בימים עברו, לפני התקופה השחורה של קמבודיה, וגם לפני התקופה האפורה (בה לא קרה שום דבר טוב ולא רע), שלטה בכל האזור האימפריה הקמרית המפוארת. זה היה לפני אלף שנים וההישגים האדירים של האימפריה, לפחות במובן הארכיטקטוני והאומנותי גורמים להרבה כנסיות וטירות אירופאיות, שנבנו הרבה אחרי, להחוויר. המלכים שהכתירו עצמם כאלים בנו (או יותר נכון ציוו לבנות) מקדשים לכבוד עצמם בעצם. זו לא הייתה בנייה לצורך סגידה לאל מופשט, המלך עצמו היה האל, וכל העניין ירד, מה שנקרא, לפסים אישיים. התוצאה היא עיר ענקית שמשתרעת על פני עשרות קילומטרים של מקדשי ענק שעומדים באותה שורה עם שבעת-פלאי-עולם. בראשם עומד המבנה הדתי הגדול בעולם, המבנה שכל-כך מזוהה עם קמבודיה (או שקמבודיה כ"כ מזוהה איתו) עד כדי כך שהוא מופיע על הדגל הלאומי – אנקור וואט (=מקדש אנקור). תוצאה נוספת שפחות נוהגים להזכיר בד"כ היא קריסתה של האימפריה הזו מרוב עומס העבודה וההתעסקות האובססיבית בענייני רוח.
הגענו לעיר סיאם-ריפ, שמשמשת כנקודת יציאה לעיר המקדשים העתיקה, דרך הנהר שמתפתל בינה לבין בטמבאנג. ההפלגה, שנחשבת לטיול הנהר היפה במדינה, לא איכזבה מבחינת הנופים הכפריים. ההגעה לאתר שמציין את תקופת העושר והפאר של קמבודיה של פעם, דרך הכפרים הפרימיטביים שמייצגים את קמבודיה של היום, הדגישה את הפער הכמעט אבסורדי בין שתי הקיצוניויות. משך ההפלגה תלוי מאוד בגובה הנהר, שתלוי מאוד בעונה. הפלגה שלוקחת 3 שעות בעונה הרטובה הופכת ל-9 שעות של התחפרות בבוצה וטחינת הקרקע על-ידי המדחף (ושוב, יוני היה מזועזע). למרות הזמן הארוך, נהנינו מעוד תצוגה נפלאה של חיי הנהר ולא הרגשנו איך שהזמו עובר.
בכדי להיכנס לאווירת התקופה בלילה שלפני יום המקדשים הגדול, הלכנו לראות מופע פולקלור של נגינה וריקודים שהיו נהוגים בחצר המלך (ורק שם). הריקוד המסורתי שנקרא "אספארה" הוא לכשעצמו נכס תרבותי מוכר ע"י אונסקו והיה מעניין לראות משהו שונה, עם תלבושות אחרות ובעיקר, ריקוד שעד לא מזמן היה מיועד לעיני המלך בלבד. להשלמת החוויה האתנית אכלנו תוך כדי צפייה את האמוק המפורסם, שמוגש בתוך עלה-בננה, קארי מצויין שרק המטבח הקמרי המשובח יכול היה להמציא ושתינו את הגולדסטאר הקמבודית שנקראת, איך לא, אנקור.
הפתיחה הראויה ביותר ליום הגדול היא זריחה ורדרדה מאחורי אנקור-וואט כשצלליתו המרשימה והשתקפותה באגם שלמרגלותיו, מתגלות לנו לאט לאט, עם עליית השמש, התחלנו לראות לאן הגענו.
האתגר הגדול בביקור הוא להתחמק מעדרי התיירים ועדיין לראות את המקדשים העיקריים. לאחר ניתוח של סטטיסטיקת המבקרים לאורך היום ודינאמיקת הביקור הממוצעת (קצת הגזמנו, מודים), החלטנו להשאיר את אנקור-וואט עצמו לסוף היום והמשכנו ישירות למקדש הפרצופים – באיון. אנחנו גאים לומר שאכן עלה בידינו לקיים ביקור אינטימי, רק אנחנו ו- 216 פרצופי האבן הענקים שהביטו בנו מכל עבר. המקדש נבנה לכבוד האל ווישנו (בימים שקמבודיה הייתה עדיין הינדית), והוא נראה מרחוק כמו גל אבנים גדול. אולם, כשנכנסנו למבנה התלת-מפלסי חסר הגג, לאחר צעדים ספורים היינו מוקפים 54 צריחי אבן מחודדים שעל כל פאה מסותת תבליט בצלם פרצופו של האל ווישנו שדומה מאוד (כנראה) גם לפרצופו של המלך (קשה שלא להשתכנע שהמלך הוא אכן אל חי וקיים). שוטטנו במגדלים החשוכים שורצי העטלפים ובין הצריחים בשעת הבוקר המוקדמת והאור הרך שהאיר את הפנים הסמכותיות מכל עבר וגרם לנו לחוש באופן הממשי ביותר מה הכוונה כשאומרים "ההשגחה האלוהית".
