נחושים לגלות את קמבודיה האמיתית ואולי הקצת פחות מתויירת (כנראה שרוב התיירים עדיין שרויים בקונספציה המוטעית שקמבודיה זה רק "אנקור-ואט"), יצאנו לכיוון העיר באטאמבאנג (אם אתם לא מצליחים להגות את השם זה בסדר- גם אנחנו לא מצליחים...). הגענו לעיר רגועה על גדת הנהר, לא משהו בומבסטי או מיוחד. מכאן אפשר להציץ על אורח החיים המקומי הן של תושבי העיר והן של תושבי הכפרים הסמוכים- במרחק נסיעה קצרה.
מהארוחה הראשונה בקמבודיה התלהבנו מהטעמים שיש למטבח הקמרי (העם הקמבודי נקרא קמר) להציע. הגענו לעיר בדיוק כשעמד להתחיל קורס בישול ובפרץ של ספונטניות אחזנו במכתש ועלי כחצי שעה אחרי שירדנו מהאוטובוס מפנום-פן. המורה הוא טבח שעושה רושם מקצועי ביותר במיוחד כשהוא מראה לנו איך בוחרים בשוק צ'ילי משובח (לא בהיר מידי, לא בורדו). הכנו "אמוק" שזה דג או עוף עם חלב קוקוס ותערובת תבלינים ייחודית (כ"כ ייחודית שיש לנו תירוץ למה לא להכין את זה בארץ). מקור השם הוא בזה שהמאכל כל-כך טעים שמאז שאנחנו בקמבודיה אנחנו זוללים אותו באמוק כמעט כל ארוחה. הכנו גם לוק-לק שזה סלט עם חתיכות בקר ברוטב צ'ילי מתוק (את זה נכין לכם, אל דאגה) ומרק עוף שמוסיפים לו הרבה דברים שלא אוכלים בשביל הטעם כמו למון-גראס ואיזה בן-דוד של הג'ינג'ר. לא מוציאים את כל הנספחים האלה בזמן ההגשה כדי שהסועד יידע שזה לא סתם מרק-עוף וכך האכילה הופכת למאתגרת לא פחות מההכנה.
כתוצאה מהקריאה היסודית בלונלי מצאנו איזה טיול קיאקים שהיה מוזכר במילה וחצי. טיולי קיאקים זה אנחנו והסתערנו על ההזדמנות. אזור בטמבאנג הוא הפורה ביותר במדינה וזאת בעיקר בגלל שהצפת הנהר כל שנה מאפשרת שתי תקופות יבול בשנה. מבחינתנו זה אומר שנראה שדות חקלאיים ממש על גדת הנהר ואת החקלאים עובדים בשיטות פרימיטיביות כמו השקיית שדות שלמים באמצעות שני משפכים שנשאים על אסל והאיכר חוזר ושואב את המים מהנהר.
מעבר לקרקע הפורה, גם הנהר עצמו מבורך באוכלוסיית דגים בלתי מתכלה וזאת חרף פעילות דייג בלתי פוסקת של דייגים מכל הגילים. הילדים עושים מלכודת פשוטה מקנקל (בקבוק קולה גדול) עם חור ולמבוגרים יש שיטות פרימיטיביות לא פחות שמהוות נושא מצוין לתמונות של ספרי הטיולים והנאשיונל-ג'אוגרפיק: זריקת רשת עם משקולות בהיקף, בניית אתר היתרבות של ענפים, הקפתו ברשת, הוצאת העצים ואז אסיפת הרשת עם הדגים (זו שיטה אקולוגית במיוחד שכן תוצר הלוואי הוא הרבה דגיגים קטנים שלא נתפסים ברשת), ראינו גם מתקנים של עשרה מטרים עשויי במבוק שמעלים ומורידים רשת – לא פראיירים הדייגים הקמבודים.
להרגיש את הנהר מגובה המים, רק שנינו והקמבודים החייכנים, בלי טרטור של מנוע ובמהירות זרימת הנהר (שמוגדרת כדרגה אחת בקושי מעל מים עומדים) תרמה לחיבור שלנו עם החוויה ומעבר לכך, לחיבור עם ההוויה הקמבודית. התחמקנו מרשתות שנזרקו לנו מעל הראש ונתנו טרמפ לשלושה ילדים שובבים שאחזו בקיאק. יוני קפץ למים להתרעננות והבין מייד למה חסכו מאיתנו חגורות הצלה – המים לא עברו את גובה המותניים. באמצע השייט שמענו מוזיקה שחייבת לציין משהו חגיגי והחלטנו להגיע למקור המוזיקה. עגנו (לפי נוהל עגינת קיאק בחירום) בגדה ושלחנו מתנדב אמיץ (יוני) שירוץ לבדוק. לאחר זמן מה יוני חזר עם דיווח: "הלכתי בחורשה, בין כל זוג עצים נבחרים מסתלבט קמבודי בערסל. מאחורי החורשה ממשיך מחנה הקיץ: סנדות, חבלים ומחסן הנהגתי. המשכתי בכיוון המוזיקה (בריצה קלה, כי מרוב שאני פרנואיד חשבתי שהיא רק מתרחקת) והגעתי בסוף לאוהל צבעוני בו כולם לבושים בחגיגיות ואוכלים כאילו אין מחר. אחרי שהבחנתי בבחורה לבושה בהידור הסקתי שמדובר בחתונה (גאון). פניתי לברך את החוגגים והם מצידם התעקשו שאשאר לאכול. חשבתי על מיכל המסכנה שנשארה לשמור על הקיאק ולאחר שידול ממושך יצאתי משם רק עם בקבוק מים." איזה חמודים הקמבודים האלה, אנחנו רוצים לאמץ קמבודי מחמד במקום מייקל.
מרוב שנהנינו סיימנו את השייט כעבור שלוש שעות ומצאנו את החבר'ה שחיכו לנו בסוף המסלול קצת מודאגים (הם חששו שהצלחנו לעשות את הבלתי אפשרי – לטבוע בבריכת הפעוטות). חזרנו עייפים אך מבסוטים עד מעל הראש, וזה מה שחשוב.
אחרי שעבדנו קשה (או לפחות חצי מאיתנו עבד קשה- וזה לא היה החצי מהמין היפה) תפסנו פחית בירה מקומית ונהג טוק-טוק צמא לעבודה (ולכסף) ונסענו לכיוון תחנת רכבת הבמבוק המקומית בתקווה להעביר אחר-צהריים רגוע על המסילה. רכבת הבמבוק היא בעצם קרונית המורכבת משני זוגות גלגלי רכבת, רפסודה מאולתרת מבמבוק ומנוע, המסוגלת להגיע למהירות המרשימה של 40 קמ"ש. בבוקר ובצהריים הרכבת משמשת את המקומיים תושבי הכפרים בקרבת המסילה בכדי להגיע לשוק בעיר הקרובה או לחזור ממנו עמוסי כל-טוב, ובכל שעות היום היא מספקת אטרקציה תיירותית משעשעת לתיירים האמיצים שהעזו להגיע לאזור שאינו אנקור-ואט. עד עכשיו לא ברור לנו מדוע המסילה הונחה שם מלכתחילה, אבל אם לשפוט ע"פ מצב התחזוקה של הפסים, לא עברה שם רכבת אמיתית כבר הרבה זמן. לעומת זאת, קרונות של רכבת הבמבוק עברו שם המון. מאחר וזוהי רכבת דיי מאולתרת, אין לה לוח זמנים קבוע, וקרון שמתמלא- יוצא. כך שאלת הרכבות המפורסמת מימי בית הספר מקבלת משמעות אחרת: כבר לא מעניין מתי הן תפגשנה, כי אם מה יקרה באותו מפגש בהינתן שיש רק מסילה אחת. אם כך, מה קורה כאשר שני קרונות שועטים זה מול זה? לא מסובך: שני הקרונות עוצרים זה מול זה. בקרון שבו יש פחות נוסעים, על כל הנוסעים לרדת מן הקרון, ושני הנהגים ביחד מפרקים את הקרון ומורידים אותו מן המסילה. אחרי שהקרון ה"מנצח" עובר, מרכיבים את הקרון בחזרה על המסילה וממשיכים בנסיעה. גאוני. אנחנו לא אוהבים להישמע כאילו אנחנו מתלוננים, אבל רק נציין שהיינו רק שנינו בקרון ושיש בו מקום בערך לעשרה אנשים או יותר, שהגענו ב-rush hour ושהמסילה דיי ארוכה...
חזרנו בחזרה לטוק-טוק הנאמן שהמתין לנו בתחנת רכבת הבמבוק, והמשכנו בנסיעה לכיוון הכפרים באזור מתוך ציפייה לעוד חוויית קאנטרי-סייד מרתקת. אמנם הסתובבנו בין הכפרים, אך הציפיות שלנו לא בדיוק נענו, והאטרקציות הגדולות ביותר בסיור היו מפעל לגבינה העשויה במקום מחלב- מדגים טחונים ומיובשים בתיבול זבובים עדין (ריח שאי אפשר לתאר במילים שנמצא בכל הכפר) והצצה על הבניין בו לפני שנים רבות היה מפעל פפסי, ובשנים האחרונות הוא ריק ועומד למכירה.
לאחר יומיים עמוסים ומגניבים בבטמבאנג אנחנו כבר עמוק בתוך החוויה הקמבודית ונהנים מכל רגע. אנחנו מרגישים מוכנים נפשית (וגיאוגרפית- כי אנחנו ממש קרובים) ליעד התיירותי מספר אחת במדינה- מקדשי אנקור ואט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה