מזג-האוויר האיר לנו פנים היום (פרט לגשם בשעה האחרונה של היום) והיה כיף לראות את כל מה שעשינו היום ואתמול משתרע על פני עמקים והרים זרועי כפרים יפים ויערות. פה ושם אפילו בצבצה איזו פסגה מושלגת. החתולים של אתמול הפכו לציפורים, והן ליוו אותנו בכל מני צורות, צבעים וגדלים וכל מיני קולות ציוץ שהפכו את הדרך לאידילית משהו.

לאחר כמה נסיונות חוצפניים לגוון את מה שאנחנו אוכלים, התפריט שלנו התייצב סוף סוף על דייסה בבוקר, מרק נודלס בצהריים ודאל-באט בערב. לקח לנו זמן אבל השלמנו עם העובדה שזה לא ארגנטינה ולא כדאי להתעסק כאן עם בשר, האינטרפרטציות של החבר'ה כאן למאכלים מערביים מוכרים וטובים כגון פיצה, מוס שוקולד וכו' רחוקות מלספק את הסחורה ואין מה לעשות, ברומא תהיה רומאי ובנפאל תאכל דאל-באט. אנחנו חייבים לציין שזה כיף לא להתעסק עם השאלה מה לאכול והאם זה יהיה טעים, ובכלל, התפריט הבסיסי והפשוט הזה הוא לא רע בכלל ואנחנו אפילו מרגישים בריאים. עכשיו השאלה היא אם זה יהיה מספיק לא חריף בשביל שנוכל לאכול את זה.

בעקרון זה היה היום האחרון של ה"טרק שירות" הזה שחסך לנו טיסה מסוכנת לעיר לוקלה ומחר נשתלב במסלול ההמוני לבייס-קמפ. שיהיה לנו בהצלחה (בעיקר במציאת מיטה ללילה) ולהתראות בחלק ב' של הטרק.

יום 7

מזג האוויר השתפר פלאים. עכשיו הגשם של טיפות המים מצטמצם וגשם המטוסים עמוסי התיירים לכיוון האוורסט מתחזק. זה התרחיש הכי פחות טוב לנו אבל אין לנו שליטה על זה ולפחות רואים סוף סוף קצת כחול בשמיים. לקראת הצהריים התחברנו למסלול הפופולארי של האוורסט ואיתו לזרם השוטף של המוני (אבל המוני) "מזמיני פיצות". מזמיני פיצות על שום מה? על שום כך שאלה תיירים שהגיעו שלשום לנפאל ולפני שעתיים ללוקלה ועדיין לא נכוו מהזמנת אוכל מערבי במסעדות הכפריות שבהרים (כן אנחנו תופסים תחת, אבל זכותנו כי גם אנחנו היינו כאלה בעבר הלא רחוק). האווירה השתנתה באותה נקודה לאווירה מסחרית והמונית שלא ממש מתאימה לחיק הטבע. השיא היה כשהגענו לעיר הראשונה בה ממליצים להעביר את הלילה הראשון. רחובות סואנים מאנשים, פורטרים ויאקים עמוסי ציוד קבוצות ומשלחות טיפוס. המלונות יקרים ממש בלי סיבה ורק למצוא מיטה ללילה הופך למשימה מאתגרת. בשעות הצהריים המוקדמות נאלצנו לסיים את הצעידה להיום בטרם עת, בשל סירובו של הפורטר להמשיך. עקב כך, החלטנו להפסיק להשתמש בשירותיו ולהמשיך מכאן לאילך בכוחות עצמנו. מפה לשם, השתלשלות האירועים בערב הייתה ממש מבאסת- החל מסיפור הפורטר, ממשיך בגסט-האוס היקר בו נאלצנו ללון וכלה בארוחת הערב- הדל-באט המסורתי שלנו- שהיה מאוד מאכזב והשאיר אותנו רעבים (דבר שבד"כ פשוט לא קורה עם דאל-באט).

מעודדים מעט מן החופש להמשיך לבדנו בלי להיות תלויים באף אחד, כמו שהיינו רגילים עד כה, הלכנו לישון.     

יום שמיני

החלטנו להשכים קום ולצאת מוקדם מהרגיל, ולא תאמינו אבל גילינו שאנחנו ממש אוהבים את זה. השקט והצבעים המקסימים של הבוקר, וללא המוני התיירים הגריאטריים (ברובם) שעדיין נוחרים בשעות האלה – נתנו לנו את השקט שאליו התרגלנו עד כה. עם הכנסנו לחלק הזה של הטרק, הכל נהיה הרבה יותר יפה: הליכה לאורכו של נחל בצבע טורקיז שמתחתר בקניון צר וציורי והרים מושלגים שמציצים מכל נקודה.

את עצירת הבוקר עשינו בבית תה של פורטרים ועימם סעדנו את הדייסה הקבועה של הבוקר. באותה נשימה, סיפחנו לעצמנו פורטר ליום הזה כיוון שצפוייה לנו עלייה רצינית ואנחנו לא ממש ערוכים להליכה עם 2 תיקים קטנים ואחד גדול. ניתן לומר שזו הייתה חווית פורטר מתקנת: במקום הינדי נודניק ועצלן קבלנו "Sherpa" צעיר (ששמו "יום חמישי") שעישן כמו קטר אבל דילג בעלייה כמו מכונית מרוץ. בניגוד לקודמו, הוא היה די שתקן וחוץ מיציאה לא ברורה על אבן קסמים שהוא מצא פעם ושעוזרת לו לנצח בקלפים רוב התקשורת הייתה עניינית. תוך זמן קצר הגענו ליעדנו "Namche Bazar". יופי, עכשיו יש לנו חצי יום להרוג. נערכנו להמשך תנועה ללא פורטר: קנינו תיק גדול יחסית של חברת "South Ass" שזה החיקוי הקוריאני לנורט'-פייס וחידשנו את מלאי העוגיות בשוק המקומי. עכשיו אנחנו מוכנים.

מחר נמשיך ישירות לעיירה Tengboche לצפייה בחגיגות המאני-רימדו, ואין דבר שיעצור אותנו J (אנחנו מקווים...)

יום 9

בוקר מוקדם נוסף שהוכיח את עצמו. בשש בבוקר התחלנו לצעוד והשבילים ריקים- הכל בשבילינו. מזג האוויר נהדר והראות מצוינת, ובהחלט יש מה לראות. פתאום הכתה בנו ההכרה שאנחנו במסע ללב ההימלאיה. מכל עבר נישא לו הר ענק ומושלג, והפעם זה מקרוב. יחד עם זאת, אלה עדיין לא הקאליברים הכבדים של האזור, אלה רק האחים "הקטנים" שבקושי מגרדים את ה- 7000 מ'. מטאפורה מהעולם הקולינארי תמחיש את העניין מצוין: האנפורנה, שזה טרק יפה ומגוון, זה כמו לאכול יום אחד פיצה, ביום השני המבורגר ובשלישי סושי (שזה הכל טעים ומצויין), ולעומתו, כאן באוורסט, זה כמו לאכול כל יום סטייק עסיסי- זה פשוט הדבר האמיתי בלי משחקים. בכל אופן, ברור לכולנו שהשיא הקולינארי שלנו גם כאן וגם שם זה הדאל-באט של הערב אז מה אנחנו מתלהבים?

היום גם חזרנו לימי העצמאות העליזים, אך אליה וקוץ בה- התרמילים חזרו אל הגב גם כן. מעבר לעצמאות שזכינו בה, הרגשת הפאסון בלסחוב את התיק של עצמך בלי עזרה נותנת לנו להרגיש שהרווחנו את הנופים בכל פעם מחדש.

הגענו אל הכפר טנגבוצ'ה מוקדם במיוחד. בזכות זה הצלחנו למצוא מקום סביר ללון בו (בד"כ בזמן הפסטיבל כל החדרים מוזמנים מראש והפתרונות האפשריים הם להתכלב בחדר האוכל או להמשיך לכפר הבא ולקוות ששם יהיה מקום...). כשאנחנו אומרים סביר, אנחנו מתכוונים לאוהל בחצר של הגסט האוס, עם הבטחה לחדר אמיתי מחר. את חוויית הלינה באוהל בגובה 4000 מ' עדיין לא חווינו, אבל אנחנו מבטיחים לספר לכם איך היה (אם לא נקפא במהלך הלילה...).

מאני רימדו: על הפסטיבל הבודהיסטי שמענו עוד בארץ ואמרנו שננסה להגיע אליו בזמן (דבר לא פשוט כי כל שנה חכמי הדת קובעים תאריך מונפץ מספר שבועות לפני). כשנודע לנו התאריך, שמנו לעצמנו את המטרה להגיע אך היינו ספקנים לגבי הצלחתנו, בעיקר לאור המכשלות שהציב לנו החג הלאומי (נסענו עשר שעות על הגג) , העדר תחבורה שתקרב אותנו ליעדנו (צעדנו כל הדרך מג'ירי- הדרך בה נאלצו ללכת המטפסים הראשונים של האוורסט), סערה שהאטה ולפעמים עצרה את התקדמותנו, ברכיים כואבות עוד מהטרק הקודם ופורטר עקשן ועצלן שמסרב ללכת. ובכל זאת אנחנו כאן.

הפסטיבל בן השלושה ימים מסכם שבועיים של תפילה אינטנסיבית של הנזירים במקום. ביום הראשון (אתמול) היו תפילות, ברכות וחזרה גנרלית לקראת ריקוד המסיכות. ביום השני יש טקס תפילה פומבי בו קודקוד בודהיסטי רציני ביותר מברך את תושבי המחוז (אחד אחד). היום השלישי הוא שיא החגיגות- ובו כל היום רוקדים את ריקוד המסכות.     

אז מה ראינו היום? בשעה אחת, יצאה מן המנזר תהלוכה רצינית של נגנים בכלי נשיפה בכל מיני גדלים וצורות (כלי מתכת מעוטרים וכלים מקרני חיות), מתופפים, גונג ומצילתיים. בסוף השיירה צעד איש במסכה, ומאחוריו, מתחת מעיין מטריית-בד צהובה, הקודקוד הבודהיסטי בכבודו ובעצמו. לכולם בלי יוצא מן הכלל היה כובע המזכיר כובע רומאי עם מוהיקן צבעוני (צהוב או אדום) וגלימה בודהיסטית חגיגית. התהלוכה הקיפה את המנזר והתמקמה באזור שמאחוריו, על מתחם מזרונים, בשורות, כאשר הקודקוד ופמליית המכובדים על במת כבוד מקושטת לעייפה. במהלך הטקס הנזירים מלמלו מנטרות תוך כדי שירה מונוטונית ומוזרה, זרקו אורז, שתו סוג כלשהו של תה עם חמאה ועוגייה ואפילו כיבדו אותנו J (את החמאה הרחנו כבר מחצי הדרך היום). הטקס כמובן ססגוני, ובכדי להוסיף עניין נעשה שימוש נרחב בשלל אביזרים, צעצועים ושאר "גישעפטלך". בני הכפר, בתורם, השתחוו וזכו להעניק מעט כסף לנזירים, מה שלא מסתדר לנו עם התפיסה שרכוש אישי זה סבל, אבל מילא. התורמים הנדיבים קיבלו בתמורה לתרומתם הנדיבה צלחת צנועה עם מספר פירות ומאכלים. בסוף הטקס קמו כולם ועברו לפי התור לפני במת המכובדים על-מנת לקבל ברכה. לסיכום, השעתיים האלה, שהיו רק מתאבן לקראת מחר, היו חוויה מוזרה ומעניינת מעולם אחר.

