לפני שיצאנו לטיול, אמרו לנו שקמבודיה זה "אנקור-וואט" ותו לא. שמענו גם שעל-מנת לראות את המגה-מקדש המפורסם, נאלץ להיטלטל חמישה ימים לכל כיוון בדרכים שעוקפות שדות-מוקשים. בחיינו שכמעט ויתרנו. אבל, זה בדרך, ואנחנו כ"כ קרובים, אז קנינו לונלי-פלנט של קמבודיה ב- $4 והתחלנו לחקור. לאחר קריאה מאסיבית (סיימנו את ספרי הקריאה ומשום מה אין ישראלים באופק שאפשר להחליף איתם ספרים), גילינו שדווקא יש דבר או שניים לעשות שם, והחלטנו – נוסעים לקמבודיה.
לאור ההיסטוריה העצובה של העם הקמבודי במאה האחרונה ציפינו למצוא אוכלוסיה מסכנה, מדוכאת וחסרת כל, אך זה כלל לא היה המצב. כבר מהגג של הסירה הקטנה בה שטנו במעלה נהר המקונג ממעבר הגבול לפנום-פן הבירה, ראינו מדינה ,אמנם אגררית, נחשלת וענייה אבל לאנשים יש מספיק בשביל לחייך והדיכאון הוא מהם והלאה. על כן, החלטנו לשנות את כותרת הרשומה ל...
אנשים ומקדשים
באותה הפלגה שהחלה בוייטנאם והסתיימה בקמבודיה, יכולנו לראות את ההבדל בין שני העמים שחיים באותה סביבת חיים. הבתים הפכו לבתי עץ ועלי קוקוס על כלונסאות גבוהות, האנשים שחומים יותר ומלוכסנים פחות והספורט הלאומי כאן הוא כדור-עף חופים (או יותר נכון כדור-עף גדות). הדרך הטובה ביותר להבין איך נראה כפר קמבודי ממוצע היא לדמיין מחנה קיץ של הצופים: הסנדות והחבלים, המבנים הלא בטיחותיים בעליל, ערסלים, מטבח עם ברזנט וילדים מתרוצצים (למרות שהם לא לובשים חאקי ולא שום דבר אחר). את כל זאת יוני ראה בעומדו על גג הסירה, ובעודו עושה פרצופים לילדים המנופפים לנו לשלום ומחקים את התייר המוזר שהגיע (רק היה חסר מישהו שיצייץ "נאאאמאאאסטהההההההה").
כשהגענו לפנום-פן היינו מופתעים מהשדרות הרחבות, הניקיון והתנועה השפויה יחסית. ציפינו למשהו קצת פחות מקטמנדו והגענו למשהו קצת יותר מהאנוי. חיי הלילה תוססים וגדת הנהר מוארת ומקושטת בדגלי העולם.
הסתנוורנו משלטי הפרסום המבטיחים בירה במחיר מצחיק, והחלטנו להעביר ערב בפאב קטן ותמים למראה שנקרא "69". מייד כשנכנסנו, ארבע מלצריות הקיפו אותנו, הושיבו אותנו והחלו לפתח סמול-טוק. חשבנו שהן תלכנה לעבודתן לאחר שנזמין, אבל כנראה שנראינו להם אנשי שיחה מעניינים במיוחד. אנחנו מצידנו לא טמנו ידנו בצלחת והבענו עניין בבנות הנחמדות. שאלנו אותן כמה מלצריות עובדות בפאב ("יותר מחמישים"), ותהינו בקול למה צריך כ"כ הרבה מלצריות בשביל לשרת 4 שולחנות. כשמיכל חדת העין שמה לב שאין מלצרים ממין זכר ולקוחות ממין נקבה (חוץ ממנה) הרמנו גבה. כשנכנס אשמאי זקן ותוך זמן קצר "הסתדר עם איזו אחת" – פה חשדנו. נבוכים וקצת מבוהלים, גמענו את שאריות הבירה בשלוק אחד, זרקנו $2 על השולחן והסתלקנו משם באלגנטיות בלי להביט לאחור. מחר מיכל בוחרת לאן יוצאים.
החלטנו להקדיש יום לבירה הקמבודית ולשפר את מיומנויות ה-sightseeing שלנו. הסתובבנו ברחובות, קנינו קצת בשוק בעל המבנה המיוחד שבמרכזו כיפה ענקית, ראינו כמה מקדשונים וביניהם זה שעל שמו נקראת העיר ואמרנו "לא" למיליון נהגי טוק-טוק שהציעו לקחת אותנו לשדות-הקטל (איך אומרים, השם לא נשמע לנו מזמין). אולם, האתר שהשאיר את כל השאר מאחור מרוב הוד ופאר היה הארמון המלכותי. כבר מהרגע שנכנסים ברור שמי שגר כאן הוא מלך. גנים מטופחים ומבנים קורנים עם גגות מוזהבים כמו אולם ההכתרה המלכותי שנראה ממש כמו בסרטים עם שתי שורות עמודים ענקיים, שטיחים ונברשות ענק ובקצה כס מלכות מזהב שרק מחכה שישב עליו המלך והמשרתים ינפנפו עם עלי דקל (או בננה). הצצנו על פגודת הברזל שקיבל המלך במתנה מנפוליאון השלישי אשר סגורה לרגל שיפוצים (הצרפתים לא חשבו על הבדלי האקלים והחלודה איכלה את רוב המבנה). סיימנו את הביקור בפגודת הכסף שנקראת כך משום שכל הבלטות בה עשויות כסף טהור. כינוי נוסף לפגודה הוא פגודת-בודהה-האזמרגד, על שם הפסל היקר שבמרכזה. הבנתם שמדובר במחסן יוקרתי ביותר ושאר "הציוד" בו הוא בין היתר המון פסלי בודהה יקרים שניתנו במתנה מממלכות שכנות כולל בודהה ובו משובצים 2054 יהלומים.
בטיולנו כאן במזרח כבר יצא לנו להיתקל באמצעי התחבורה המשונה "טוק-טוק", אבל משום מה בכל פעם זה נראה שונה. כאן בקמבודיה לא לקחו את זה יותר מידי רחוק: "הלבישו" כרכרה בעלת שני גלגלים על אופנוע, שהוא כזכור כלי הרכב המועדף על המקומיים, והרי לכם טוק-טוק – כרכרה מודרנית, אם תרצו.
העיר באמת נעימה ויש בה אווירה טובה, אבל יום אחד של טיול עירוני זה מספיק ומחר בבוקר נצא לקאנטרי-סייד (הצד של הכפר) ולפעילויות שיש לו להציע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה