במעבר חד שנמשך לילה ועוד חצי יום עברנו מהדרום המנומנם לצפון החוגג. הגענו לבירת התרמילאים ועיירת המסיבות ואנג-ויינג מוכנים להתחיל בחגיגות. העיירה עצמה ממוקמת באזור יפה של גבעות גיר וביניהן נחלים, כפרים קטנים ומערות חשוכות (בניגוד למערות המוארות בשלל צבעי הקשת שראינו עד עכשיו). הנתונים הטבעיים של המקום מהווים קרקע פורייה לפעילויות אקזוטיות כגון רכיבה על אופניים בנוף המיוחד, טיפוס על קירות טבעיים וגולת הכותרת – שייט אבובים על הנהר, לו חיכינו עוד מהארץ. למען האמת, אלמלא ריבוי האטרקציות בעיירה, היא הייתה בוודאי עוד עיירה מנומנמת בדרך לאנשהו, ואת רוב הפעילויות ניתן היה למקם בכל מקום אחר. הבחירה להפוך את העיירה לבירת תיירות הפכה אותה לעיר מלונות, מסעדות, חנויות מזכרות ופאבים רועשת ובועטת. בעונה ה"חמה", העיירה היא מוקד עלייה לרגל לתרמילאים, אם בשביל הפעילויות המיוחדות ואם בשביל הרביצה חסרת התכלית מול מסכי הטלוויזיה במסעדות שמקרינות "חברים" או "family guy" ב-loop כל היום.
ביום הראשון לשהייתנו קמנו בבוקר עם חיוך גדול והרבה מוטיבציה לצאת ליום מהנה באבוב. בערך עשר דקות אח"כ, כשיצאנו מהמלון, נפלו פנינו. עננים אפורים כיסו את השמיים, והטמפרטורה הייתה רחוקה מלהיות נעימה. בהחלטה של הרגע, שעד עכשיו לא ברור לנו מה עבר לנו בראש, החלטנו שקצת קור לא ישבור את רוחנו (בעלת המוטיבציה), לקחנו אבובים ויצאנו ליום על הנהר, נחושים להנות ויהי מה. מכאן, כמו שאומרים, העניין התגלגל מן הפח אל הפחת. כנראה שמישהו שם למעלה הבין שיש לו קהל קשה ונחוש שלא מבין רמזים, ואולי כמה טיפות של גשם יבהירו את המצב. ואכן, אמנם מתודיקה לא מבריקה, אבל היא עבדה. גשם זלעפות ניתך עלינו כאילו השמיים נופלים, ואיתם נפל גם לנו האסימון. לאחר דיון קצר בנוגע למצבנו, הוחלט פה אחד שהוא עגום ("קר לך?" "כן. אתה נהנה?" "לא ממש. מקלחת חמה ו'חברים'?", "אוקיייייי"). רטובים, חפויי ראש ועם ניצני היפותרמיה תפסנו טוק-טוק חזרה למלון, שם גילינו שעקב הפסקת חשמל מתמשכת נאלץ לשטוף מעלינו את שאריות הנהר במים קרים, ו"חברים" יש רק באגד. כנראה שיש ימים שבהם הדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא להיכנס עמוק מתחת לשמיכה ולחכות למחר. זה בדיוק מה שעשינו (מזל שיש לנו כמה סרטים בלפ-טופ).
שמנו לב שבכל פעם שאנו באזור של גבעות גיר, מזג האוויר בוגד בנו. לא ייתכן שנסיים את הטיול בלי לראות פעם אחת שמש זורחת על תצורת הנוף המיוחדת הזו וגמרנו אומר לנצל את המשאב הכי זמין שלנו - הזמן. אנחנו לא זזים מכאן עד שהשמש לא יוצאת.
בבוקר המחרת המזג הקודר מאתמול עדיין רבץ על האזור. לאור ניסיוננו הכושל מאתמול ללכת נגד הטבע, היום החלטנו לזרום עם העניינים ולקחת אופניים. טיול שגרתי כמו שאנחנו אוהבים בנוף היפה והכפרים השלווים החזיר את הצבע האדום ללחיינו, הצבע הוורוד לחיינו והצבע הכחול לעכוזנו.
באמצע הטיול הייתה לנו הרפתקה אמיתית באחת מהמערות הרבות שנלוות לנוף מסוג זה. המערה הבתולית שההתערבות האנושית היחידה בה היא פסל מוזהב של בודהה ששרוע על הרצפה בתנוחה ששמורה בד"כ לזמרות בארים על פסנתרי כנף, נותרה חשוכה ובלי שביל מוגדר. ניווטנו את דרכנו עם פנסי ראש אל מעמקי האדמה, בין בורות ועל בולדרים. כשלא הבנו איך ממשיכים, כיבינו את הפנסים ומתוך החשכה הבחנו בבוהק עמום מהעבר השני. המשכנו לכיוון האור שבשאיפה מסמל את הקצה ואכן, הגענו לפסל המוכר מהכיוון השני.
אחרי שיצאנו מן המערה, נחנו על גדת לגונה בעלת מים כחולים וצלולים, שתינו שייק פירות איכותי (שמכין השייקים מודה שהוא טועם מכל כוס מעט, לאחר שהוא מוסיף את המרכיב הסודי- מלח, ולא מפסיק לנחתם על עיסתו. לא יכולנו לסרב) והמשכנו לדווש בעמק בדרכנו לכיוון הכפרים.
אמנם באופן כללי מזג האוויר נמצא במגמת שיפור, אבל החוויה הלא נעימה עדיין טרייה בראשנו ואנחנו רוצים להיות בטוחים במאה אחוז שביום הבא שניקח אבוב תהייה שמש מחממת ונעימה בשמים. מסיבה זו החלטנו לדחות את יום-האבובים שלנו בעוד יום, ולהעביר את היום הבא בצורה השוביניסטית ביותר שיכולנו להעלות על דעתנו: יוני יצא לפעילות גברית של כיבוש קירות גיר בצורה של יום טיפוס ומיכל לבשה את הסינר ויצאה לקורס בישול בסגנון לאו.
חלפו כמה שנים טובות מאז הפעם האחרונה שטיפסתי. זה לא שלא אהבתי את זה, פשוט טיפוס על קירות נקשר לי תמיד עם שעמום בשל הביטוי הנפוץ ויצא שהפסקתי עם העניין. כששמעתי שואנג-ויינג מתפארת באחד מהקירות המובילים בעולם (עד כמה שקיר יכול להוביל), החלטתי לעשות קאמבק. הטיפוס הוא אתגר פיזי, מחשבתי ומנטלי. למדתי\נזכרתי בטכניקות שונות ונאבקתי בקיר קשה במיוחד עד שהמדריך התייאש ועזר לי להגיע למעלה ב"רימוי" קל, מה שלא גרע מתחושת הסיפוק. אני לא מספיק מנוסה בשביל לומר שזה הקיר הכי טוב בעולם, אבל אני בטוח שנהניתי.
ובינתיים...
שיעור בישול עבורי זו תמיד דרך טובה להעביר את היום: קצת מדברים, קצת מבשלים והכי כיף זה שהרבה טועמים. מאחר ורוב התרמילאים מעדיפים לרבוץ מול הטלוויזיה בזמן שאחרים דואגים לארוחתם, אני הרווחתי שיעור בישול פרטי. לאחר חצי שעה של חיתוך ירקות ובישול בווק מצאתי את עצמי מול קערת קארי אדום ומהביל – יאמי יאמי! עכשיו אפשר להתחיל את היום.
עקומת ההנאה שלנו בואנג-ויינג התחילה נמוך אך עלתה בשיפוע חד עד שהתפוצצה ביום האחרון שלנוכאן ביום מיתולוגי של כיף ושיכרון (חושים). פתחנו את היום עם לא פחות ולא יותר מטיסה בכדור פורח. עקב חפ"שנות קשה (בצורת הנגאובר) של הנופשים האחרים, היינו היחידים שהעזו לקום לפני הנץ החמה ולעלות במקביל אליה, היא מאחורי ההרים ואנחנו בתוך סל מקש שהיה כמעט ורק שלנו. להיות תלוי בין שמיים וארץ בכלי התעופה הפרימיטיבי שלעיתים הוא שליו ורגוע ולעיתים מרגיש כמו עיטוש של דרקון זועם, זו חוויה מיוחדת במינה. מתחתינו נפרש הנוף הנהדר של גבעות הגיר בצורותיהן המשונות, הנחלים שזורמים ומשקפים את זהוב הזריחה וערפילי הבוקר הנמוכים שזורמים כנהרות בעמקים. הטייס (או איך שלא קוראים לנהג כדורים-פורחים) הטיס אותנו מעלה מעלה עד גובה של 700 מ' מעל הקרקע ונמוך נמוך עד שכמעט נגענו במימי הנהר וגירדנו את צמרות העצים.
השליטה בכדור פורח היא נושא מעניין בפני עצמו. המימד היחידי הנשלט הוא הגובה שמכוון ע"י מבער ענק שמחמם את האוויר שבתוך הבלון ואת קרקפתו החשופה של הנוסע בו ("בפעם הבאה אני בא עם פאה או לפחות עם כובע"). ההיגוי מעבר לזה נתון אך ורק לחסדי הרוחות כך שסיומה של הטיסה הרבה פחות ודאי מההמראה, במיוחד בכל מה שקשור לאתר הנחיתה. במקרה שלנו, תנאי הסביבה הובילו אותנו לנחיתה על אי באמצע נהר הישר לפיק-אפ של טנדר האיסוף ומשם נסיעה לא פשוטה בנהר כשאנחנו עדיין בסלסלה שנקשרה לטנדר והבלון עדיין מתנוסס ממעל. קטע.
חזרנו מהחוויה הכדורית היישר למיטה, שמא ייתפסו אותנו משכימים קום בעיר נהנתנית שכזו. עד עכשיו כל העניין נראה לנו כמו חלום ורק התמונות והכסף החסר בארנק יעידו שזה באמת קרה. קמנו בשנית בצהרי היום שמחים לראות שהשמש עדיין לא נפלה מהשמים ושזה יום מושלם לחוויית אבובים מתקנת. אתם בוודאי תמהים מדוע רביצה בתוך פנימית ישנה של גלגל של טרקטור כ"כ חשובה לנו. אז רק נגיד שבשייט הזה, לאבובים יש חשיבות חלקית בלבד. זה אמנם שייט רגוע בנוף פסטורלי על הנהר השליו, אך עם התרמילאים, צצו בארים רועשים לכל אורך המסלול המושכים קהל (מילולית) ע"י זריקת חבל לנהר ומשיית החוגגים. כמובן שאלכוהול בחינם ומקפצות ואומגות מטורפות לתוך המים עוזרים לעניין המשיכה, בעוד שהשילוב של כוח המשיכה, מתקנים בלתי בטיחותיים ואלכוהול בשפע עוזרים לעיירה להראות כמו בית-חולים איטלקי. אפנת הפאבים על הנהר כל-כך מפותחת עד שהאתר נראה כמו מסיבה רצופה לאורך ארבעת הקילומטרים של האיבוב, וחוגגים רבים אף מוותרים על הנטל העגול והשחור ופשוט מגיעים לאקשן עם טוק-טוק. השייט הזה היה שונה כשמיים וארץ מהסיוט הקודם. קפצנו, חגגנו, ירינו בקלע על פחיות ואיבבנו את כל הדרך עד נקודת הסיום בואנג-ויינג כמו גדולים. הרווחנו את הזכות לקנות את חולצת ה- "In the Tubing" המפורסמת ועזבנו את עיירת החלומות בשיא.