יום עשירי- ה"מאני רימדו" בשיאו

היום החגיגות החלו בשמונה בבוקר במנזר המקומי, וצפויות להימשך כל היום. בתוכנית: כחמישה עשר ריקודים שונים, כאשר לכל אחד תלבושות שונות, מסכות שונות ומטרות דתיות שונות. ריקוד אחד מדגים את ניצחון הנזירים על הרוע, אחד אחר מציג אלים שונים ואלוהויות שונות בדת הבודהיסטית. בגדול- הכל בסימן "באנו חושך לגרש". ברקע הריקודים ומלמולי התפילה-  נגינה בכלי המקדש הבודהיסטי, כאשר הנושא הראשי במנגינה הוא 2 תרועות בחצוצרות ענקיות במקצב מונוטוני קבוע כל עשר שניות.

המופע המרכזי של היום היה מופע "קומי" בנפאלית, שלא הבנו מילה ממנו אבל נראה שהקהל המקומי יצא מגידרו מבדיחות הפיפי-קקי, בעיטות בעכוזם של נבחרים מערביים מן הקהל וכיו"ב. ה"בידור" נמשך  שלוש שעות ארוכות ומעיקות. לאחריו, כמו בסדר הפסח לאחר הארוחה, נעלמו כל הצופים הרבים (תיירים ומקומיים כאחד) ונשארנו כמעט לבדינו לצפות בחמשת הריקודים האחרונים. וזה- רק כי אנחנו חזקים. אבל ממש חזקים.

כל החגיגות נמשכו כעשר שעות, ואם עלתה בראשכם דאגה לגבי תזונתנו במהלך היום- קודם כל תודה על הדאגה, אך הסירו חשש מלבכם, הבודהיסטים פירגנו לנו עם תה טיבטי מתוק וכיבוד קל מידי כמה שעות, ודייסת אורז וגבינה מתוך שקית ניילון (זה היה ממש מגעיל) לארוחת הצהריים.

אם עלינו לסכם- זו הייתה חוויה תרבותית מעניינת, אם כי לעיתים הם פשוט לקחו את זה והגזימו.

יום אחד-עשר

כהרגלנו בימים האחרונים התעוררנו בחמש בבוקר והתחלנו לצעוד כבר ברבע לשש, כשאנחנו מרוצים מאיך ש"עבדנו" על כולם ויוצא לנו לצעוד לבד בשיא העונה. אולם, כשם שאם רואים שאין אף גולש במים כנראה שהגל לא באמת טוב (או שיש כריש), כך גם בטרק- אם אף אחד לא צועד, כנראה שיש לכך סיבה טובה. הסיבה במקרה הזה היא שקור כלבים בחוץ, האדמה מכוסה כפור ואחרי שלוש דקות של הליכה לא מרגישים כל קצה פריפרי בגוף קרי אצבעות, אוזניים, אף ושאר קצוות חשובים. היה סיוט. הבוקר הקשה והקר (שהמשיך את הלילה הקשה והקר) גרמו למצב-הרוח הכללי להיות פחות עליז ממה שבד"כ נוף כזה יפה עושה לנו. בשלב מסויים, התייאשנו מכפר שאמור להיות בדרך וממנו רק צפוייה להיות עליה קשה שלא הופיע גם לאחר צעידה ממושכת. כשסוף-סוף הגענו לכפר בדרך, נדהמנו לגלות שזה הכפר בו תכננו לסיים את היום. איכשהו פספסנו את הכפר המייאש הזה ועד היום לא נמצאו עקבותיו. שמחנו לסיים את היום הזה מוקדם מהצפוי ופתאום שמנו לב שאנחנו נמצאים בפתחו של עמק מדהים, צחיח ובעל מראה ירחי ומסביבנו הרים עצומים ומושלגים המתנשאים מכל עבר. עקב מגבלת הגובה המקסימלי שאפשר לטפס ביום בלי להסתכן במחלת גבהים, הימים מתוכננים להיות קצרים. כך אנו נהנים מזמן איכות אחד עם השני וכל אחד עם ספרו הוא. כך באוירה פסטוראלית סיימנו יום שהתחיל פחות טוב.

נוסיף עוד מילה בעניין החקלאות המקומית. הענף השולט באזור, מצרך יקר ערך ונדיר שהתנאים המיוחדים לגידולו מתקיימים כנראה רק באזור הנבחר הזה, הוא חרא. איננו רוצים להיות בוטים חלילה, אך באמת ובתמים הנופים באזור נשלטים על-ידי שדות נרחבים בהם מסודרות בשורות ובסדר מופתי שאריות של ארוחה לשעבר של יאק אקראי ובצורה רדיאלית מושלמת (מישהו אשכרה עבד על זה). לאחר הייבוש, המוצר הסופי מוכן לשימוש ללא זיקוק או עיבוד נוספים. מה שנקרא: "זה מה יש, ועם זה ננצח" ויש להם מזה בלי עין הרע. כעת נותרה השאלה מה לעשות עם כמויות התוצר. זוכה פרס נובל הנפאלי הגה את הרעיון הגאוני להשתמש בתנובה המקומית כחומר בערה (בלעדיו כל נפאל הייתה שוקעת בחרא של יאקים), וכך, גם במלון היוקרתי ביותר לא מן הנמנע שלקראת הערב תזין הבעלב"תית את הקמין בדיסקות הכהות, ובא לציון גועל.

יום שניים-עשר

כחלק מתהליך ההתאקלמות שלנו לגובה- היום יום מנוחה. כלומר, אנחנו לא מתקדמים היום ונשארים לילה נוסף בעיירה דינגבוצ'ה.

יוני הבטיח למיכל יום מנוחה הכי סטנדרטי שיש. ומה נוכל לומר לכם? –מיכל קנתה את זה.

אולם, עוד אתמול בערב יוני שמע על טיול יום קצר שכולל טיפוס לנקודת תצפית שמעל הכפר. באותה נשימה, סיפרו ליוני שמטפסי הרים נוהגים להמשיך מנקודת התצפית לכיבוש של פסגה מקומית בגובה 5100 מ' (כ-700 מ' מעלינו). בשורה התחתונה: שתיים בצהריים, אנחנו בלי אוויר וכחמישה ק"מ מעל לפני הים. אבל הנוף- ללא תחרות. אנחנו מודעים לעובדה שכל אדם נורמלי שטיפס כ"כ גבוה יודיע לכולם אח"כ כמה שזה היה שווה, אבל אתם מכירים אותנו ויודעים שאנחנו לא כאלה- ובכדי להוכיח זאת:

יום 13

יום שירות. מה זה אומר? היעד הוא נקודת תצפית שאמורה להיות מדהימה הנמצאת בגובה 5550 על האוורסט והקולגות שלו (קאלה פטאר). מחשש למחלת גבהים יש לטפס אליה בהדרגה. היום הייתה עוד מדרגה. הנוף לא שונה מאתמול. צחיח לגמרי והרים מושלגים מכל עבר אבל פחות יפה מאתמול.

האתגר האמיתי של היום היה למצוא מיטה לישון בה: בתחנת העצירה של היום יש בקושי 4 לודג'ים מסכנים, שאליהם מתנקזים כל הטיילים העולים והיורדים מהאוורסט בייס-קמפ וה"קאלה-פטאר". הרוב המוחלט של החדרים מוזמן חודשים מראש עבור קבוצות מאורגנות, ולתיירים העצמאיים (כמונו) נותר לסמוך על המזל או להסתפק ברצפת חדר-האוכל. ביודענו זאת, השתדלנו להגיע מוקדם יחסית ליעדנו היומי הכפר לובוצ'ה ומיד עם הגיענו התחלנו בחיפוש קדחתני שהניב אופציה די גרועה של מחסן מעופש וקטנטן אליו אנו אמורים להידחס עם עוד שישה אנשים, ולא- אין שם מקום לשמונה אנשים. חוסר האוויר שממילא שורר פה לא יעזור לחווית הלינה המשותפת ולא צריך להיות נביא כדי לדעת שהולך להיות לילה קשה. מדוכדכים ישבנו בחדר האוכל והתמרמרנו על מר גורלנו. כ"לונג-שוט" מטורף ניסינו את מזלנו בשנית בלודג'ים השונים, אולי מישהו לא הגיע או עזב בפתאומיות. כנגד כל הסיכויים ולמרות העובדה שאנחנו ממש לא ההומלסים היחידים, מצאנו חדר חמוד בלודג' נעים. איזה כיף‼   

יום 14

נכון שאנחנו תמיד אומרים שאנחנו עם ההשכמות המוקדמות גמרנו, אבל לאור הביקוש הרב לחדרים לרגלי הקאלה-פטאר (נקודת התצפית המשמעותית והמפורסמת ביותר בטרק) היה נכון מצידנו להשכים קום גם היום (בפעם האחרונה בהחלט) ולהשתתף במרוץ לחדר. יריית הפתיחה בשש בבוקר. איתנו על קו הזינוק ערב רב של תיירים אופטימיים שלא הזמינו מקום חודשים מראש ופורטרים\שליחים שצוו לרוץ ולמצוא מיטה לבעליהם ויהי מה. שלוש שעות צעידה מיגעת בנוף הטרשי והמוכר ובגובה של 5000 מטר הביאו אותנו רצוצים לחלוטין ליעדינו גורק-שפ, 4 לודג'ים קטנים באמצע שומקום. אגב, השומקום הזה הוא הנוף היפה ביותר שאפשר לדמיין. מיד נסחפנו אל בזאר החדרים בתקווה שגם הלילה ישחק לנו המזל. גם הפעם הוא שיחק. ממש לא הגענו ראשונים וחדרי האוכל היו עמוסים באנשים שמתעתדים לישון בהם בלילה (והשעה רק 9 בבוקר) אבל איכשהו מצאנו חדר. זה נראה פשוט מדי, אבל זה היה פשוט ככה.

אחרי ארוחת הבוקר המאוחרת והתאוששות קלה אך נחוצה החלטנו לנצל את מזג האוויר הבהיר במיוחד ולטפס כבר היום את 400 המטרים המפרידים בינינו לבין פסגת הטרק: קאלה-פטאר.

אומרים שתמונה שווה אלף מילים אז לפני הכל:

אולם, אלף מילים וגם תמונה לא יספיקו לתאר את העוצמה, הגודל והיופי שהיינו עדים להם היום. הטיפוס הלא פשוט לגובה הלא רגיל הביא אותנו אל נקודת הסיום ואל השיא של הטרק שבעיני רבים הוא היפה בעולם, אל סיום של שבועיים לא קלים שמטרתם האחת היא לחזות בהר הגבוה בעולם ממרחק נגיעה ולא יותר. משם, אחרי טיפוס של קילומטרים על קילומטרים ההר מעורר היראה לא משאיר מקום לספק- הוא פשוט חתיכת נפיל שחור ושמן המוקף בבאלרינות צחורות ועדינות. ההר הגבוה בעולם.

מעניין לראות איך שהצרכים המערביים שחסרים לנו לפעמים לא פחות חשובים ממהות הטרק כולו. למשל, אם תשאלו אותנו מה היה השיא של הטיול ביום מן הימים כשנחזור לארצנו הקדושה בוודאי נגיד שהקאלה פטאר הוא קנדידט רציני. אולם, אם הייתם שואלים אותנו כרגע מה היה השיא של היום, בלי לחשוב פעמיים היינו אומרים לכם "אוי, הסניקרס רול (שוקולד סניקרס עטוף בבצק מטוגן) שאכלנו בערב היה הרגע בו שמענו שירת מלאכים. זה השיא ללא ספק, או שאולי המארס רול שהגיע אחריו? אנחנו כבר לא בטוחים"

שם הטרק הוא המסע אל האוורסט בייס-קמפ הנמצא גם הוא במרחק שעות ספורות ממקום המצאנו. מעבר לזכות לספר שהיית במקום ממנו יוצאים לטיפוס על האוורסט, אין סיבה להשקיע את שעות ההליכה המשעממת הזאת, מה גם שאפילו לא רואים משם את האוורסט. אנחנו, בראייה מפוכחת ומניסיון של המוני טיילים מאוכזבים, יש לנו הזכות להגיד שהיינו מרחק יריקה מהאוורסט בייס-קמפ ולא היינו בו כי אנחנו חזקים.

כאן בעצם תם ונשלם תת-טרק מספר 2. משימתנו הבאה תהיה לחצות את הצ'ולה-פאס הקשה, הגבוה והמאתגר ולעבור אל עמק הגוקיו המקביל.

מחר סוף-סוף קמים מאוחר J 

 יום 15

יוני מספר: "לישון בגובה 5000 מטר זה לא דבר של מה בכך. לנו, מאוקלמים בצורה יחסית טובה, לא הפריעו הגורמים הפיזיולוגים אלא דווקא הסביבתיים, ואני מסביר. בחדר השכן התגורר אדם שקו הבריאות ממנו והלאה, ועם הקו שלו נדדה גם שנתי. השכן המסכן,  שהגובה והקור לא עזרו למצבו, ליווה את הלילה בגניחות מטרידות, ייצור כיח וליחה בהיקף שעלול להוות תחרות לענף החרא המקומי ונפיחות קולניות כל-כך שזעזעו את קירות הדיקט הדקים שלא עומדים אפילו בתקן הבנייה הנפאלי (ואין כזה). כך עבר עלי עוד לילה של מחשבות והרהורים בעיקר על איך החיידקים מהחדר הסמוך באים לתקוף אותי (משהו אמר היפוכונדר?). אז הגיע הבוקר. בוקר טוב נפאל.   

התחלנו ללכת בשביל המוכר לנו מאתמול ולא בהכרח לטובה. השהיה בגובה והעומס של הימים האחרונים הביאו אותנו למצב שכל רגל הרגישה כאילו היא שוקלת 20 טון. קצות האצבעות כאבו בשל הקור ודי השתרכנו בחוסר חשק אל נקודת היציאה לצ'ולה-פאס. השתעשענו ברעיון לעשות יום מנוחה מחר לפני הפאס הקשה. עם הכנסנו אל העמק שבקצהו הפאס, זכינו לתצפית נהדרת לכפרים ומקומות שביקרנו בהם, רק שהפעם מגבוה, וכמו כן נפרס מתחתינו אגם יפיפה. על פנינו חלפו פורטרים וטיילים עייפים שחצו היום את הפאס מהכיוון השני ודיווחו לנו שאין לנו בשביל מה להמשיך, כל השני גסט-האוסים בכפר היעד שלנו מלאים ושאמרו להם ללכת\לחזור לכפרים שנמצאים כשעתים הליכה משם. לנו אין ברירה ומצידינו נישן על הרצפה בחדר-האוכל ואם לא יסכימו לכך נחבק את רגלי השולחנות ונתחיל לבכות עד שליבו של מישהו ייצא לקראתנו. כשהגענו סוף-סוף ביקשנו מקום על הרצפה (והתחלנו לבכות לפי התוכנית) אך אמרו לנו שאין סיכוי ושנלך לגסט-האוס השני. שם, בגסט-האוס השני כבר באנו נחושים לישון על הרצפה ויהי מה. "על הרצפה? מוזר. לא תרצו חדר עם מיטה זוגית?" אמרו לנו שם. כך, בפשטות מפתיעה שוב, נחסך מאיתנו עוד לילה על הרצפה. מדהים שכחמש דקות מאוחר יותר זוג צרפתי שנשמע כמונו חמש דקות קודם ומצא את עצמו על הרצפה. אחח הקארמה הקארמה... משתלם לאהוב את כל היצורים J. גם אם האיר לנו המזל פנים, יהיה זה הגזמה להגיד שהמקום מפנק. המיטה הייתה גל אבנים עם מזרון דק מעליה, חדר האוכל היה קטן, צפוף ומסריח ועל השירותים אין מה לדבר. יום מנוחה במקום הזה לא בא בחשבון. הבנו שכדאי לתת את הכמה שעות טיפוס האלה מחר ולסיים עם זה וזהו. העייפות והחשש מהקושי הצפוי דכדכו את מצב רוחנו, פחדנו מלילה קפוא נוסף בהרים כשהשירותים נמצאים במרחק קפיאה מהחדר וממבנה המגורים (בקור הזה צריך שלפוחית של חמור כדי לשרוד לילה שלם בלי שירותים). כשקיבלנו באופן מפתיע שתי שמיכות (ולא אחת כפי שבקושי הסכימו לתת לנו), יוני פרץ בצהלות "ניצלנו ניצלנו" והכל נראה מעט יותר ורדרד. לילה חמים ומפנק החזיר אותנו לקו הרעננות (עד כמה שאפשר להיות רעננים אחרי שבועיים של טרק) אבל על כך ביום הבא...

אה, כן, וכדי שלא תגידו שאין תמונה:

יום 16

מתוך הידיעה שיום של פאס הוא יום ארוך, השכמנו קום גם היום ויצאנו לדרך לפני שהשמש הנעימה הספיקה ללטף את פנינו. לפני היציאה לדרך, הצטיידנו בעוגיות הקוקוס החביבות עלינו, ואכלנו דייסה מיימית וחסרת טעם לארוחת הבוקר.

על העליה לפאס אין הרבה מה לומר- עליה קשה מאוד, אשר בחלקה אף נאלצנו לטפס על בולדרי ענק עם הידיים ועם תיק על הגב ששוקל פי שניים בשל הגובה הרב (או לפחות מרגיש ככה).

 בתום הטיפוס התלול, כשחשבנו שהגענו לפאס, נאמר לנו שיש לנו עוד כשעה צעידה עד לפאס עצמו בעליה, אבל פחות תלולה. לפני שהספקנו להתייאש מהמצב, מצאנו את עצמינו במעבר הרים צר ומכוסה שלג עמוק מקצה לקצה, ממש כאילו אנו נמצאים בנהר של קצפת. מעצם היותנו ישראלים הסובלים מחסך שלג חמור, התרגשנו עד דמעות והתלהבנו כמו ילדים. השעה הצפויה לנו לצעידה הפכה לה לשעתיים (שעה הליכה ושעה פוזות וצילומים), אבל הרבה פחות מייאשת.

עם ההגעה לפאס חלפנו על פני אגם קפוא, באמצע הקרחון, עם נטיפי קרח. ההרגשה הייתה ממש כמו של מטפסי הרים ברגע כיבוש הפסגה. את הנוף עוצר הנשימה של העמק אליו אנחנו מגיעים אי אפשר לתאר. אנחנו יודעים שאנחנו אומרים את זה הרבה, אבל כנראה שבאמת יש דברים שאי אפשר להעביר במילים או בתמונות.

ברגע השיא, כשהרגשנו מלכי העולם, יוני כרע ברך, הסתכל למיכל בעיניים ושלף מתיקו.....

סניקרס-הפתעה (סוס מנצח לא מחליפים)

וכך הרגע העמוק והמדהים בראש הפאס הפך גם לרגע המתוק והטעים.

עכשיו הגיע הזמן להיפרד לשלום ולהתחיל לרדת לכיוון העמק החדש- עמק הגוקיו. הירידה, כמו בהרבה מקרים אחרים, לא הייתה פחות קשה מהעלייה: שוב היה עלינו לדלג על הסלעים, אך הפעם הם היו גם מכוסי קרח וחלקלקים. משם המשכנו למדרון בולדרים שלא נגמר, ולקינוח שתי עליות אכזריות שתפסו אותנו לא מוכנים (מה קשור עכשיו עליות? אנחנו בדרך למטה, לא??) ועוד ירידה ארוכה עד שהגענו עייפים לדראגנאג- המקום בו נעביר את הלילה. (בהתחלה חשבנו להמשיך עד לגוקיו- מרחק של כשעתיים- אבל מהר מאוד הרעיון נגנז...). שם קבלנו קבלת פנים חמה של תרנגולות הרים חמודות (ויסלחו לנו הזואולוגים על זיהוי החיות הלקוי. לפחות לא קראנו לה תרנגולת כחולה בלי קשר לחיים).

נסכם את היום אשר התחיל בחשש גדול והסתיים בתחושת ניצחון מתוקה. בתקופת הטרקים הארוכה בה אנו נחשפים יום-יום לנופים מרהיבים ביופיים, סף ההתרגשות עולה (אם ההר נמוך מ7000 מטר אנחנו לא סופרים אותו), ועדיין, היום הזה של הצ'ולה-פאס הגניב לנו את השעועית (כמו שמיכל אוהבת שיוני אומר).

הבהרה: "לה" בנפאלית זה פאס כך שלהגיד "צ'ו לה פאס" זה בערך כמו להגיד "נעלול נעל בלט" או "אכבר הגדול" או "סס"ל לבן" או... נו הבנתם.

יום 17

מזג האוויר בהרים עלול להיות לא יציב ולהשתנות במהירות מן הקצה אל הקצה. נחזור קצת אחורה בזמן. בבוקר של אתמול הבחנו בקו מאוזן דקיק של ענן נוצה שמעטר את הפסגה המחודדת שמאפיינת את האמה-דאבלם, אחד ההרים החתיכים באזור. עוד באותו הרגע ציינו לעצמנו שזה אמנם פס קטן של ענן, אך זה חריג לבקרים המאוד בהירים של הימים האחרונים. במהלך היום נכנסו עוד ועוד עננים אל העמק של האוורסט ולאחר מכן גלשו גם אל עמק הגוקיו, למרות הרכס שניסה בכל הכוח לעצור אותם. העננות הגבוהה, שהעניקה לתמונות נופך נוסף, ירדה לעם בסוף ומזג האוויר כבר הוגדר על-ידי המועצה (יוני הסגן ומיכל כמובן היו"ר) קודר.

ועכשיו לעניינינו. קמנו לבוקר קודר, מעונן וממש קריר. היום בתפריט צפויה חציה של הקרחון הענק שגולש במורד עמק הגוקיו אל עבר העיירה גוקיו שהתברכה באגם טורקיז מקסים ובגבעה המתנשאת 600 מטר מעליה, ממנה ניתן לתצפת על מקבץ הרים (נו מה חדש?). ההליכה על הקרחון הייתה מעניינת: אומנם הקרחון מכוסה בעפר ובאבנים, אך מפעם לפעם הוא מזכיר לנו שהוא אחרי הכל קרחון, ע"י גילויי קרח מתחת לפני השטח ובריכות קפואות שנפערות מבין קירות קרח גבוהים מעוטרים בנטיפי קרח מסביבם. ההליכה לא הייתה קלה, אבל עם הנוף הקודר והקרחון לפחות לא היה משעמם.

 ובכן, כאשר חשבנו שמזג האוויר השתנה מן הקצה אל הקצה- לא היה לנו מושג מהו ה"קצה" השני. כאשר יוני הבחין בפתית לבנבן בצורת מגן-דוד מושלם על קצה הכפפה, ומיכל חשבה שהוא חי בסרט כמו תמיד, הבנו שכנראה למזג האוויר יש עוד הפתעה קטנה בשרוול. בזמן שארית הצעידה עד לגוקיו הנעים את זמננו שלג קל שחיכה בסבלנות שנגיע למחוז חפצנו, ולאחר מכן התחזק ונערם- ותוך שעות ספורות לא יכולנו להכיר את המקום שאליו הגענו.

בזמן שהשלג נתן בראש, אנחנו ניצלנו את הזמן למנוחה מול/על התנור בחדר האוכל. (כבר מיותר לציין מהו חומר הבערה בתנור, נכון? J ) בחרנו את הגסט-האוס הקטן והפשוט ביותר, ובשל כך נהנינו מחברה של צעירים כמונו ואפילו חבר של יוני מהפקולטה. עקב מיעוט החדרים והאורחים בגסט-האוס, בתוספת הישיבה הממושכת סביב התנור, יצרו אווירה אינטימית וחמימה במיוחד סביב התנור- עוד שינוי מרענן בטרק.

נספר על העיירה גוקיו: זוהי עיירה השוכנת על גדת אגם יפהפה, שנקרא ע"פ רוב "האגם השלישי". למה? מסתבר שיש ששה אגמים מקודשים באזור, אשר מידי שנה עולים אליהם לרגל לפי הסדר וטובלים במים הקפואים (ולא רק את הרגליים). העיירה עצמה מורכבת בעיקר מחמשת הגסט-האוסים הנמצאים בה, ותושביה מחציתם יאקים ומחציתם רועי יאקים. ההרכב ההטרוגני של האוכלוסייה לעיתים גורם לבלבול שיכול להיות לא נעים ואף מבהיל. למשל, קרה לנו שבעודנו אוכלים ארוחת בוקר רגועה בחדר האוכל של הגסט-האוס, פרץ לו פנימה, בשיא הטבעיות, יאק ענק ששאל בזעם "מוווו איפה התה שהזמנתי לפני שעה? איזה מין מקום אתם מנהלים פה? מווו". כשהבין שהוא עדיין יאק, ושנכנס לתחום לא לו (יש מדינות בהן עדיין יש אפליה כזאת, הייתם מאמינים?) הסתובב נבוך ויצא בצעדים חרישיים בחזרה לשדות השלג.

לפי התכנון המקורי, היינו אמורים מחר לעלות לנקודת-התצפית מעל העיירה (שנקראת גוקיו-רי), אך לאור מזג האוויר היום והשלג הנערם לו לאיטו כנראה שלא תהייה ראות טובה ונאלץ לוותר על התצפית.

יום שמונה-עשר

התעוררנו בבוקר, מתוך הידיעה שאין לנו לאן למהר כי מזג אוויר בהיר לא נראה היום. אפילו הצצנו מן החלון, ואכן- היה מעונן. לפיכך, החלטנו להתפנק עוד חצי שעה במיטה החמימה לפני היציאה לדרך. בעודנו מתענגים על החמימות והרכות, שמענו מישהו צועק במסדרון "שמיים כחולים". מיהרנו להציץ מן החלון, ונדהמנו לגלות שהוא צודק ושכל העננים שהיו שם מספר רגעים קודם לכן- נעלמו. מזג האוויר בהרים עלול להיות לא צפוי כבר אמרנו? זינקנו מהמיטה, והתחלנו לטפס לכיוון נקודת התצפית מתוך אינסטינקט. העיירה שהכרנו כשהלכנו לישון השתנתה לגמרי, ונראית כעת כעיירת סקי, כולה בלבן. במהלך העלייה פילסנו את דרכנו בשלג הרך (פאודר מושלם כמו שיוני אומר). בשלב מסוים נזכרנו שמזג האוויר היה רק תרוץ ושנמאס לנו לטפס לנקודות כאלה ושגם לתעלול הזה יש גבול. כשהנוף הניח את דעתנו (גם אם לא היו בו כמה הרים מפורסמים שהיו מתגלים רק עוד 400 מטר טיפוס), ולאחר תיעוד קצר לשם יציאה לידי חובה ירדנו בחזרה לגוקיו ולארוחת הבוקר שלנו.

גוקיו מבחינתנו היא הנקודה בה הטרק עבר להיות טיול חורף קסום. בחרנו לחזור דרך עמק אחר (במחיר הצ'ולה-פאס) כי מיכל שונאת לחזור מאותה דרך שבה הלכנו ("זה משעמם") ורצינו לגוון. ואכן- עלינו בקיץ, חזרנו בחורף. אותה הגברת, עם אדרת שלג לבנה, גרמה לנו להתלהב כמו ילדים שרואים שלג בפעם הראשונה בחייהם (טוב. שנייה). אנחנו אשכרה צועדים בתוך עוגת-קצפת ענקית, שמי שהכין אותה ממש השקיע במריחת שכבה נדיבה של קצפת. קשה היה למחוק את החיוכים ואפילו הכנו איש שלג.

 למרות כל האירועים המרגשים, ולמרות יום המנוחה של אתמול, העייפות הכללית עדיין מורגשת והמטרה העיקרית כרגע היא לרדת מהגובה חזרה אל החיים- אוויר, אוכל, שינה וחום (לאו דווקא בסדר הזה). לאחר חצי יום של חוויה מרנינה של שלג, נשארנו רק אנחנו, שבילים מכוסי קרח וענן סמיך שכיסה אותנו. סיימנו את היום בהליכה השאולה מסרט אימה ישן בגבעות טרשיות חומות מנומרות בלבן ושדה ראייה עם רדיוס 4.2 מטר.

עם כל הרצון הטוב, עדיין אין תחושה של חזרה לחיים. מחר נמשיך לרדת.

יום 19

המשכנו היום בשעטה מטה. כבר בתחילת היום נכנסנו ליער (לראשונה מזה שבוע וחצי). לא עבות, עצים נמוכים ומסכנים אבל סימן חיים ראשון ומעודד. אם להאמין ללונלי, באזור זה אנו צפויים לפגוש סימני חיים נוספים: סוג של צבי ואיזה חיה שנקראת טאהר. פקחנו 7 עיניים כדי לא לפספס אף תנועה. מיכל, שכמו יוני לא יודעת מה זה טאהר, דיווחה "יש כאן חיה" למרות שלא האמינה שהתרנגולת הצבעונית שמסתובבת לה בין כמה שיחים קרובים זה הטאהר המדובר (ובטוח שלא צבי). בכל מקרה, החלטנו שלא משנה איך קוראים לה, היא שווה צילום. יוני טוען שזה פסיון- מה דעתכם?

הפסיון רק היה מתאבן וכעת המשכנו ביתר מרץ לנסות לאתר חיות מבנק המטרות. בדיוק כשיוני אמר "אולי זה כמו בLost . כדי למצוא עלינו להפסיק לחפש" (הוא מושפע קשות המסכן), הרמנו את העיניים והנה עומד לו צבי אפרפר המלחך בשקיקה איזה שיח. את האמת, הצבאים בגולן יותר יפים, אבל עדיין, זה עשה לנו את היום.

את היום סיימנו בעיירה אותה עזבנו לפני כשבועיים ומאז היא זכורה אצלנו לטובה- נאמצ'ה באזאר. זוהי עיירה גדולה ומלאת תיירים- כאן כבר ניתן ממש להרגיש את החזרה לחיים הממשמשת ובאה. אפילו עדכנו את מועד הטיסה שלנו לקטמנדו- ועכשיו זה סופי:עוד יומיים בקטמנדו (אפשר לחשוב שקטמנדו זה שיא החיים... אבל מאסנו בחיי ההרים לעת עתה).

יום 20

זהו. יום צעידה אחרון. יש משהו מרומם בלסיים טרק שכזה. להגיד "יום אחרון", "שלוש שעות אחרונות", "יאללה עוד שעה וגמרנו", לעבור באותם מקומות שעברת לפני כשבועיים רק שעכשיו את החששות מחליפות החוויות. הגוף כואב ויש הרגשה שלא היינו עומדים בעוד יום אחד אפילו אבל את העלייה האחרונה, למרות העייפות והכאבים, עשינו בחצי מהזמן כמו סוסים שמריחים את האורווה והפתענו אפילו את עצמנו כשפתאום מצאנו את עצמנו בלוקלה וככה פתאום הסתיים לו טרק של 20 יום.

כאן נצטרך לדאוג לטיסה לקטמנדו ומסתבר שזה לא כ"כ פשוט במדינת עולם חמישי כמו נפאל: למרות שיש לנו כרטיסים ואפילו תאריך ושעה, האחראי על הטיסות הסביר לנו בהגיון רב שהיה חושך ובלאגאן (עד כאן הגיוני), והוא נתן לשני ישראלים (לא אנחנו) לעלות למטוס היום במקומנו (למרות שהטיסה שלנו בכלל מחר) ושזה תמיד ככה עם הישראלים הברדקיסטים (וואלה צודק- אשמתנו, בפעם הבאה נדאג שלא יהיה חושך). כל שנותר לנו לעשות הוא לזרום עם השיטה הנפאלית ולקוות שמחר הבלאגאן ישחק לטובתנו.

לסיכום, הטרק הזה ייזכר כ:

·         הפסקות תה ועוגיות קוקוס (יאמי)

·         עמקים צחיחים מוקפים בהמון הרים מושלגים

·         עליה לשם ירידה (או ירידה לשם עליה)

·         הכי הרבה זמן שלא התקלחנו

·         דייסת צמפה לבוקר, מרק נודלס/שרפה סטו לצהריים ודאל-באט לערב

·          ששה ימים בגשם כדי לא לטוס

·         אם יש לנו את עצמנו, מי בכלל צריך פורטר???

·         מים מינרליים זה לחלשים (ולאירופאים), טיהור מים זה אנחנו (ישראלים "חסכנים")

·         פסיון, צבי מאסק, תרנגולות הרים ונמר (טייגר באלם סיני לברכיים הדואבות של יוני)

·         לישון בחדר האוכל זו פיקציה- זה פשוט לא קורה.

·         לישון באוהל במינוס עשר מעלות זה לא מוות וודאי- עובדה ששרדנו.

·         מסתבר שאין כ"כ הרבה אויר בגובה 5550 (וגם מעלות צלסיוס)

·         כשיש נוף יפה, כל גבעה הופכת לנקודת תצפית חובה. כשהנוף הוא הרים של 7000 מטר ומעלה, גבעה זה לטפס לפחות אלף.

·         קבוצות זקנים בטורבו.

·         קשה יש רק בלחם ואם אין לחם (ואין לחם), אז קשה בכל השאר.

·         עליות, קור חוסר אוויר ועייפות שווים את הנופים והחוויות- אבל לפי איזה שער?

·         נזירים מרקדים במסכות צבעוניות וחצאיות- מה נהיה? מאני רימדו.

·         עלינו בקיץ, ירדנו בחורף.

·         אז מה אם אנחנו לא מטיילים בקבוצה מאורגנת, אנחנו לא טיילים סוג ז'