ראפטינג בקאלי-גנדאקי

כאמור, היציאה לראפטינג הייתה ספונטנית למדיי. לאחר מספר שעות בפוקרה החלטנו לדחות את הכל ב-3 ימים ולצאת לאסוף חוויות חדשות.

יוני: "עם האנרגיות של הטרק חשתי מעט חסר מנוחה בעיר הגדולה. מצד אחד ההקלה ו"המותרות" של העיר היו שינוי מרענן לשלושת השבועות האחרונים, אך מצד שני, אחרי רצף חוויות אינטנסיבי כמו שהיה לנו ובלי מטרה ברורה ליום או לשעה הקרובה, איזושהי ריקנות השתלטה עלי. נכון שהיה לנו המון מה לעשות, אבל עדיין, הרגשתי מין נפילת מתח כזאת והייתי חייב למצוא הרפתקה חדשה"

לתיאור שלושת הימים הבאים, עולות לנו המון מילים נחמדות בראש: כיף, מים, סירות, לחתור!, שפריצים, חברים חדשים, מאאחנה, ג'ונגל, מדורה, forward harder- dig it! (עכשיו לחתור חזק)....

נקודת ההתחלה של הרפטינג הייתה ממש קרובה למקום בו סיימנו את הטרק ביום הקודם- מה שתרם בצורה זו או אחרת להמשכיות...

ביום הראשון והאחרון, חצי מהזמן בילינו בנסיעות הלוך וחזור ובארגון הציוד. ביניהם- יום אחד מלא של רפטינג מהבוקר עד אחר הצהריים.

זה לא הרפטינג הראשון של שנינו ורפטינג זה תמיד טיול מהנה ומאתגר אבל לא זכרנו שזה כזה כיף. כבר מהרגע הראשון במים היינו רטובים לגמרי, קפואים לגמרי ומבסוטים עד הגג. היטלטלנו וקיפצנו באשדים הגועשים נכנסים בגלים גבוהים שנשברו על חרטום הסירה (ועל יוני שישב ממש שם...).  לפעמים חתרנו בחתירת אמוק שנועדה יותר לחמם אותנו מאשר להגיע משם לפה, ולפעמים פשוט ישבנו והתבוננו בנופים המקסימים עוברים אל מול עינינו.

בקטעים מסוימים של הנהר אפילו קיפצנו למים, ועשינו חלק מן הדרך ב-body rafting. מיכל לא פספסה אף הזדמנות "להטביע את יגונה בטיפה הקרה" (טוב, לא להטביע- להרטיב), ודווקא יוני, שהמים הקרים לא זרים לו, עשה פרצוף ונגרר אחריה למים כדי לא לצאת נמושה.    

כל זאת, בניצוחו של מדריך בשם פאתק (הגאבר J ), נפאלי שנראה כמו אינדיאני, שכנראה זו הפעם ה-7000 שהוא בנהר הזה- והיה אדיש כל כך עד שפחדנו שהוא יירדם וייפול למים. מרוב אדישות הוא נהג לחבר את המילים, כך שבעוד שהמדריך השני היה נובח על הסירה שלו paddle harder, פאתק היה ממלמל powder,powder...

בערבים הקמנו מחנה על גדת הנהר החולית. פינת מטבח, מספר אוהלים, שולחן אוכל ומדורה. אחר הצהריים תמיד היה קומקום עם מים רותחים לקפה או תה וסוג של נישנוש, הזדמנות טובה להכיר את חברינו לרפטינג. 

כמובן שאי אפשר להקים מחנה באמצע הטבע בלי לחפור איזה בור, לגדר אותו ביריעה בגובה מטר, ולהכריז עליו כ"שירותים". מאחר ואין למתחם דלת או מנעול, הם מצאו שיטה מעניינת להכריז על הימצאות בנאדם בפנים: קסדה ורודה . הרעיון היה שכאשר מישהו כורע בפנים, הקסדה תבצבץ. מזל שמיכל הבהירה את העניין ליוני, שבשל מחסום השפה (הבנתו של יוני והמבטא של המדריך) כמעט והשתמש בקסדה בתור אסלה...

קצת על הקבוצה: מסתבר שאנחנו הישראלים הראשונים שמצטרפים לטיול עם החברה הזו- מה שאומר שכמובן שלא היו עוד ישראלים בקבוצה.

היינו קבוצה קטנה- סה"כ 11 אנשים, וממש ממש בינלאומית: בלגי, אנגלי, שוודי, זוג איטלקים, שני לבנונים, צרפתייה, אמריקאי ואנחנו. מבחינה תרבותית, הייתה חוויה דיי מעניינת- הצצה קטנה לעבר מדינות רחוקות.

נציין את המפגש המעניין עם הבחור הלבנוני- מצב דיי מוזר ומעניין בשבילנו, שסיפק הצצה אל עבר "פריז של המזרח התיכון" מזווית אחרת. יוני מוסיף כי זווית זו הייתה חידוש עבורו, שכן ביקוריו באזור היו תמיד בחשכת הליל, ולאו-דווקא תחת הכותרת "ביקור נימוסין"... גילינו בחור סימפטי, משכיל (בלי נרגילה), שסיפר על נופים יפים ואוכל טוב, מסעדות וחיי לילה (אבל  לא שר לנו הבה נגילה).

הצוות שיצא איתנו היה דיי גדול: 2 מדריכים, 2 קייאקי בטיחות, אחד שהשלים את מניין החותרים (היינו 11 אנשים- והיה צריך להתחלק ל-2 סירות באופן שווה) ונפאלי קטן שחתר בסירת הציוד.

אירוע חריג בו היה מעורב הנפאלי הקטן, שהתקשה להתמודד עם זוג משוטים כפולים מגודלו: ביום השני של הרפטינג, בשלב כלשהו הבטנו לאחור וראינו את סירת הציוד שלנו מתהפכת בעיצומו של אשד לא פשוט למעבר. במהלך הדקות הקרובות, הנפאלי הקטן עשה body rafting עד שמשו אותו מן המים, ואילו הסירה על כל ציודה  (טוב, כמעט כל ציודה) שטה לה הפוכה ונתונה לחסדי הנהר.

אחרי שנמשה מן המים, הנפאלי הקטן נראה כ"כ מסכן, עד שיוני קצת הרגיש לא נעים על זה שכל היום הוא אמר לכולם שיראו כמה שהבחור הזה יבש ושצריך לעשות משהו בנידון...