בשעה טובה הגענו ללאוס. אין מה לדאוג, לא פספסנו כלום. שום דבר לא זז כאן, כלום לא השתנה. לא מאתמול, לא משלשום ולא מלפני שנה. הגענו למקום בו קצב החיים איטי יותר מזרימת המקונג שהתרחב לו באזור זה עד כדי 14 ק"מ ובתוך הנהר הענק מונחים להם בשלווה המון איים בגדלים שונים. חלק מהאיים הם לא יותר מעץ המבצבץ מהמים ואחדים גדולים עד כדי כך שניתן לנסוע בהם במשך יום שלם על אופניים (בדוק). סינג'רו איזה לאוטי (ככה נקראים תושבי לאוס) לספור כמה איים כאלה יש. כמובן שהוא התעפץ עוד לפני שהוא הגיע לאי מספר 7 ואז בהנפצה של הרגע הוא זרק "4000 איים בדיוק! תספרו בעצמכם אם אתם לא מאמינים". אנחנו מאמינים. מאז האזור נקרא 4000 האיים, ולכאן הגענו.
שטנו בסירה לאי "דון קון", בו נמצאים מוקדי העניין הפעילים, בניגוד לאי הסמוך שמצטיין במוקדי עניין סבילים – ע"ע ערסלים. עדיין, לא מדובר על פארק אקסטרים כי אם על מספר בקתות במבוק עם גג מקוקוס, שמצוידות בערסל פק"ל, מונחות על גדת הנהר ובין עצי קוקוס. נכנסנו מייד לאווירה עם בקבוק בירה קרה, על רקע הנהר הזורם אל עבר השקיעה האדומה.
כשקמנו בבוקר המחרת, ניצב בפנינו יום שלם של הסתלבטות וזה הבהיל אותנו נורא. לכן, עשינו את המעשה הפחדני ושכרנו זוג אופניים. בטח יש לאן לרכב כאן. ננוח אח"כ (הפולניות יודעות בדיוק איפה), אחרי שנעשה סיבוב הכרות עם האי. רכבנו בעצלתיים (כי זה לא חוקי להתאמץ יותר מדי), מיכל על אופניה הוורודות ויוני על הזוג הכחול ("ורוד זה של בנות").
עברנו בכפר המנומנם בשעת בוקר מאוחרת, כשלפתע ראינו שמתחת לאחת הסככות (=הבתים) יש מסיבה מטורפת. עצרנו בחריקת בלמים (בשל מצב הבלמים, אין ממש אפשרות אחרת) והצטרפנו לחגיגה. חמש נשים מאושרות (א=ע, ר=נ) וילד המום עם בדל סיגריה בפה קיבלו אותנו מיד עם כוסית לאו-לאו, שזה וויסקי אורז בצבע כתום עם פיצפוצים (867% אלכוהול) ומיד אחריו, כדי להעביר את הטעם (ע"י טעם עוד יותר נורא), כוסית רעל נוספת הפעם בצבע אדום (וזה לא היה מיץ פטל). כמובן שרק יוני זרם עם קבלת הפנים, בתקווה שזהו שיקוי הקסם שיחזיר אותו לארץ עם רסטות ("או עם זוג קרניים").
המשכנו משם בזיגזג לכיוון מפל קטן על אי שכן ונטוש, נקודת תצפית שם שתינו קפה קר ומתוק, חוף פרטי על הנהר שם התרעננו במים ועם בירה קרה של צהריים וסיימנו בעוד שקיעה יפה במפל הגדול והיפה של האי.
קראנו בספר שהעיסוק העיקרי של תושבי האי הוא דייג. בהתחלה לא הבנו למה כל מה שראינו זה חצי נער זורק רבע רשת משמינית סירה, אבל במשך היום הבנו מה הולך: רשתות הדייג עדיין תלויות לייבוש מעונת הדייג הקודמת, והרשת היחידה שעובדת היא הערסל שבו מנמנם לו הדייג. בסוף היום הפסקנו עם המרד המטופש ושקענו גם אנחנו בשלווה המפנקת של הערסל עם ספר ביד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה