טרק סובב אנאפורנה

פוקרה

הנסיעה לפוקרה עברה בנינוחות יחסית: ברגע שיוצאים מהעיר קטמנדו, הנופים הופכים פסטורליים והאווירה יותר רגועה וכפרית.

האוטובוס בו נסענו- המוגדר כאוטובוס תיירים- גנח עם כל פיתול, סיבוב או עצירה בדרך, דבר שלא הפריע לנהג לצפור כל 15 שניות ללא כל סיבה ברורה. כמובן שלכל נהג אוטובוס שמכבד את עצמו יש עוזר נהג (שתפקידו לחרופ במושב שליידו), ועוזר לעוזר נהג שמוציא את הראש מהדלת הפתוחה לרווחה של הרכב או מחזיק את הלבנה שאמורה להחזיק את הדלת סגורה – לסירוגין.

מרחק שבכל מדינה נורמלית ניתן היה לגמוע בשעתיים, לקח 6 שעות נפאליות שזה שווה ערך ל-8 שעות בשעון מערבי. למרות כל האמור לעיל, הדרך עצמה – קסומה, מתפתלת לה בין ההרים, לאורך אפיק הנהר ועוברת בין כפרים אקזוטיים.

פוקרה היא עיר רגועה השוכנת לחופו של אגם יפה, עם נוף של הרים גבוהים מאחוריו. ניכר בעיר הזו שעוברים מה הרבה ישראלים, שכן בכל חנות או מסעדה שניים יש גם שלט מזמין בעברית (מה שלא תמיד מזמין...). לקראת הערב הלכנו לברר מה לוח הזמנים לרפטינג אליו נרשמנו שצפוי לצאת למחרת, ומזל שהלכנו לברר זאת, כי בהזדמנות הזו הודיעו לנו שהיציאה הקרובה לרפטינג בוטלה בשל הגשמים שהציפו את הנחלים יתר על המידה והפכו את כל העניין למסוכן.

בהחלטה של הרגע, החלטנו לצאת למחרת בבוקר לטרק הראשון שלנו כאן בנפאל- טרק סובב אנאפורנה. זהו טרק שעשוי לארוך 20 יום ואף יותר, ולכן היה עלינו להתארגן מהר לקראתו.

סובב אנאפורנה

יום 1

 את הטרק סביב האנאפורנה שלנו התחלנו ב-6 בבוקר, בהמתנה להסעה המאורגנת לנקודת ההתחלה של המסלול- העיירה Besi-Sahar. הנסיעה כמובן שלקחה 3 וחצי שעות לפחות- במהירות של בערך 10 קמ"ש ובכביש מוטל בספק. על הנופים כבר אין צורך להרחיב...

למרות שקיימת אפשרות לקבל הקפצה עם ג'יפ לנקודת הסיום של היום הראשון וכך לקצר ביום את לוח הזמנים, בחרנו לצעוד (לתדהמתם של שאר שותפינו לנסיעה, שלא הבינו בשביל מה לטרוח...). בחירה זו הסתברה כטובה מאוד- ההליכה הייתה מהנה, חצינו גשרי במבוק וכפרים (בהם יש לא יותר מ-3 בתים) ושדות אורז ירוקים (והרי ידוע שמי שלא ראה ירוק של שדה אורז- לא ראה ירוק מימיו J ). מיכל מילאה את החסך שלה מאווירת הכפר וצילמה את כל חיות המשק אשר נקרו בדרכה: פרות, עיזים, תרנגולות, אפרוחים, סוסים ושאר ירקות.

עם כל הכבוד לעונת התיירות, המונסון הטורדני ממאן להסתלק. את התקפת הגשם הראשונה העברנו במסעדה בייתית בכפר קטן, שם שימשנו כסועדים וכבייביסיטר לעשרת ילדי הכפר. צחצחנו את הנפאלית שלנו וקיבלנו ביקורות לא בונות עליה מן הילדים.

בתום הארוחה המשכנו לטייל בין הטיפות עד למקום מנוחתנו ללילה זה- בפרבר של הכפר Nadi (שם יש 2 בתים בדיוק, והוא מרוחק כ-10 דקות משאר בתי הכפר...).

היינו האורחים היחידים, והאירוח היה חוויה תרבותית מעניינת. מעצם היותינו 100% מהאורחים בגסט האוס, קיבלנו יחס אישי ואינטנסיבי והעברנו את הערב בחברת המשפחה המקומית. בהתחלה שוחחנו עם סנטי בת ה-17 אשר תיארה לנו את החיים בכפר, תוך כדי הנקת בתה התינוקת בת השנה. לאחר מכן הצטרף לשיחה בעלה רופס בן ה-20 שסיפר לנו על העבודה בשדות האורז, על החיים בצל איומי המורדים המאואיסטים (אפילו ניסו לחטוף אותו כשהיה ילד) והצהיר שאין כמו חיי הכפר כאן בהרים.

לאחר מקלחת צוננת בעזרת דלי וכוס וצחצוח שיניים סטנדרטי במים מינרליים, ראינו עוד פרק של LOST והלכנו לישון.

יום 2

התעוררנו בבוקר לקול חיות המשק ולריח מדורה (לא ברור מה הם מבעירים בבתים שלהם כל היום...). אכלנו את ארוחת הבוקר (צ'פאטי ולחם טיבטי), נפרדנו לשלום מהמשפחה בעלת הגסט האוס בחיבוקים ובנשיקות (שכן בעל הבית אמר שהוא רואה בנו כילדיו...) ובשעה טובה ב-8 בבוקר העמסנו את התיקים על הגבות (כמו שיוני אומר) ויצאנו להכות את הכביש J

שעות הבוקר היו גשומות, מה שהפך את הטיול בבוקר למעט מבאס. באופן כללי, הצעידה ביום זה התחלקה בין צעידה בבוץ, דילוג בתוך יובלים קטנים וטיפוס של 500 מטר גובה. תנאי הדרך, הגרביים הרטובות והתיקים הכבדים (לא לקחנו פורטרים- אנחנו לא מתפנקים J ) גרמו לזמן ההליכה המשוער לפי הספר להתארך יתר על המידה וצעדנו 6 שעות דיי ברציפות. עם הגיענו לכפר בו תכננו לאכול צהריים השתלטה עלינו העייפות, והחלטנו שלא נמשיך לצעוד היום ונעביר כאן את הלילה.

בקבלת ההחלטה עזר המפל היפה עליו אנו יכולים לצפות מחצר הגסט האוס.

לאחר הארוחה, עלינו לחדרנו, מתוך הרצון העז להתקלח- יוני פיתח ניחוחות המאפיינים פורטר נפאלי מצוי. כאשר הורדנו את הנעליים, נחרדנו לגלות כי הגרביים שלנו ספוגות בדם, שלא מפסיק לזרום. מסתבר שכל אחד מאיתנו, באיזשהו שלב במהלך היום, היווה ארוחה דשנה לעלוקה מקומית מצויה (במובן הקלאסי של עלוקה...). המזל הקטן שלנו (והגדול שלהן) היה שהן שבעו ועזבו את המסעדה לפני שהספקנו לצפות במחזה (ואז לפזר עליו קצת מלח...).

שטפנו את המקום (יחד עם שאר המקומות...) במים צוננים- ובאומרנו צוננים, יוני נזכר בטבילות הבוקר בצבא, אשר היו פחות או יותר באותה הטמפרטורה.

לסיכום, כנראה זה לא בדיוק היום שלנו, ומה שמתבקש זה פשוט ללכת לישון ולקום מחר רעננים (כמובן שלא לפני הפרק היומי ב-LOST)

יום 3

לאחר לילה לא פשוט, קמנו בשש וחצי והתארגנו ליציאה.  נפרדנו לשלום מהחבורה האירופאית/אוסטרלית שאיתם חלקנו את הגסט האוס, ויצאנו בשעה טובה לדרכנו, עם לא מעט חששות מן העלוקות שאנו צפויים לאסוף.

לאחר זמן קצר, הבחנו בשבט שלם של קופים על צמרות העצים כחמישים מטר מאיתנו אבל בשל התקפת עלוקות כמעט ולא הספקנו לצלם.

ע"פ התוכנית, היה עלינו לצעוד היום כ-6 שעות ולטפס כ-650 מטר, מה שנראה קצת יומרני לאור יום האתמול.

תנאי מזג האוויר היו טובים יותר מאתמול- כמעט כמעט ולא ירד בכלל גשם. מזג אויר טוב תמיד מקל על הטיול והופך אותו ליותר מהנה ופחות בוצי.

במהלך היום הנוף השתנה משדות האורז הפתוחים לכדי קניון צר ומוריק. מסביבנו כל העת יש מפלים מדהימים וגבוהים (יוני אומר 300 מטר בנימה סמכותית), מלאים מים, כמו שרוכים לבנים המקשטים את ההרים, המתנקזים לנהר גועש  המלווה אותנו כל העת.

בפועל אכן טיפסנו את כל 650 המטרים עד לנקודת הסיום שהוחלטה מראש, אך במעט יותר זמן מן הצפוי...

הדרך הייתה דיי קשה והרגליים כאבו, אך בסוף היום הרגשנו סיפוק כיאה לסוף יום צעידה מוצלח, וכמו שאבא של יוני אומר: קשה זה טוב.

דבר חשוב שלמדנו היום: אם אתה ממהר, ויש לך אפשרות לעקוף עדר פרות או עדר סוסים- לך על הפרות...  מבוסס על ניסוי מדעי ומדויק!

את הצעידה סיימנו בנקודת הסיום שקבענו לעצמנו מראש (דבר שאינו מובן מאליו)- בכפר היפהפה Tal . הכפר שוכן ממש על גדת הנהר, אשר מתרחב בקטע הזה ונראה כמו אגם...

הכפר יחסית גדול ובו הרבה גסט האוסים, ואפילו חנות בה יוני קנה לנו שוקולד- דבר שלא אכלנו כבר זמן מה. היה שווה כל רופי J

הכפר, ביחס לכפרים אחרים שראינו בדרך, מתאפיין בהרבה בהמות- עדרים שלמים של פרות ושל סוסים מקושטים. אנו מניחים שזה כך משום שלכפר זה, בניגוד לכפרים בהם ביקרנו עד היום, אין כל כביש אשר ניתן דרכו להגיע אל הכפר באופן ממונע. עם זאת זה לא כ"כ מובן מאליו, כי בדרכים תמיד ראינו פורטרים נפאלים סוחבים לולי תרנגולות שלמים (בערך 30 תרנגולות!!) ושאר שקים שונים על גבם מכפר לכפר, מדלגים על האבנים והשבילים כמו עיזי הרים, בכפכפים...

הלילה אנו לנים בגובה 1700 מטר- עדיין לא גובה שבו יש בעיית חמצן, אך מרגישים היטב את הטמפרטורות שצונחות להן (בעיקר בלילה).  נקודת האור בגסט האוס בו אנו לנים- מים לא-קפואים במקלחת, אפילו היינו אומרים פושרים מינוס... אחרי יומיים של מקלחות קרירות פלוס פלוס,

פלוס.

יום 4

התעוררנו הבוקר לקול הפעמונים שמחוברים לצוואר הבקר, אשר התחיל את היום מוקדם יותר מאיתנו ויצא למסלולו. כמו אתמול, יצאנו לדרך ב-7:30 .

כאשר יצאנו לדרך, שמנו לב שיש חור כחול בשמיים מבין כל העננים- דבר המבשר טוב לאחר לילה גשום נוסף.

אחרי שעה וחצי של צעידה וארוחת בוקר אחת, סופסוף מיכל התעוררה ועכשיו אפשר להתחיל את היום.

ההתחלה של היום לא הייתה שונה בהרבה  מההתחלה של הימים הקודמים, עד שהגענו לפקק בעליה לגשר אותו היה עלינו לחצות. כאשר אימצנו את עינינו לראות מהו הגורם לפקק, הופתענו לגלות כי מדובר בזוג ג'מוסים שמפחדים לעלות על הגשר. ועכשיו, לך תזיז בהמה ששוקלת חצי טון שמסרבת לעלות על גשר רעוע מעל מים סוערים! בסופו של דבר 2 אנשים  הצליחו לגרום לבהמה לחצות את הגשר, לאחר הפצרות רבות שכללו משיכה מהחבל שקשור לצווארה, משיכה מהזנב ודחיפה קלה מאזור האחוריים.

ככה עברו להם 2 ג'מוסים מתוך 3. ואם לא מספיק סיפורי ג'מוסים- הינה אחד עם עודף מוטיבציה: הג'מוס השלישי ראה שככה, ושיכנע את בעליו שייתן לו ללגום מעט ממי הנהר. לאחר שהגיע לנהר הגועש, החליט להוציא לפועל את תוכנית המילוט שהכין מבעוד מועד, נכנס לנהר השוצף בדרגת רפטינג 6++ והתחיל להיסחף עם הזרם ללא חגורת הצלה ובניגוד לכל הוראות הבטיחות. 3 נפאלים בעלי תושיה תפסו את הבהמה בזנבה וניסו ללא הועיל למנוע ממנה את השיוט- בתנועות משוך בגזר. בעלי הבהמה מאוד נלחצו, בעוד שהג'מוס החל להרגיש חופש מהו. בעוד שהם לא יודעים כיצד תחזור אליהם בהמתם האהובה (הרי לכל אחד מאיתנו יש אחת כזו...) הג'מוס עשה את דרכו אל הגדה ויצא באלגנטיות מן המים.

תחילת היום התאפיינה בנחלים ומפלים רבים, וככל שעלינו בגובה (עלינו 930 מטר היום) הנוף השתנה: בסוף היום צעדנו בין עצים גבוהים ומחטניים- ממש יערות.

לאורך הדרך ראינו שיח בעל מראה מיוחד- עליו בצורה של כף יד. התדעו, ילדים, לזהות מהו השיח?

את היום סיימנו לאחר עליה ארוכה בכפר טיבטי בשם Timang, אשר ממנו נשקף נוף מדהים לעמק ולעננים (שעכשיו נמצאים מתחתינו – הכפר נמצא בגובה 2600 מטר!).עם ערב העננים התפזרו ואפשר לראות את הקצוות המושלגים של ההרים המקיפים אותנו ואפילו את הירח רואים בפעם הראשונה מאז תחילת הטרק.  

יום 5

התעוררנו הבוקר למראה המרהיב של הר המנאסולה המושלג מחלון הגסט האוס שלנו. היינו גאים בעצמנו שהגענו אתמול עד לכאן- ולו רק בשביל הזריחה הזו.

מזג האוויר היום היה הטוב ביותר שהיה לנו עד כה- ללא גשם, ועם שמש מלטפת שייבשה לנו סופסוף את הגרביים המגבת והחולצות.

על הכפר הראשון אליו הגענו היה כתוב בלונלי פלנט שהוא הכפר שהכי פחות הושפע מהתיירות המשגשגת באזור האנאפורנה. מדובר בכפר בו הבתים בנויים מאבנים מקומיות- מונחות אחת על השניה- ומעץ (בגובה הזה העץ הנפוץ הוא האורן הכחול, והרי ידוע שכחול זה הירוק החדש שכן הם ירוקים בדיוק כמו כל צמח אחר...). בגבהים האלה, כמו שציינו, כבר אין שדות אורז, ואם כבר מגדלים משהו זה תירס. לכן, בכפר ההוא עיקר העבודה של הכפריים הייתה להפריד את גרעיני התירס ולייבשם בשמש המלטפת J . אנחנו יצאנו מבסוטים מהעניין- והרווחנו פופקורן בפרק היומי של LOST. דבר נוסף ומשונה שהבחנו בו בכפר המדובר- הם נוהגים לייבש כרוב על הגגות. משונה מאוד.

הצעידה היום הייתה קצרה וקלילה יחסית, וכבר ב-12 הגענו לכפר בו החלטנו להעביר את הלילה- Chame.

מיכל אומרת: "ההחלטה לסיים את היום כ"כ מוקדם נבעה מהשיקול ש-Chame הוא כפר יחסית גדול ומעניין, וגם שבמשך 5 השעות הבאות (או אפילו יותר) אין גסט האוס ללון בו."

יוני מספר: "הגענו לכפר הזה שאמור להיות בו מעיין חם. ישר דמיינתי איך אנחנו מסטלבטים כל היום במים החמים סטייל חמת גדר,וידעתי, אנחנו לא זזים מכאן כ"כ מהר"

 לאחר ארוחת צהריים וסקר גסט האוסים קצר, התמקמנו בחדר "קוטג'" – ביקתה חמודה שהדבר הטוב ביותר שיש בה הוא מיטה זוגית!!!

מייד עלינו על סנדלים, לקחנו מגבת ושמנו פעמינו אל המעיין החם בדילוגים קלילים. הגענו לקצה הכפר, חצינו את הגשר מעל הנהר הגועש, פילסנו דרך בין הצמחייה על הגדה הנגדית ולבסוף התגלה המעיין אל מול עינינו. מה ניתן לומר? מעיין, זה מעיין. חם- ועוד איך! אבל חמת גדר זה ממש לא. למעיין יש 3 בעיות שפוגמות בהנאה הצרופה המתבקשת מבילוי במעיין חם בעת שהטמפרטורה בחוץ- לא:

א.      בעניין החום: יש מידה רצויה לחום המים, שהתקרה שלה היא קצת פחות מטמפרטורה שעלולה לגרום לכוויות. המים כאן, מאידך, היו בטמפרטורה של 573 מעלות, ואנחנו מפסידים עליכם...

ב.      בו בעת שהמעיין החם נובע בזרזיף קל מן הסלע, הנהר השוצף מזכיר לנו את קיומו ע"י שפריצים קפואים בתדירות של 1 ל-12 שניות.

ג.       זה היה פשוט מעיין מעפן! תבואו ותראו בעצמכם...

מכל הסיבות הנ"ל, קיפלנו את המגבת ואת הסנדלים חמוצי פנים ועם הזנב בין הרגליים (גידלנו פה זנב- מה אתם יודעים???) חזרנו לקוטג' (עאלק קוטג'...) ויצאנו לטיול הכרות בכפר. מסתבר שכשמגיעים מוקדם לכפר בו מעבירים את הלילה- יש המון זמן להרוג! אחרי טיול בכל שלושת הרחובות בכפר (כבר ציינו שזה כפר גדול?) חזרנו לראות LOST עם הפופקורן- איזה לוקסוס!

עדכון חם מהמעיין החם: רצה הגורל ובנווה קוטג' התקבצו להם שני מאוכזבי המעיין- יוני (עבדכם הנאמן) ועומר (בחור ישראלי נחמד מירושלים)- ישבו השניים ותכסו עצה. "נקח דלי ונוסיף לבריכה הקטנה את המים הקרים מהנחל וכך נוכל להתפנן בטמפרטורה שפוייה" אמר עומר."סבבה" אמר יוני ובזאת תרם תרומה מכרעת בתכנון כיבוש המעיין. וכך הלכו שני הרעים ורחצו במימיו העכורים של המעיין תוך כדי צילום מסיבי ע"י מיכל, שכן בלי תמונות מהמקום זה לא היה נחשב שהיינו שם.(סתם מחשבה- לפני שהיו מצלמות, בטח היו עושים הרבה פחות דברים כי לא היה בשביל מה)

לסיכומו של עניין, מבצע מעיין הוכתר כמוצלח למרות שעדיין יום בחמת גדר נחשב כמוצלח יותר וזאת בשל סיבות 2 ו-3 המפורטות לעיל.

עכשיו כבר 8 בערב והגיע השעה לישון.נכבה את הנר המשרה אווירה רומנטית והוא כורח המציאות הקשה של חיים ללא חשמל ונלך לישון את שנת היופי שלנו.להתראות מחר.

 יום 6

קמנו בבוקר לבוקר שמשי ויפה. נפרדנו לשלום מה"קוטג'", ויצאנו לדרכנו.

היום ההליכה הייתה קשה לנו במיוחד, ולאור העובדה שהיום חצינו את קו ה-3000 מטר בגובה מעל פני הים אנחנו גם מתחילים להרגיש מחסור באוויר.

צעדנו רוב היום ביער אורנים "כחולים" עם הנוף של הר ה-Manasulu מאחורינו והר ה-Annapurna II משמאלנו. (כן, יש יותר מפסגה אחת בשם Annapurna, והם דאגו למספר אותן...)

מזג האוויר כל היום היה שמשי ונחמד- והרשנו לעצמנו הפסקות-שמש מפנקות בכל מרפסת שקרצה לנו.

במחצית השנייה של היום מצאנו את עצמנו מטפסים בעליה דיי חדה וקשה באמצע היער, בין שורשים בולטים ואבנים, שלא היינו מוכנים אליה וכאילו הגיעה משום מקום. הבונוס העיקרי בעליה זו היה הקיר האדיר שהתגלה לעינינו וטיפס מהנחל בזווית חדה כלפי מעלה. על הקיר היו פסים אופקיים (טוב, בערך אופקיים- אבל גם קצת אלכסוניים) בגוונים שונים של חום, שחור ובז'.

במהלך כל היום ליוו אותנו שני סוחרי-שטויות (מהאלה שמוכרים מפיות,שעונים מזוייפים, משקפי שמש פושטיות ומכוניות צעצוע) אשר נתקלנו בהם בכל כפר מחדש והם התאכזבו בכל פעם שלא נענינו להצעותיהם ה"מפתות". (למה שנרצה שעון עכשיו אם לא רצינו אותו לפני חצי שעה...???)

הגענו עייפים וקצרי נשימה לכפר בו תכננו להעביר את הלילה- Pisang.

מבחינת גסט האוסים, לא היה כ"כ הרבה היצע, והחלטנו להשתכן בגסט האוס שלפי הלונלי פלנט מגיש פיצה העשויה בתנור לבנים אמיתי.

כאשר עלינו לכוס תה חמימה של אחר הצהריים (בגבהים הללו כבר דיי קר כשהשמש יורדת...) שמענו מישהו קורא למיכל בשמה. הסתובבנו וגילינו שהזוג הישראלי הנוסף שאיתנו בגסט האוס הוא לא אחר ממישהי שהייתה עם מיכל בכיתה בתיכון ובעלה. לאחר התעדכנות קלה, הם הקרינו סרט על הלפטופ שלהם לכל אורחי הגסט האוס ולאחריו אכלנו את ארוחת הערב. יוני הזמין את הפיצה המובטחת, שהתאפיינה הניחוח קל של אבנים, רק חבל שהם שכחו להפעיל את התנור והבצק לא היה מוכן.

מלבד זאת, הגסט האוס התגלה כלא מוצלח במיוחד (אם כי אנחנו לא בטוחים שהיו אחרים טובים יותר בנמצא...): המים החמים שהובטחו לנו "בדיוק נגמרו כי 4 אנשים אחרים התקלחו וסיימו אותם. אם אתם רוצים יש hot bucket", וכמובן שב-hot bucket הסתתרו "הפתעות" בצורת חתיכות בצק שהעשירו את המקלחת... החשמל בגסט האוס בא והלך, מה שאילץ אותנו ללכת לישון עם נר אך להתעורר באמצע הלילה לכבות את האור (יוני גילה רק עכשיו שהוא היה זה שקם לכבות את האור J).

יום 7

למסלול של היום ישנן שתי אפשרויות: המסלול הגבוה הקשה- בו עולים 600 מטר ויורדים 300, אך ביום יפה מובטח נוף עוצר נשימה , והמסלול הנמוך והקל – בו פשוט עולים 300 מטר בתוך העמק, ללא נוף מיוחד.

התעוררנו לבוקר אפוף עננים, מה שהקל על ההחלטה לבחור במסלול הנמוך והקל. דבר שהקל עלינו את ההחלטה הזו אף יותר היה המידע הפנימי שבאחד הכפרים בדרך יש קרואסונים חמים.

דילגנו את דרכנו לשם, כשעתיים, ושמחנו כאשר בכניסה לכפר הקרואסונים קידמו את פנינו. שלא יהיו טעויות- אלו לא הקרואסונים שתאכל בשאנז-אליזה, אבל הם בהחלט היו שווים כל רופי.

 שמחים וטובי לב המשכנו בדרכנו ליעדינו- הכפר Manang.

יוני טוען שכאן נגמר הטרק הראשון מתוך 3 (הוא חילק את הטרק סובב אנאפורנה ל-3 חלקים), ולצורך התאקלמות לגובה וגם בשל מזג אוויר לא כ"כ נאה, נישאר בכפר הזה ובסביבתו בימים הקרובים ונחכה שמזג האוויר ישתפר.

מצאנו את עצמנו בגסט האוס עם גינה נחמדה, שכנראה גדלים בה ישראלים (שממלאים את הגסט האוס...).

את ארוחת הצהריים אכלנו במאפייה נהדרת (סופסוף לחם אמיתי!!!) בה אכלנו מרק שום (שמענו שזה טוב לגובה, ובאופן כללי שום אף פעם לא מזיק... או כמו שיוני אומר: שום זה דבש, ומיכל מתקנת שכאן השום אפילו יותר טוב מהדבש...) ולחמנייה רכה וטעימה עם גבינת יאק קשה (יאמי יאמי). המשכנו את היום הקולינרי שלנו בסימן "Yak – what is it good for?" בארוחת ערב דשנה שכללה המבורגר מבשר יאק (טוב, כשאנחנו הזמנו את הארוחה הבטיחו לנו סטייק... אבל כנראה שכאן המבורגר וסטייק זה same same כמו שהם אוהבים להגיד עם נדנוד ראש מצד לצד...).

התוכנית האומנותית של הערב, בהנחייתו של יוני, כללה את מיטב החידות האחרונות מהארץ ובהן מיטב החידות שיוני המציא. הוא אפילו הצליח להכניס לעניין את שאר החבר'ה, ששברו כל הלילה את הראש על משפט שמכיל את המדינה פילדלפיה... אל תנסו להבין- זה לא שווה את המאמץ J

יום 8

היום אנחנו ביום מנוחה (לצורך התאקלמות לגובה לפני שעולים עוד), שהתמזג עם מזג אוויר גרוע במיוחד- גשום, קר ומעונן.

שמחנו על ההזדמנות ליקיצה טבעית, וקמנו לפני 7 בבוקר, אחרי 10 שעות שינה. יש מספר אפשרויות להעביר את היום, רובן כוללות טיפוס לאיזו תצפית יפה, מה שהיום לא כל כך פרקטי (לא רואים ממטר) ואנחנו בחרנו דווקא לבקר ב"גומפה" עתיקה שזה סוג של מקדש בודהיסטי שקיים כבר 1000 שנים. הגומפה הזו נמצאת בראשו של כפר שכן שנקרא "ברכה" (או משהו כזה).

באמרינו כפר אין הכוונה הפעם לכמה גסט-האוסים על השביל אלא משהו יותר בכיוון של גיבוב אבנים בצורת סככות על צלע הר שביניהן שבילי עיזים עמוסים בשיחי חוביזה ושאר תבלינים ריחניים.

ובכן, הגענו אל קצהו העליון של הכפר. הגומפה, שהיא גם גיבוב אבנים אבל צבועה בלבן וכתום, נמצאה סגורה ומסוגרת ושני כוהני תחזוקה שעמלים על החלפת הדגלים הצבעוניים בצבעוניים יותר. "נמסטה כהנים חביבים, באנו לראות את הגומפה, אולי תפתחו?" אמרנו. "אין שום בעיה, עוד שנייה יבוא קארמה סירים השומר של הגומפה ויפתח לכם,בינתיים בואו לעזור לנו עם הדגלים" אמרו שני הליצנים.

לאחר שסיימנו את מלאכת הדגלים, אמרו לנו הכוהנים "המון תודה אבל תכלס אם אתם רוצים להכנס לגומפה אתם צריכים למצוא את מר קארמה סירים בביתו" והצביעו לכיוון אי שם. נרגשים מהאתגר החדש יצאנו למצוא את הקארמה שלנו. שוטטנו בין שיחי החוביזה ובקתות האבן תוך כדי קריאות "קארמהל'ה קארמהל'ה צא החוצה". לאחר תשאול כל אזרחי הכפר, הגענו לביתו של השכן של קארמה סירים שניסה לעזור ע"י אותן קריאות בדיוק רק בנפאלית ולכיוון הבית הנכון. "קארמה לא בבית! הוא כנראה במתנ"ס בשיעור יוגה" אמר השכן בנימה ידענית. לא התייאשנו והתחלנו מההתחלה. עלינו חזרה לגומפה (שני הכהנים כבר נעלמו) וירדנו חזרה למטה. כלום. אין קארמה ואין סירים. כבר כמעט אמרנו נואש והתחלנו לחזור. כניסיון אחרון שאלנו איזה נפאלי מזדמן אם יש לו מושג איך אפשר להשיג את המפתח לגומפה. "מה ז"א? המפתח אצלי!" אמר האדם שהתברר שהוא-הוא קארמה סירים בכבודו ובעצמו. נפלנו זה על כתפו של זה מרוב התרגשות (מה שקצת הביך את קארמה) וטיפסנו חזרה לגומפה. מה ניתן לומר, היה שווה! מקדש בודהיסטי עמוס פסלים של בודהה ונזיריו, תופי גונג המשמשים במדיטציות, תמונות של הדלאי-למה, קטורת, נרות וספרי קודש רבים מסודרים בשלל צבעים בחלל החשוך. תרמנו 50 רופי לכבוד הכנסת האורחים החמה ובתמורה בורכנו ע"י קארמה שענד לצווארינו חוט ירוק תוך כדי מלמול מנטרות על כל היצורים ושלום עולמי.

לאחר החוויה המרוממת סעדנו את ליבנו במסעדה הסמוכה וחזרנו מוארים ושבעים לגסט האוס.

יום 9  

התוכניות ליום השני במנאנג היו תלויות במזג האוויר. שמנו שעון ל-5 בבוקר ואמרנו שאם יהיה יום יפה, נעלה לאגם טיליצ'ו שזה יום ארוך וקשה, אחרת, נשאר לעוד יום הסתלבטות במנאנג.

ובכן, קמנו ב-5 כמתוכנן. רק שבשעות כאלה, בדרך כלל, תהליך קבלת ההחלטות נוטה להשארות במיטה. חוץ מזה, שבאמת היו קצת עננים. בכל מקרה, קמנו יחסית מאוחר לבוקר די סגרירי שלהפתעתנו התבהר די במהרה עד השעה 10 בבוקר. החלטנו לארוז חפצינו בחופזה ולצאת לדרך. כעבור שעתיים בלבד כבר היינו בכפר בו מומלץ להעביר את הלילה. היום שהתחיל סגרירי הפך ליום שמשי נהדר, וחשבנו שאם זו המגמה אז אולי כדאי לעלות עד לבייס-קמפ של האגם כדי לתפוס יום יפה מחר באגם. הדרך לבייס-קמפ התחילה בצורה מבטיחה עם רמזים להרים גבוהים מסביבנו ובתוך עמק נהדר. באופק נראו הרים מרשימים שהיינו אמורים לראות בימים שקדמו אז רק עכשיו מזג-האוויר אפשר זאת. בשלב מסוים בדרך היה עלינו לחצות מדרונות אדמה ואבנים משופעים מאוד וגבוהים מאוד. בשלב זה היה עלינו לבחור: שביל עליון, בו הסכנה היא החלקה למטה. או שביל תחתון, בו הסכנה היא נפילה של עצמים מלמעלה (כנראה נפילה של מטיילים שבחרו בשביל העליון והחליקו J). לאחר לבטים בחרנו ללכת במסלול התחתון. תרמו לקבלת ההחלטה איקסים אדומים והמילה DANGER על השלט המורה לכיוון השביל העליון. ההליכה הייתה מתישה, ארוכה ודורשת ערנות שיא. סיימנו את היום על הלשון בחוץ ובזחילה על ארבע.

למרות תוואי השטח הקשה והמסוכן ולמרות העלייה בת ה800 מטרים, ליוותה אותנו כל הדרך שיירה מעניית: 2 שולחנות מרובעים עם בלון גז וכיריים וארון שתי דלתות בגודל סטנדרטי מכל אחד מהם יוצא זוג רגליים נפאליות עם כפכפים.

הגסט-האוס הבסיסי לרגלו של הר הטיליצ'ו לא סיפק את הפינוק ההולם ליום מפרך שכזה. בלי חשמל, מקלחת והגיינה בסיסית בשירותים, כל שנותר לנו לעשות היה להתרסק למיטה עם כל הבגדים עלינו מה שהקל במעט (אך לא מספיק) על בעיית הקור החודר.

בניגוד לכל השירותים הבסיסיים החסרים כאן, ישנו דווקא שירות אחר לא שגרתי ודי מופרע לכל הדעות: Monkey-Donky – השירות כולל הובלה על גבי חמור לקצה של מדרון תלול. משם עליך לרוץ למטה במהירות- כשהמארגנים אחראים לזה שתגיע למהירות של 35 קמ"ש, אך לא אחראים לכל נזק גופני או פציעה שעלולה להתרחש.

יום 10

אנחנו יודעים שזה נשמע כבר נדוש, אבל הפעם ב-א-מ-ת שהתעוררנו לבוקר היפה ביותר ever. יוני מוסיף ואומר שאפילו אפשר להגדיר את זה כ-WOW moment הראשון בטיול.

מסתבר שהגסט האוס המעפן נמצא בקצהו של עמק המוקף פסגות מושלגות (7500 מטר), הנותנות תצוגת תכלית מרשימה עם הזריחה.

יצאנו לדרך, לטיפוס של 900 מטר, בכיוון אגם טיליצ'ו.

עבור מיכל הטיפוס היה קשה וארוך, במדרון תלול ורוחות קרות. לכן, היו הרבה הפסקות- מה שאפשר ליוני לצלם המון תמונות פנוראמיות יפהפיות.

יוני מספר: היום הזה התחיל ב"בום" של זריחה של פסגה מחודדת שנצבעה בכתום. זו הפעם הראשונה שההימלאיה נותנת בראש: טיפוס תלול כשמשני עבריך מתנשאות פסגות מרשימות, מושלגות וסלעיות, עננים מסתובבים סביבך ומעטרים את ההרים אך מבלי לגרוע ממראה הפסגות. באופק מתמרות פסגות הימלאיה מעל איי עננים והנוף עוצר נשימה בכל צעד (נשימה שגם ככה קשה מצעד לצעד). לאחר 4 שעות של טיפוס איטי ואינטנסיבי, אנחנו צועדים במעבר הרים מושלג בגובה 5100 מ', כמעט ונוגעים בהרים שמתרוממים דרך קרחונים 2000 מטר מעלינו, עוד טיפוס קטן ואל מול עינינו נגלה האגם. כמה ששמענו עליו, ראינו גלויות, דמיינו את הרגע הזה, אין דבר שיכול להכין את הבן-אדם לפרץ כזה של יופי עוצמתי. בתוך 10 שניות, 10 צעדים נפרש מתחתינו אגם ענק, בצבע מט-קפוא טורקיז, ממנו נישא קרחון של 70 מטר שממשיך להר של 7134 מ ומעבריו האחרים גבעות חומות חשופות עם ראשים לבנים. לא להאמין שזה על הפלנטה שלנו. היום הכי יפה שהיה לי בחיים!!!

מיכל ברקע מסכימה: למרות שהיה טיפוס קשה, היה שווה כל רגע!

אה, כן, ואם תהיתם לגבי שיירת הרהיטים המהלכים מאתמול. הם הגיעו יחד איתנו אל האגם (ידו הארוכה של האלטע-זאכן). תכלס הם היו מיועדים לרהט בית-תה נחמד בתצפית על האגם, שם אכלנו בשיא הפאסון ארוחת צהריים עד שחבורת צרפתים קולניים הפרו את שלוותינו והסתלקנו משם.

יום 11

עוד זריחה יפה. מה יש להוסיף?

יוצאים היום לדרך חזרה למסלול ה"רגיל"- והיעד: הכפר (אם אפשר לקרוא ל-3 גסט האוסים והמון יאקים כפר...) Yak-Karka או בשפתינו: יאק צידרק.

המסלול המתוכנן הוא בהחלט המסלול הישיר: עד לכפר היעד יש מקום לעצירה אחד בלבד. אין חרטות, וחייבים לעשות את כל הדרך.

גם היום מזג האוויר האיר לנו פנים, והאיר באור שונה מעט את הדרך אותה עשינו בכיוון ההפוך לפני יומיים: ה-land slides נראו פחות מאיימות, והרים שלא הכרנו פתאום התגלו.

לאחר הפסקת צהריים קצרה פנינו לכיוון יאק-צידרק. זהו קיצור דרך שחוסך לנו את החזרה למנאנג, ולכן לא היו הרבה אנשים על השביל. עובדה זו חשפה בפנינו חיי טבע אמיתיים שלא נועדו למטרת תיירות ולא נפגעו ממנה. בדרכנו הגענו לכפר, אשר תושביו היחידים הם עדר של יאקים (זה לא נהרייה, וזה לא יקים...). זה היה מחזה מוזר של בקתות אבן, שחלקן נראות כמו אתר ארכיאולוגי (שלד אבנים בסיסי בלבד), וברחובות הכפר ובתוך הבתים אין נפש חיה פרט לאותן פרות צעירות עם קרניים ענקיות ופעמון, העונות לשם יאק (צידרק צידרוני, והבנות- ציפה דריפה ימפמפוני J )

מסקנה מעניינת אליה הגענו בנוגע ליאק: זוהי חיה שאוכלת 100% מהזמן, ומחרבנת 120% מהזמן. מעניין, לא?

סמוך למושבת היאקים הבחנו בתנועה על מצוק סמוך- ויוני מייד עלה לברר הכצעקתה. לאחר דילוג קל באוויר הדליל לכיוון התנועה החשודה, התגלתה משפחת אנטילופות/במבי-ם חמודה ביותר, שלא הוטרדו מן היצור המקפץ ביניהם ומתעד כל תנועה.

ואם זה לא מספיק גן חיות ליום אחד, באותו הרגע חלף מעל ראשינו נשר ענק שחצה את העמק בדאייה. חיות נוספות שנצפו היום בגן החיות של האנאפורנה: ציפורים אדומות חזה, מכרסמים לא מזוהים שלא לקחו סיכון וברחו לפני שהספקנו לצלם אותם, וטיבטי מנגן על גיטרה טיבטית מאולתרת שמכר לנו ביצה קשה ב-40 רופי (2 שקלים) – שיהיה לו לבריאות!

כל זה- בנוף יפהפה עם ראות טובה מאוד של המון פסגות מושלגות אי שם פה בסביבה.

המסלול המתוכנן התארך מעבר לצפוי, ומצאנו את עצמנו הולכים שעות נוספות- מעבר לתכנון המקורי (נראה לנו שהכפר יאק-קארקה התרחק מאיתנו ב-2 צעדים על כל צעד אחד שעשינו).

לקראת סוף היום, כשכבר מיצינו את הנופים להיום ורק רצינו להגיע ליעדנו, שמענו בעצת הטיבטי ה"גיטריסט" ובמקום לעלות בשביל המסודר צעדנו במעלה הנהר. בשלב מסוים כבר לא היינו בטוחים כ"כ בדרכנו, והחלטנו לחזור לשביל המסודר ויהי מה.  התוצאה של ההחלטה הזו הייתה טיפוס 100 מ' דוך למעלה- דרך הצמחייה והאבנים. לאחר רגע ממושך של אי ודאות, והודות ליוני, מצאנו את עצמנו בכיוון הנכון ותוך זמן לא רב התחברנו לשביל הראשי. לאחר עוד כשעה הגענו ליעדנו- עייפים אך מרוצים. היום השלמנו ב-9 וחצי שעות הליכה כמעט רצופה 20 ק"מ, אשר לא היו חסרות עליות וירידות.

לאחר סקר שוק קצר בין שלושת הגסט-האוסים בכפר, השתכנו בזה שבו ה"בל-בוי" היה דומה ביותר לגורי אלפי J

יום 12

בבוקר חזינו בקסם הכי מדהים שראינו מימינו: כאשר הלכנו לישון, היה ליד הגסט האוס עדר של יאקים, ואילו בבוקר עדר היאקים הפך לעדר של סוסים!!!

נפרדנו מגורי בארוחת בוקר שלוותה בשירי מנטרה בודהיסטים (אלה שירים שיש בהם משפט אחד שחוזר על עצמו מיליון פעם, ונשמע כמו "אני קנגורו-או-או-או...") ויצאנו לדרכינו כשאנחנו מפזמים לעצמנו "אני קנגרו, אני קנגרו". בעודנו מזמזמים על קנגורו, קלטה עין הנץ שלנו מכרסם זעיר (יוני טוען שזה ירבוע גרבילי מצוי...) מדגמן אל מול עדשת המצלמה שלנו את תנוחת הפחד שלו. 

בדרך ראינו גם יאקים והמון ציפורים צבעוניות, ואפילו blue sheep – מסתבר שככה קוראים לאנטילופה מאתמול... ובכלל שמנו לב שיש להם פה קטע לקרוא לכל מיני דברים לא כחולים בעליל- משהו כחול (אורן, כבשה-שבכלל לא דומה לכבשה...) וראינו גם ציפור אדומת חזה- אבל זה כבר מסיפור אחר J

הצעידה של היום הייתה קצרה, ובכדי להתאקלם לגובה ע"פ הספר עצרנו בכפר שמורכב משני גסט האוסים בלבד ושמו Thorung-Phedi. הכפר נמצא בגובה 4500 מטר. הגענו לשם דיי מוקדם- לפני שתיים בצהריים, והיה לנו המון זמן להסתלבט בשמש (עד שהיא נעלמה ונהייה ממש ממש קר) ולא-בשמש...

מחר יגיע היום לקראתו אנחנו מטפסים כבר כמעט שבועיים- היום שבו נעבור את ה-pass אל עבר הצד השני של הרכס ולכיוון המחצית השנייה של הטרק. צפוי להיות יום עמוס – אז למרות שרק 8 בערב, נגיד לכם יפה לילה טוב!!!

יום 13

מתוך הידיעה שהיום הוא יום עמוס וקשה, השכמנו קום והיינו על הרגליים כבר ברבע לחמש (בבוקר). אכלנו את הדייסה שלנו (עשינו גרעפסל'ה) ויצאנו לדרך עם אור ראשון ברבע לשש.

במהלך 7 השעות הראשונות של היום טיפסנו וטיפסנו 1100 מ' עד גובה של 5400 מ', שנראו לנו כמו נצח. הקושי העיקרי בטיפוס הזה, שבגובה פני הים כמובן שהיינו אוכלים אותו בלי מלח, היה הגובה הרב והאוויר הדליל הנלווה לו. היינו שמחים לספר לכם כמה שמחנו והתרגשנו למראה דגלוני התפילה המסמנים את ה-pass – אבל היינו כ"כ מותשים ומבואסים מהעלייה הארוכה, וחרדים וחוששים מהירידה המצפה, שלא היה לנו זמן וכוח להתלהב מההישג. תרם להרגשת ה"לשם מה באנו לפה בכלל?" היעדר השלג ב-pass , שהובטח בספר. בטח כבר מתארגנת תביעה ייצוגית של כל הישראלים J.

קצת על החוויה של טיפוס בגבהים כאלה: אתה רואה לאן צריך ללכת ואתה יודע שאתמול ושלשום היית מדלג את זה, אבל הרגליים לא סוחבות. כשהן כבר סוחבות צעד או שניים, אתה חייב לעצור כדי לקחת לפחות 3 נשימות עמוקות. הראש מתפוצץ מכאבים והייאוש של איך אני עומד לסיים את הגבעה הזו שמולי אם אני פשוט לא מתקדם, ואתה יודע שזו רק כיפה סמויה אחת מני רבות. בנוסף לזה, אתה לא מכיר את עצמך במצבים כאלה, אתה לא יודע למה אתה מסוגל ולמה לא. זה הופך למלחמה פסיכולוגית של הראש.זה נמשך 7 שעות.

מעבר לכך, ציפינו לנוף לא פחות ממדהים מה-pass, בעוד שהנוף שנשקף (ללא כל ענן בשמיים- יש לציין) היה חביב, אך לא יותר מזה. בואו נגיד שבימים הקודמים ראינו יותר פסגות, יותר מושלגות ויותר מרשימות מאלה שנשקפו מה-pass. יוני אומר שאם הוא שכח למה הוא לא מטפס הרים גבוהים, אז היום הוא נזכר. זה פשוט לא כ"כ כיף!

אם לא דיי בזאת, את 3 השעות הבאות בילינו בירידה מאסיבית של 1600 מ', לכיוון העמק הסמוך. הראש עדיין כאב וניסינו להתגלגל למטה עם לפגוע כמה שפחות בברכיים.

אבל, במהלך הירידה, התגלה לעינינו עמק יפהפה, פורה וירוק מוקף במדבר הצחיח בו טיילנו מהבוקר, וכרגיל, מוקף הרים עצומים ומושלגים בפסגות. מה שהיה יום נוראי, הפעם, בניגוד לימים אחרים שהתנהגו הפוך, הסתיים בהליכה נהדרת אל עבר עמק הקאלי-גנדאקי הנהדר בשעת שקיעה שנסכה עליו אור קסום שהפך את ההרים לצלליות מעורפלות וקרני שמש שציירו את צורתם של הרים שלמים באוויר.

הגענו ליעדנו להיום- הכפר Mukthinath, שמסתמן ככפר חביב ביותר. השקענו בו עוד שעה של הליכה מסוף הירידה הנוראית ומהכפר העלוב שהיה בסופה. אבל זה שווה את זה. ארוחת הערב, חגיגת סיום חלקו הראשון של הטרק, הייתה סעודת מלכים שכללה המבורגר יאק, פסטה Home-Made עם כל מיני,פיצה טובה לשם שינוי ופנקייק תפוחים אלוהי!

והפרס הכי גדול, לראשונה מזה הרבה זמן: מקלחת חמה!!! (מקלחת מזה שבוע ימים, וחמה, לא דלי של מים חמים, פעם ראשונה בטרק). רק לשם הבהרה, מיכל התקלחה לפני פחות משבוע, מדובר על יוני המסריח J

יום 14

היום- יום חופשי! החלטנו שאחרי אתמול, מגיע לנו יום התפנקות במוקטינאת.

קמנו בבוקר ביקיצה טבעית (שזה אומר ב-7 וחצי ככה...) ודילגנו לחדר האוכל הזכור לטובה עוד מארוחת הערב. שם פגשנו זוג ישראלים שפגשנו גם בערב שלפני ה-pass. למען האמת, יוני דיבר איתם עוד אתמול בערב, וגילה שהבחורה מראש העין ושמה רוני אבל היא לא מזהה את מיכל. הוא סיפר למיכל, והיא חשבה על זה כל הלילה- ובבוקר הגיעה למסקנה שרוני הזו הייתה חניכה שלה בצופים, כשמיכל הדריכה כתה ה. קטע! J ועם המסקנה הזו הגענו לארוחת הבוקר- ואימתנו אותה. עוד יותר קטע!!!

אחרי ארוחת הבוקר המעולה (בה דגמנו שוב את הפנקייק תפוחים...) יצאנו לסיבוב הכרות בכפר ומצאנו לנו כוך חביב יותר ללילה הקרוב.

לאחר מכן יצאנו לטיול לכיוון הכפר דז'ונג הסמוך, מתוך כוונה לבקר בהמון מקדשים וגומפות בדרך. במקום להקשיב למה שכתוב בספר, בחרנו לסמוך על השילוט המקומי. לפיכך, מצאנו את עצמנו מפלסים את דרכנו בין השדות הקטנים הפזורים פה בעמק ובין כל מיני כפרים אליהם לא ממש תכננו להגיע. בשלב כלשהו, כשכבר חשבנו שאיבדנו את הדרך, הגיע עובר אורח שאמר שגם הוא בכיוון אותו הכפר. זה לא שאיבדנו את הדרך- זה פשוט שכבר אין דרך, משום שחלק ממנה קרס לתוך הנחל... אה, וגם גשר מעל הנחל-אין. כעת, שהיה לנו מורה דרך, היינו יותר בטוחים בעצמנו ולאחר דילוג מעל הנחל וטיפוס עצבני הגענו לשדות בגדה השנייה של הנחל ומשם הדרך לכפר הייתה קצרה.

הכפר עצמו- לא שונה בהרבה מהכפרים הטיבטיים הפרימיטיביים שכבר ראינו והכרנו. האטרקציה המרכזית בכפר הזה הייתה המנזר הבודהיסטי לבנים המשקיף על כל האזור. טיפסנו אליו, ותמורת תרומה צנועה של 200 רופי (10 שקלים) קיבלנו סיור במקדש בו הנזירים מתפללים, כוס תה חמה ולקינוח תצפית מדהימה מגג המקדש על כל העמק וההרים אשר סביבו.

פלא נוסף שראינו ממש בדרך החוצה- כלב כלוא בתוך מלונה צבעונית, ובקערית האוכל שלו- איך לא- דאל-באט. (דאל-באט זה אוכל נפאלי שכולם אוכלים פה כל הזמן)

יצאנו מהכפר דז'ונג, הפעם בדרך הראשית, בחזרה לכיוון מוקטינאת. בשלב כלשהו, כששוב כבר לא היינו בטוחים אם אנחנו הולכים בכיוון הנכון, ראינו המוני אנשים בעלי חזות הודית נשפכים מ-2 ג'יפים (כן, כאן כבר יש סוג של כביש...) וצועדים בהמוניהם לאנשהו. יצר הסקרנות גבר עלינו (ובעיקר על מיכל) והחלטנו לצעוד בעקבות האנשים עם החזות. מסתבר שהכפר מוקטינאת מהווה מוקד עלייה לרגל לבודהיסטים והינדים כאחד, ושיש בו וואחד מקדש.

חשוב לציין שהמקדש נמצא פה (ולא, נגיד, בהודו...) בגלל שרצו מקדש שיהיה מספיק רחוק כך שהוא יישאר טהור ולא יזוהם ע"י אנשים. הגיוני...

בכל מקרה, אם אנחנו כבר פה, נכנסנו לביקור במקדש- לראות על מה כל המהומה.

במתחם המגודר בגדר אבן גבוהה ומעליה תייל (ששיבא ו-וישנו חס וחלילה לא יברחו מהמקדשים) יש מספר גומפות ומקדשים, כאשר אחד מהם הוא העיקרי והגדול ביותר. בתוך המקדש המרכזי יש חצר פנימית, בה יש המון פעמונים וצריך להקיף את המבנה תוך כדי צלצול בכל הפעמונים. לא ברור למה. באוויר הפתוח עומד ריח כבד של קטורת, ותוך כדי סיבוב הפעמונים ראינו הינדי זקן המעניק ברכה וסימן צבעוני על המצח ואחד אחר שדואג לשמור על הבעירה של אש מטורפת שלא ברור מה היא שורפת- אבל זה מסריח...

מחוץ למקדש הזה, כיאה להודים, יושבים איזה 10 קבצנים הודים ומעשנים. (העיקר שהם עלו לרגל...) בנוסף, מסביב למקדש המרכזי יש 108 ראשי פרה מאבן (מסתבר ש-108 זה מספר קדוש) אשר משפריצים מים קרירים (יוני מתקן ואומר: "קפואים!!!"). לפי הדת ההינדית, על כל עולה לרגל ממין זכר לעבור מתחת לכל 108 הדושים הקרים בעודו חושב על האלוהים שלו.

לאחר צפייה במספר הודים שמנמנים בתחתונים ועור ברווז, יוני קרא לעצמו לדגל, עבר לתחתונים והחל לקפץ מתחת לזרמים בעודו חושב על האלוהים. אחרי הזרם השמיני (יש עוד 100) יוני הפסיק לחשוב על האלוהים, והתחיל לקבל פלאש-באקים מגלישה בים התיכון בחורף ב-5 בבוקר.
סרט

ויוני מסכם ואומר שהוא שמח להיות חלק מדת שבה יש משמעות למספרים 7 ו-3...

כחלק מהשילוש של אדמה, מים ואש, קינחנו במקדש האש בו יש אש שבוערת בתוך האדמה באופן טבעי.

בסיכומו של היום נאמר כי היה לנו יום רוחני, ומחר בעזרת השם נמשיך במסענו אל העיירה ג'ומסום and beyond!!!

יום 15

לפי התוכנית, היום הולכים לקאגבני, כפר גדול יחסית וישן שנמצא כשעתיים וחצי הליכה וכ-1000 מטר מתחתינו בגובה. יום קצר שאולי נרצה להאריך אותו עם התוכנית של מחר.

ראשית, היום הוא היום האחרון של ספטמבר ומחר מתחילה העונה הבוערת באופן רשמי. שנית, החלק הזה של הטרק הוא קל יותר ונגיש יותר (יש כביש לכל נקודה בטרק ושדה-תעופה בעיר השכנה). משתי הסיבות הנ"ל התחלנו את היום עם עוד מאתיים גברים נשים וטף שהרביצו את צעדת הגלבוע במיקום אלטרנטיבי שהיה בדיוק במקום שאנחנו טיילנו. הרגשנו שאבדנו את האקסקלוסיביות שהייתה שמורה למתי המעט שיכלו לצלוח את הפאס משלשום (בקיצור התמרמרנו קשות). בנוסף, הדרך הייתה משמימה משהו: כביש עפר באמצע המדבר בלי האטרקציות שהיינו רגילים להן (קופים, עכברים, יאקים ושאר מיני דברים כחולים שהם לא באמת כחולים).

לאחר כשעתיים וחצי הגענו לקאגבני. למודי קרבות וטרקים שכמותנו, ברור היה לנו שבזאת אי אפשר לסיים את היום ונערכנו להמשיך לתפור כפרים בתוואי המדברי. אך לתנאי הדרך היו תוכניות אחרות בשבילנו: מסתבר שבחלק זה של העמק, שנמצא בהמשך לתעלת רוח שבין שני הרים בגובה 8000 מטר האחד (דאלגירי-"ההר הלבן") ו-7000 מטר השני (נילגירי- "ההר השחור") נושבת רוח פרצים מטורפת (בופור 17- למביני עניין) מלווה בסופות חול. הרוח שמתחילה בשעה 11 בבוקר (כמו שעון נפאלי- שזה פלוס מינוס שעה) מגמדת את השארקייה שלנו מהכינרת לכדי נפיחה דלה. מדובר על 35-40 קשר שמסוגלת להעיף גופים צנומים כשלנו (אחרי שבועיים של דאל-באט ושריפת קלוריות מאסיבית). בקיצור התחפ"שנו ונשארנו בקאגבני ללילה עם הבטחה לצאת מחר עם אור ראשון ולהספיק כמה שיותר לפני הרוחות של מחר.

בקאגבני לא היה יותר מידי מה לעשות. ניסיונות לבקר בכפר שכן עלו בתוהו בשל הרוחות העזות שהחזירונו חפויי ראש (ומלאי חול) לגסט-האוס.

אי לכך, נשארנו עם ה"גומפה" המקומית כבידור לעת מצוא. גייסנו את כל ההתלהבות שמצאנו, ואחרי ששילמנו עוד 100 רופי (5 שקלים) לאדם לא יכולנו שלא להתלהב מעצם היותנו ישראלים, ואמרנו "וואו" על כל מיני מסכות מפחידות, חצוצרות מוזרות ואיזה ספר שנכתב בדיו זהב לפני 500 שנים.

סוף הביקור, כרגיל, היה עלייה לגג לראות את הנוף. בלונלי (התנ"ך שלנו) היה כתוב שרק הנוף הזה שווה את דמי הכניסה- ובאמת, זה היה "נוף ב- 5 שקל". או אז הבנו באיזה סופת חול מטורפת אנו נמצאים, התקפלנו משם והלכנו עם עוד קצת חול בשיער (של מיכל) ובאוזניים (של שנינו) לגסט-האוס בכדי להתקלח.

יום 16

קמנו ב-5 בבוקר מתוך כוונה לממש את האיום ולצאת עם אור ראשון. כנראה שבגסט-האוס לא לקחו אותנו ברצינות כשביקשנו ארוחת בוקר ל- 0530 ועד השעה 6 לא מצאנו צדיק מבעלי המקום שיאכיל אותנו וייקח כסף על הלינה והארוחה של אתמול. אובדי עצות (יוני ידע מה לעשות) החלטנו להשאיר את כל הסכום בתוספת פתק תודה (זה ממש לא מה שיוני היה עושה) ויצאנו לדרך. לאחר עוד שעתיים של תפירה משמימה על כביש עפר בעמק המוקף מדבר  הגענו לעיירה "ג'ומסום", שעבור רבים מהתושבים היא סוג של בירת מחוז עם שדה תעופה ובסיס צבאי דגול, ועבורנו היא אחלה מקום לארוחת בוקר- אותה הרחנו מקילומטרים. היה מצויין!

משם, שעינו להמלצת הלונלי ובחרנו בדרך אלטרנטיבית (לא על הכביש) שמבטיחה נופים יפים יותר, כפרים לא מוכרים ואגם. הבחירה בדרך הארוכה והטיולית יותר החזירה לנו במידת מה את חדוות הטרקים (שקצת נשחקה ביומיים האחרונים בשל ההליכה המשמימה בכביש המשעמם). אכן עברנו בכפרים לא מוכרים, האגם היה חביב ביותר והכי חשוב, שוב היינו לבדנו בשטח. בדרך אף נתקלנו בחבורת ילדים היפר-אקטיביים שהדגימו לנו את כישורי הלוליינות שלהם ונתנו מפגן סלטות ובעיטות נינג'ה שלרוב הסתיימו עם הפרצוף (שלהם) בתוך החול, כשיוני מצלם כל מהלך ומתחקר עם הילדים איך לשפר את הביצוע הבא.

סיימנו את  היום בצעידה קשה נגד הרוח המדוברת עד שהגענו לMyarpha – בירת התפוחים העולמית- שם עושים הכל מתפוחים: פאי מדהים, מיץ, ברנדי, סיידר ויש כאן גם מפעל לברנדי (תפוחים- איך לא?) שאפשר לבקר בו.כיף גדול.

הגענו למסקנה שבחלק הזה של הטרק, האטרקציה המרכזית היא הכפרים, וזאת בניגוד לחלק הקודם שם הנוף והדרך היו מוקדי העניין. אנחנו מעדיפים בינתיים את הנופים והטבע ולכן הנטייה שלנו מעתה היא לנסוע בג'יפ כל עוד יש כביש. כי ללכת על הכביש זה קצת מיותר...

יום 17

מאחר והחלטנו להתקדם היום בג'יפ, הרשינו לעצמינו לקום מאוחר מן הרגיל, לאכול בנחת ארוחת בוקר קלה ולצאת להסתובב בכפר.

רצינו לבקר במפעל הברנדי תפוחים המפורסם של הכפר, אך נאמר לנו שהוא נפתח רק ב-10 בבוקר (חפש"נים). על מנת להרוג שעתיים חופשיות, במקום לראות עוד פרק של חברים/סיינפלד/סימפסון (time killers האולטימטיביים בתרבות המערב)- ביקרנו בגומפה המפוארת של הכפר (שכמו הגומפות הקודמות שראינו, משרתת את כל האזור ובכלל את אנשי העולם כולו כדרך קבע).  אחרי הביקור יצאנו לכיוון המפעל, שלא שיערנו שימצא במרחק של 20 דקות הליכה משער הכפר. לבסוף, אחרי ההליכה הלא צפויה, מצאנו את המפעל-  סגור בגלל השבת (מסתבר שאפילו לנפאלים יש יום חופשי בשבוע, וזה בשבת...). זה לא כל-כך נעים לראות מפעל לברנדי תפוחים סגור- ולכן הטבענו את יגוננו בפירור המתוק, שהגיע אלינו בצורת פאי תפוחים משובח בליווי סיידר תפוחים ויוגורט-איך לא- תפוחים. בירת התפוחים- כבר אמרנו? J

יצאנו באוטובוס ב-12:30, כשאנחנו ערוכים כראוי לנסיעה בת שעתיים וחצי עם ספרי קריאה וכיבוד קל (עוגיות) – מה שהיה צעירות לשמה. האוטובוס, שידע ימים טובים יותר, נאנק והיטלטל, עמוס בנוסעים ובציוד, על מהמורות העפר שמתיימרות להיות כביש. אבל זו הייתה רק ההתחלה...

שכנינו לנסיעה (שהרי במושב האחורי יש מקום ל-5 אנשים, נכון?) היו נפאלי-הינדי ובנו בן ה-6. המרחב האישי בתרבות ההינדית מצומצם לכדי עשירית ממה שאנו רגילים בתרבות שלנו. ההינדי החביב, שהתרגש מנוכחותנו, התנדב לתרגם לנו כל שיר צייצני שבקע מהרמקולים החלודים שמעלינו בדיוק. המושג Close Talker  מקבל משנה תוקף כשאתה רואה שפם הינדי כחמישה ס"מ בלבד מאפך (אותו אף שנאנק תחת ריחות הזיעה, האלכוהול והקארי וזה רק מהשפם). בנוסף, הברך של יוני הפכה למקום מושבה הקבוע (מלבד זליגות אקראיות לכיוונים שהשתיקה יפה להם) לידו הימנית (לפחות זו היד הימנית- היד שאיתה אוכלים- ולא היד השנייה) של שכננו השגריר של רצון טוב.

יוני מספר: חוויה אנתרופולוגית מעניינת בה אותו נפאלי נמרח עלי כמו צ'פאטי על שאריות הדאל-באט הותירה אותי עם צלקות לכל החיים. אני מרגיש מלוכלך (תכלס אני באמת מלוכלך. בלי שום קשר), מחולל ובלי שמחת חיים.   

ממש לקראת סוף הנסיעה נאלצנו לרדת מהאוטובוס, לאסוף את חפצינו ולעבור לאוטובוס אחר שנמצא מעבר לאותה מפולת בוץ שחסמה את הכביש. התנדבנו להמשיך את הנסיעה בכל מקום אחר שהוא רחוק ככל האפשר מידיו הארוכות של ההינדי המזמר. מיכל ישבה על התיק שלה ובין שלל התפוחים באמצע האוטובוס על הרצפה ויוני ישב פחות או יותר על הראש של הנהג. כך חלפה לה עוד רבע שעה והגענו אל Ghasa שם פשוט עברנו לג'יפ והמשכנו אל יעדנו, טאטופאני.

הנסיעה- בג'יפ, בדרך יפיפייה בנוף טרופי לחלוטין (התחלנו את הנסיעה במדבר!) עברה די חלק כשאנו חולקים את המושב הקדמי עם הנהג ועוד נפאלי חביב ששמר את הידיים שלו לעצמו, לשם שינוי.

לאחר כשעה נוספת, הגענו לטאטופאני. כפר חמוד במעמקי הג'ונגל, לחות באוויר והרים ירוקים מכוסי עשב מקיפים אותו וצובאים מאות מטרים מעליו. שינוי אווירה מדהים. יש בכפר מעיין חם נהדר בו בילינו כשעתיים עד ארוחת הערב. פגשנו את האוסטרלי הגבר שטיילנו איתו עוד בתחילת הטרק ולגמנו משיכר התפוחים המשובח שסיפחנו לנו בבירת התפוחים. השילוב הזה של אמבטיה רותחת עם אלכוהול תפוחי ועייפות דרכים, ערפלה את חושינו כיאה לגן-עדן שכזה במעמקי הג'ונגל.  

יום 18

המטרה- Poon hill . אמנם hill באנגלית זה גבעה, אבל כשהסטנדרט של הר זה 8000 מטר פלוס מינוס- היינו צריכים לצפות לטיפוס של 2000 מטר על ה"גבעה" הזו...

עם רעל בעיניים יצאנו לדרך המקסימה, המתפתלת לה בעמק יפה מעלה מעלה בין שדות האורז האופייניים לגובה זה.  הנוף כאן מזכיר את הימים הראשונים בטרק (פחות או יותר באותו הגובה), רק עם שמש בשמיים (ולא עננים וגשם טורדני) ועמק צר ותלול יותר מהעמק ממנו התחלנו. וואלה- זה יפה J

עברנו בנקודת תצפית על העמק ובשני כפרים חביבים, ולאחר צבירת 1000 מטר בגובה, תשו כוחותינו והחלטנו להעביר את הלילה בגסט האוס מבודד יחסית באמצע הדרך (כמובן שהוא היה מומלץ ע"י התנ"ך).

כבר בארוחת הצהריים יוני זיעזע את תרבות הריפיל של הדאל-באטים, וקיבל 2 ריפיל-ים ו-1 יחידה עצירות J לאחר מכן המשכנו למקלחת הטובה ביותר (והחמה ביותר) לה זכינו בטרק (ומיכל אומרת שאפילו בנפאל כולה) וזה היה באמת אושר אמיתי (אבל באמת!).

אחר-הצהריים גילינו שאנחנו לא לבד בעולם- ושיש גם כמה סינים... באופן מוזר, אחד מהם מצא את דרכו ונחת אצלנו בגסט האוס. תכלס הוא היה אחלה גבר. היה מעניין מאוד לדבר איתו, והוא גם כתב לנו בסינית משפט מאוד חיוני: פו יאו לה = לא להוסיף חריף (אנחנו נוסעים אוטוטו לסצ'ואן, אנשים!).

יום 19

התעוררנו לזריחה מרשימה על העמק והפסגות מעליו (של הר הדאלגירי), אכלנו את מנת הבית של הגברת- שקשוקה עם צ'פאטי (יוני העדיף את השקשוקה שלו עם אורז). מה נגיד לכם- היה סבבה, אבל אין כל תחרות לשקשוקה האלוהית של יוני.

שינסנו מותנינו ויצאנו להמשך הטיפוס- בדרכנו לגורפאני.

לא נשאר לנו הרבה מיום האתמול, וב-12:30 כבר היינו שם. התמקמנו במלון שהכי גבוה והכי קרוב לפסגת ה-Poon hill בכפר, כדי לחסוך טיפוס מחר. מאחר והגענו מוקדם, ישבנו בחדרנו מתחת לשמיכה עם פופקורן חם וראינו "מת לחיות" בכדי להרוג את הזמן.

הלכנו לישון מוקדם, עם השכמה ל-4:15 לפנות בוקר, כדי להספיק לטפס לפסגת ה-Poon hill לפני הזריחה (כ-45 דקות ו-400 מטר).

יום 20

בחושך מוחלט, כאשר רק אור הכוכבים בשמיים, יצאנו לטפס לפסגת ה-Poon hill הנחשקת. לאחר כמה צעדים, כבר הרגשנו שאנחנו לא לבד על ההר. נחש חרישי של פנסי-ראש (80% מתוצרת סין) התקדם לו לאיטו מעלה מעלה לכיוון הפסגה.

הגענו לפסגה לאחר כ-50 דקות, והמתנו לזריחה.

מיכל אומרת: החוויה שם למעלה הייתה לא מהנעימות: הרגע לקראתו טיפסנו יומיים שלמים פלוס 50 דקות היה קר. מאוד מאוד קר. ולא אינטימי בכלל. היינו לפחות עם עוד 150-200 אנשים בפסגה, רובם סינים מתלהבים עם סופר-מצלמות. בעיני הזריחה הייתה אכן יפה, אבל לא בטוח שהיא הייתה שווה את הטיפוס הקשה והקור העז.

ראינו. צילמנו. ירדנו חזרה.

את שאר היום "בילינו" בירידה אינסופית (1900 מ') במדרגות אבן אינסופיות (אומרים שזה יותר מ3000 מדרגות). בסוף היום אנחנו בפוקרה, סוף הטרק! סוף סוף!

הירידה התחילה נהדר. הנוף קצת שונה משני הימים שקדמו. יערות ירוקים, נחלים כחולים ונקיים והמון מטיילים (שזה פחות טוב). לקראת אמצע היום, יוני התחיל להרגיש את הברכיים (נו טוב, הוא כבר לא כ"כ צעיר). המסלול הלך וירד על גרם המדרגות התלול כל הדרך על צלע ההר עד לנחל שבתחתית והכפר שצמח על הנהר. הנוף משגע, והכפרים יפים אבל הברכיים של יוני בוגדות בו. הכאב הופך בלתי נסבל והליכה שצפויה להיות קלה ומרעננת ולהמשך כשעתיים וחצי מתארכת עם כל צעד כושל ואנחנו מחליטים למצוא מקום להעביר בו את הלילה. אולי שינה טובה תעביר את הכאב ומחר בחצי שעה נעשה מה שהיום נראה כבלתי אפשרי ונגיע אל האוטובוס לפוקרה. לאחר כמה גסט-האוסים נוראיים על הדרך שאפילו אם יירו לנו בפיקות של הברכיים (וזאת בערך הייתה ההרגשה) לא נסכים לישון בהם, הגענו לכפר ביריטאנטי (כחצי שעה לפני סוף הטרק) והתמקמנו בבית מלון (לא גסט-האוס) מדהים! מקלחת מעולה, אוכל מדהים (פיצה וקולה- מי היה מאמין), חדרים יפיפיים ועל גדת הנהר הגועש.

כולנו תקווה שהברכיים של יוני יחזרו לאיתנן מחר בבוקר ונסיים כבר את הטרק הנהדר הזה...

יום 21

 סוף סוף סוף – והינה מגיע הסוף.

ארוחת בוקר שלא איכזבה, עוד כחצי שעה הליכה ושעתיים אוטובוס הביאו אותנו בשעה טובה לפוקרה. למרות שזו לא הפעם הראשונה שראינו מסעדה ולא המקלחת הראשונה מזה 3 שבועות, לחזור לעיר אחרי זמן כה רב זו הרגשה טובה ומרעננת אבל גם קצת משונה. מצד אחד יש המון מה לעשות, ומצד שני מרגישים רייקנות כי אין "טרק על הראש".

פוקרה, אותה לא ממש הספקנו להכיר בערב שהיה לנו לפני הטרק, ומבעד לגשם שירד אז, מסתברת כעיירה נעימה ויפה, על גדת האגם ועם הרים יפים באופק, ושוקקת חיים. כאן אפשר לנשום לרווחה ולחגוג עם סטייק סיום טרק עסיסי ב-Everest steak house. כאן אפשר להתחבר בחזרה לעולם ולעדכן מה קורה. כאן אפשר לארגן את הרפטינג בקאלי-גנדאקי אליו אנחנו יוצאים כבר מחר