דרום לאוס באופן כללי לא נמצאת בפוקוס התיירותי בלאוס, כנראה בשל המרחק הרב מהבירה וגם בגלל שהתושבים כאן לא ממש בפוקוס. חיפשנו ממש טוב (כמו שאתם יודעים שאנחנו אוהבים לעשות), ומצאנו שמורת טבע מג'ונגלת שלא סובלת יותר מדי מכריתת העצים המאסיבית (עיין ערך- שמורה) וזאת בניגוד לשאר האזור. בתוך השמורה, בלב הג'ונגל, חבוי לו כפר קטן ובודד, ללא מים זורמים וללא חשמל, וכך האזור נשאר פראי כמעט כמו ביום בריאתו. בגלל שלמטייל העצמאי בג'ונגל אין סיכוי למצוא את דרכו בסבך ללא מדריך, הצטרפנו לקבוצה שארגנה מנהלת הפארק לטיול בן יומיים בשמורה. בחברתם של 4 צרפתים, ישראלי ומדריך סופר קשקשן נדחסנו אל הטוק-טוק בגלגולו הלאוטי (משאית קטנה עם שני ספסלים בפיק-אפ וערסל משתלשל מן התקרה) ויצאנו לדרך: מכביש דו-מסלולי לכביש חד-מסלולי, לדרך עפר, דרך בורות ולבסוף לשביל עיזים שמסתיים בשני צריפים המסמנים את תחילת המסלול. שם חברנו לשני מדריכים מקומיים עם מצ'טות (כי אין סיבה שהמדריך שמלווה אותנו אשכרה ידע לאן הקבוצה בהדרכתו הולכת) ולפני ששמנו לב מצאנו את עצמנו בלב הג'ונגל. צעדנו מספר שעות בצורה עיוורת מאחורי המדריך המקומי, בדרך שבכל מקום אחר היא הייתה נקראת "דוך", תלויים לגמרי בכישרון הניווט שלו. בדרך התחמקנו מטרמיטים ועכבישים, חיפשנו קופי גיבון ונמרים (שזוהי כתובתם העדכנית ע"פ הספר) ומצאנו פרפרים.
לארוחת הצהריים התפקנקנו (כלומר עשינו פיקניק. שום קשר לפינוק) בסככה באמצע שדה אורז יבש, עם המרכיב הבסיסי בכל ארוחה- אורז דביק, ותוספת ריחנית בצורת בקר ודגים מיובשים.
לעת ערב הגענו לכפר המסתורי טה-אונג שבקרחת הג'ונגל שם נלון באחד מבתי הבמבוק של הכפר. את שעות אחר הצהריים העברנו בעצלתיים, כיאה למקום בו אנו מטיילים, במרפסת אחד הבתים. בשלב כלשהו הוצעה לנו מקלחת בפרהסיה ממימי הבאר של הכפר. חלקנו קפץ על ההזדמנות להתערטל בציבור ("תחתונים זה לא התערטלות"), וחלקנו ("הצנוע") החליט לנצל עוד שעה של הסתלבטות מקומית. השהיה בכפר הייתה שיא החוויה המקומית, שכן הוא כה מבודד מהעולם שהחיים בו נראים כמו בקיבוץ רק מלפני 300 שנה. המון ילדים מתרוצצים ומשחקים כל היום, קצת עבודות חקלאות ומשק בית בסיסיות, כלבים, עיזים, תרנגולות ושאר חיות משק מסתובבות לכולם בין הרגליים ובאופן כללי כל החברים יושבים כל היום ולא עושים כלום. ממש כמו בקיבוץ. אפילו יש פאב אליו כולם באים לשבת ולעשן מול מערכת קאריוקי עם הגברה כ"כ עוצמתית שלא ברור מאיפה היא שואבת את אלפי הקילו-וואטים שהיא צורכת בזמן שבכל שאר בתי הכפר אין אפילו מנורה. רמות השעמום בכפר הגיעו לשיא כזה שמשחק כדורעף רגיל כבר מיצה את עצמו והשחקנים החליטו לאתגר את עצמם ע"י ההגבלה שאסור לגעת בכדור עם הידיים.
הטיול שלנו מאורגן במסגרת שנקראת אקו-טיול (האופנה החדשה בתחום התיירות) כך שתושבי הכפר מקבלים חלק גדול מההכנסות ומתארגנים לפי תורנות שראש הכפר מחלק לבתים שישכנו ויאכילו את התיירים באותו יום. בערב התושבים הציגו מופע פולקלור. חמישה גברים יושבים על האדמה עם סיגריה בפה ומכים במכסים של סירים בגדלים שונים (גונגים מסורתיים) המשתלשלים מאחד העצים וכך יוצרים מנגינת קצב שחוזרת על עצמה כ"כ הרבה, כך שנידונו ללכת לישון איתה כשהיא מזדמזמת בראשנו. נשות הכפר, ובעיקר הילדות הביישניות, שרות ורוקדות בחוסר חשק ברור ("תן לשבת בערסל, מה ריקודים עכשיו"). כיאה לכל מופע פולקלור, שיאה לכל אקו-טיול, הזמינו אותנו להצטרף לריקודים ולעשות מעצמנו צחוק.כמובן שהצטרפנו.
את היום השני התחלנו קצת לפני הזריחה בהליכת שחר בג'ונגל לצורך איתור וצפייה בחיות וציפורים. אולם, אחרי שעה וחצי נטולת חיות הגדולות מעכביש (ויוני ראה גם סנאי, אבל הוא היה יותר קטן מהעכביש) חזרנו בחזרה לכפר, לא לפני ששמענו שוב ושוב את המנטרה "אין גשם-אין פרחים- אין פירות- אין ציפורים" מפיו של המדריך, שהרגיש ממש אשם (ואולי הוא באמת היה אשם- אם הוא היה שותק לרגע, אולי החיות לא היו בורחות). בשביל שלא תתלוננו שחזרנו בלי תמונות ותתחילו לקרוא בלוג של אנשים זרים הבאנו תמונה של קוף גיבור במקום קוף גיבון:
אחרי ארוחת בוקר שלא הייתה שונה בהרבה מארוחת הערב, ועוד מספר שעות של צעידה בסבך שלא הייתה שונה בהרבה מצעידת יום האתמול פרט לכך שעלינו לנקודת תצפית ממנה ראינו את כל הג'ונגל נפרש לרגלינו, נדחסנו שנינו לסירת קאנו קטנה ויצאנו לשייט רגוע על הנהר, רק אנחנו והבחור שלעיתים חתר ולעיתים דחף את הקאנו. בטיול לדלתא של המקונג בויאטנם קיבלנו דוגמית צפופה והמונית לשייט מסוג זה, וכאן קיבלנו באינטימיות את הדבר האמיתי. ארוך ורגוע. הייתה לנו הזדמנות לצפות בחלק מהציפורים ששמענו כל הזמן כשהיינו בתוך הסבך ושטנו בין נחיריהם המבצבצים של תאואי המים שנחו להם שקועים בתוך הנהר. חזרנו את כל מה שצעדנו, ובסוף השייט חזרנו לנקודת ההתחלה: שני בתים ושביל עפר.
אחרי החזרה מהטרק הרגשנו שחסר לנו עוד יום אחד בכדי למצות לחלוטין את דרום המדינה. שכרנו אופנוע, ועלינו לרמת בולוואן הידועה במפליה היפים, הכפרים השבטיים והקפה המשובח. בלבול שנבע משם זהה לשני כפרים שונים באזור (איך אנחנו אוהבים שהם עושים את זה) עלה לנו ב-80 ק"מ, ולכן האקשן התחיל מעט מאוחר. ראינו שני מפלים אשר אפילו בלוויית קפה לאו אורגינל לא הצליחו להפיג את התסכול מן הנסיעה הארוכה והמיותרת, אולם ביקור במספר כפרים שהיו פזורים על אם הדרך חזרה הציל את מצב הרוח הלאומי.
בכפר הראשון שעצרנו ראינו מטעי קפה וחיי כפר אותנטיים. בכפר השני, שכנראה היה דתי במיוחד, ראינו מקדש בודהיסטי, ולאחר מכן הזמינו אותנו להיות הצלמים באירוע שלא הבנו אם זה אזכרה (הייתה תמונה של אישה במרכזו של מיני מקדש שהיה בחדר) או תפילה לרגל חג כלשהו (היו הרבה נזירים וכפריים מחולקים לעזרת נשים וגברים שהתפללו על הרצפה). במרפסת הבקתה היה פסל מבמבוק, מוצרי מזון ושטרות כסף והחוגגים\אבלים התעקשו שנצלם אותם ואת הפסל ואותם עם הפסל.
כשפנינו ללכת גררו אותנו אל המטבח שם מתבשלת לה סעודה המונית, הושיבונו על כיסא פלסטיק והתחילו לדחוף לנו סטיקי רייס עטוף בעלה במבוק. ממש טעים. כהוקרת תודה חילקנו לכל הנוכחים מטבעות של עשר אגורות שהבאנו מהארץ בדיוק לצורך אירועים כאלה. בכפר השלישי למדנו את רזי קליעת סלי הבמבוק.
משם הגענו עם השקיעה בחזרה לפקסה, עם טעם טוב ליום שהתחיל דיי גרוע.
תמונת השקיעה ממש כמו ציור יפני, נפלא
השבמחקהתגובה של אמנון היא שלי כמובן,
השבמחקהתמונה של המפל - מדהימה!
השבמחקאיזה כיף לכם! :-)