המקדש הבא שבו בקרנו, בופון, היה כנראה אחד הגדולים והמפוארים בכל העיר. אולם, לאחר שנים של מלחמות ומשטרים מטורפים מצאו את עצמם החוקרים עם ערמת אבנים ענקית שמהווה את הפאזל הכי גדול שמישהו יוכל אי פעם לייצר (והפעם אין ציור על הקופסא). הם עובדים בקדחתנות ויש שם כבר מבנה די גדול ומרשים אך באותה מידה יכול להיות שזה בכלל היה הקאנטרי-קלאב המלכותי והוא היה נראה שונה לגמרי.
אם יש משהו שלא חסר כאן, זה מקדשים. עברנו בעוד כמה מקדשים גדולים יותר וקטנים פחות, הרוסים יותר ובנויים פחות ובעיקר ניסינו לזהות איזה חלק מהסרט טומב-ריידר צולם איפה. היה די קשה בעיקר בשל העובדה שלא ראינו את הסרט (אבל איך הכנסנו את הפרט הפיקנטי הזה באלגנטיות, אה?).
המקדש המפורסם הבא היה הרבה יותר הרוס מבנוי, אך הפעם לא בגלל משטרי חושך אם כי בגלל אמא טבע. המקדש, שהיה נטוש מאות שנים, כוסה בצמחייה בצורה קצת מוגזמת. במקום העשבים והטחב הרגילים, הפעם הטבע תבע את הנכס בחזרה, וחייליו הם עצים גבוהים, בעלי גזעים עבים ושורשים מטורפים, שהשתלטו על המבנה וסביבתו. עץ שבוקע באלימות מתוך החומה, מבנים שהשורשים העבותים עטפו אותם בדרכם אל המינרלים שבאדמה וחדרים אשר גזעים פורצים מהם כמו פגז שחדר בהילוך איטי מאוד. לאחר האימפריות והממלכות, היום ללא עוררין שולט כאן היער שמימש את זכות השיבה ההיסטורית שלו. עם הפרפרים, הציפורים והצמחייה, המקום מרגיש הרבה יותר כמו יער מאשר כמו מקדש. השילוב המדהים הזה של פאר היצירה האנושית וכוחו הבלתי מרוסן של היער השאירו אותנו פעורי פה (עד שכמעט בלענו פרפר).
בסוף היום הגענו אל גולת הכותרת של הביקור – אנקור ואט. באיון מיוחד בזכות הפרצופים, בופון בזכות האתגר וטה-פרום מעניין בזכות השילוב יער-מבנה. מקדש אנקור הוא פשוט מקדש, אבל וואו איזה מקדש! חמישה צריחים מחודדים, שלושה מפלסים, שתי ספריות, שתי נקודות העמסה לפילים, המוני פסלים (או יותר נכון חלקי פסלים) בודהיסטים וגלריה היקפית אחת המספרת בתבליטי קיר, לאורך מאות מטרים, את סיפורי הגבורה של ווישנו וחבריו. מה שהופך את המקדש הזה לאמא של כל המקדשים זה הגודל הבלתי נתפס שלו. שוטטנו כשלוש שעות בגלריות ובמפלסים וזה בלי לקרוא מה אומר כל ציור (כי זה הורס את האמינות של הסיפורים שיוני המציא).
סיימנו את היום עייפים ורוויי מקדשים ועל מנת להירגע כל אחד בחר במסאז' מסוג אחר. מיכל שיקמה רגליה הדואבות בתוך אקווריום מלא בדגיגים רעבים שכרסמו את עול הדרכים מכפות רגליה. היא צלחה את הטירונות בכבוד – דגדוג שיכול להעביר אדם על דעתו ("אחרי שמתרגלים זה אפילו די נעים"). יוני לא שרד אפילו חמש שניות וניסה את מזלו בטירונות אחרת – במכון המסאז' של העיוורים. חוויה מעוררת השראה של אנשים שהפכו את הליקוי שלהם למיומנות ייחודית. אותם בני-אדם שרואים דרך הידיים ניחנים ברגישות רבת קשב לרזי הגוף. המעסה הניחה ידיה על גבו של יוני, הקשיבה לרחשי שריריו (המסוקסים), מיששה וגיששה עד שהגיע לנקודה הנכונה, ואז תקעה את האגודל עד כדי סוף הפרק השני בתוך השריר המתפקע. "צרחתי מלוא הגרון. ידעתי שלרמוז בעדינות על ידי פרצופי כאב לא יעזור וגם ככה הראש שלי היה תקוע בתוך חור במיטה. אולי הפרתי מעט את שלוות הטיפול אבל הייתי חייב לעצור את זה". לאחר שעה של סבל בה יוני התמודד לעיתים בגבורה מנומסת ולעיתים בהתייפחויות מבישות שבנו להלך ברחובות העיר, מיכל רעננה מכף רגל ועד... זהו, ויוני מפורק לגמרי ("זה לא בשבילי כל הסצנה הזאת של המסאז'ים").
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה