אז מה עושים עם 3 ימים בקטמנדו?

חזרנו לקטמנדו, מרחק של כ-120 ק"מ אשר נגמע לאיטו בלא פחות מ-11 שעות נסיעה מורטת עצבים. הפעם, היה גם תרנגול על האוטובוס- כך שאי אפשר להגיד שבנסיעה לא היו גם חיות משק.

אז יש לנו שלושה ימים.

החלטנו לצאת לראפטינג נוסף, על נהר הבוטה-קוסי, אליו בד"כ יוצאים ליומיים. כמובן שראפטינג של יומיים ממלא לנו יפה שני שלישים מהזמן הנותר, שזה נחמד, אבל בנהר הזה יש שני חלקים, האחד רגוע והשני מלא באקשן, ואנחנו מתעניינים רק בחלק של האקשן (איך לא?). לאחר בירור קצר, מצאנו קבוצה שיוצאת בבוקר שלמחרת לראפטינג בן יום אחד בלבד- ועושה רק את החלק המעניין. מעולה! קפצנו על המציאה (וגם קיבלנו הנחה של הרגע האחרון, מה שגרם לנו להרגיש שזה ממש meant to be) ולמחרת מצאנו את עצמנו בראפטינג הכי טוב שהיה לנו EVER. כשאמרו לנו שזה נהר עם הרבה אקשן, לא חשבנו שבאמת יהיה כל כך הרבה אקשן: ראפידים ומפלונים אחד אחרי השני, קפיצות וטלטלות, מים קפואים וצלולים בשילוב נוף הררי משובץ בכפרים. לאחר כ-5 שעות מסעירות הגענו לסכר והסתיים יום הראפטינג. ניצול אופטימלי של יום מספר אחת מתוך השלושה.

כשחשבנו מה אפשר לעשות למחרת, חשבנו על זה שאמנם הסתובבנו בקטמנדו לא מעט, אבל באזור סביב קטמנדו ("עמק קטמנדו") לא כ"כ יצא לנו להסתובב. בעיקר בגלל שאנחנו כ"כ לא אוהבים את קטמנדו, שלא התחשק לנו להתאמץ בשביל לראות more of the same. אבל עכשיו חשבנו שאולי נצטער על זה שלא יצאנו קצת לראות מה יש מעבר לרחובות הצפופים של הטאמל, ולכן החלטנו לקחת מונית ולהגיע לאזור העיר העתיקה של פאטאן. זוהי עיר נווארית עתיקה הצמודה לקטמנדו, בעלת סימטאות צרות ומקדשים קטנים בכל פינה, ובה יש "כיכר דורבאר" מרשימה עם מספר מקדשים עתיקים לאלים שונים ומשונים וארמון המלך. בניגוד ל"כיכר דורבאר" בקטמנדו, שהייתה מזוהמת, מלאה באנשים ובמכוניות ורועשת, ב"כיכר דורבאר" בפאטאן אין כניסה למכוניות, יש פחות אנשים ופחות צפוף, ואולי אפילו טיפ-טיפה יותר נקי.

במרכז הכיכר, מול הכניסה לארמון המלך, ניצב עמוד גבוה ובראשו פסל של מלך עם כתר, חוסה בצילו של קוברה ועל ראש הקוברה עומדת ציפור. ע"פ האגדה, מספרים שכשתעוף תעוף תעוף תעוף ציפור האבן מראשו של הקוברה, פילי האבן השומרים על המקדש הסמוך יתנתקו ממקומם וישתו ממי המזרקה שמולם, וכל עוד הציפור על ראשו של הקוברה ייתכן שהמלך ישוב לארמון. לפיכך, עדיין שומרים לו בארמון דלת וחלון פתוחים, ונרגילה מוכנה לשימוש. על האגדה הזו נכתב שיר ישראלי ידוע ומוכר. התוכלו, ילדים, לגלות מהו? 

לאחר ארוחה קלה במרפסת בקומה החמישית הצופה על הכיכר בתוספת ההרים המקיפים את העמק ברקע, חזרנו לטאמל בכלי תחבורה חדש ומעניין- הטוק-טוק. זהו רכב בעל שלושה גלגלים, בו יש מקום לנהג פלוס עשרה נוסעים בקבינה קטנה. אז גם את זה עשינו בנפאל- נסענו בטוק-טוק. סימנו V.

בערב הלכנו להאזין לערב "ג'אם סשן" של בלוז, אשר חתם שבוע של פסטיבל בלוז שהיה כאן בקטמנדו. 

במהלך הערב הופיעו מספר מוזיקאים מקומיים וכן כמה מחו"ל, כאשר כל אחד נתן כמה קטעים משלו. יוני נהנה מאוד מהערב, בעוד שמיכל נשברה מהר ועזבה באמצע. נציין שזו הפעם הראשונה שראינו מישהו שיודע לעשות שימוש הולם בכינור הצורם שמנסים לדחוף לתיירים בכל קרן רחוב בטאמל.

נשאר לנו עוד יום אחד- ממש עוד כמה שעות, אותן ננצל לסידורים אחרונים לקראת הנסיעה לסין הלילה.

ומחר- פרק חדש בטיולנו.

אנחנו מרגישים שבחודשיים ושבוע בנפאל ראינו את כל מה שרצינו ואף מעבר למתוכנן. טעמנו ממה שיש לנפאל להציע- מהנופים, הטבע, ההרים, החי, הצומח, האוכלוסייה, הערים, הכפרים, המקדשים, הנהרות והאוכל.  היה טוב. היה מספיק. סין- הינה אנחנו באים!

טרק בעקבות שבט הטאמאנג

הפנמנו את העובדה שיש לנו עוד יותר משבוע להעביר בנפאל. בדקנו את אפשרויות התעסוקה והגענו למסקנה שמהווה פריצת דרך בתחום חקר המובן מאליו, והיא שנפאל זה טרקים. רוב הטרקים דורשים למעלה משבוע והאמת היא שאת הנופים היפים ביותר כנראה כבר ראינו. ישנו עוד אזור אחד פופולארי (ז"א שלא צריך לסחוב אוהל ואוכל) בו עדיין לא טיילנו שנקרא "לאנגטאנג" או "האגמים הקפואים" בתרגום חופשי לישראלית מדוברת. למרות שיש כאן כנראה כמה מהנופים היפים בנפאל, אנחנו בחרנו במסלול פחות פופולארי שעובר דווקא בכפרים מסורתיים על הגבול הטיבטי. מקורם האתני של תושבי האזור הוא פרשים וסוחרי סוסים טיבטיים שהתיישבו באזור לפני מאות שנים והם נקראים שבט הטאמאנג. מסלול זה מוגדר כ-Cultural Trail מה שאומר שהדגש הוא פחות על הנופים ויותר על חיי הכפר. מיותר לציין שמספר המטיילים באזור אמור להיות נמוך בהרבה ביחס לטרקים הפופולאריים שידענו עד כה. 

יום 0

כהרגלנו בקודש, יום 0 מוקדש לנסיעה, ועוד איזה נסיעה. החדשות הטובות בקשר לנסיעה הן שהאזור די קרוב לקטמנדו- רק 120 ק"מ. החדשות הרעות הן שאת המרחק הקצר יחסית הזה נוסעים במשך 9 שעות של מה שזכה למוניטין המפוקפק "הנסיעה הגרועה ביותר בנפאל". אנחנו, שידענו כבר נסיעות קשות, בהחלט שומרים מקום של כבוד לנסיעה הקשה והאיטית שנותנת פייט רציני ל- 10 שעות על הגג ו- 3 שעות עם השפם ההינדי הנגען. הפעם הקהל שנדחס בצפיפות מחרידה לחלקו הקדמי בלבד של האוטובוס (הנהג לא צעק "לעבור אחורה" כמו באגד אז מאחור היה ריק לגמרי- נחשו איפה אנחנו ישבנו) היה הקהל הקבוע של זקנים מטונפים, תינוקות צווחנים (גם מטונפים) ואפילו ילד שהקיא (נחשו איפה הוא הקיא). הדרך הסלולה נגמרה מאוד מהר ונותרנו עם דרך עפר מלאת מהמורות, צרה ובוצית בשל הגשם שהיה חייב להתחיל לרדת כשאמרנו "לפחות לא יורד גשם". השילוש הקדוש של אוטובוס ישן מאוד של חברת "טאטא", הרבה יותר מדי אנשים באוטובוס (ועליו ומצדדיו) ומדרגות בוציות על פני תהום הביא אותנו לכדי סיטואציות מורטות עצבים כשהאוטובוס פשוט לא הצליח לעבור ואף התחפר מעט, נסע רוורס על עיוור כדי לאסוף תנופה מספקת למשימת המעבר ולבסוף בקושי בקושי עבר את המכשול התורן.

אולם, לאחר נצח וחצי, הגענו שלמים אך חיוורים כסיד לנקודת ההתחלה של הטרק.

יום 1

התחלנו בטרק התרבותי (במבטא ייקי כמו של סבתא רכה). הפנינו את הגב לרכס המושלג ולזרם המטיילים ויצאנו למסע משלנו. כבר בצעדים הראשונים נתקלנו בשלל חיוכים (עם ובלי שיניים) וברכות נמסטה לבביות מכל העוברים והשבים.

אותם עוברים ושבים, כפריים תושבי האזור, לובשים ללא יוצא מן הכלל את הלבוש המסורתי: חלוק אדום לגברים קשור בצעיף ולנשים שמלות, סינרים, כובע מעוטר ועגילי זהב המסייעים כנראה בקליטת שידור המונדיאל מהלוויין עמוס 49 בשל קוטרם האסטרונומי. הגברים מתהדרים באבנט מקושט ובו פגיון בעוד שלנשים תלויה על החגורה כפית (לכל דייסה שלא תבוא).

שימו לב לכפית

הילדים מזהים אותנו מקילומטר כאדם הלבן (עם העיניים האופקיות-להלן האופקיים) ומדי כמה צעדים צץ לו איזה זאטוט משיח תמים למראה צווח נאמסטה בקול דקיק ומבקש שנצלם אותו. למרות התרבותיות של הטרק, פצחנו על-הבוקר בטיפוס של כחצי ק"מ גובה לפאס חמוד. משם המשכנו על קו הרכס כשבדרך נתקלנו בחבורה של שני גברים וארבע נשים שישבו בצד הדרך ושרו להנאתם שירים טאמנגיים מסורתיים לפי תפקידים של גברים ונשים.

חלפנו על פני משפחות צבעוניות שיצאו לטיול המשפחתי הקבוע ועובדי אדמה סטייל המאה ה- 16 (עם שוורים, מחרשה, לבוש הולם וכל הבוג'ראס). לארוחת צהריים מצאנו עצמנו במטבח עם חמש זקנות פטפטניות שהתחרו על מי תצטלם הכי הרבה ולמי יש את העגילים הכי גדולים. אנחנו שפטנו והן שטחו בפנינו טיעונים משכנעים, רק חבל שכל זה היה בנפאלית. לפני שירדנו אל הכפר בו התעתדנו לישון, החלטנו לעשות אירוך דרך לאיזה אגם קדוש. למרות היותו קדוש אנחנו לא התרשמנו מהשלולית הירקרקה שגרמה לנו לעלות אליה ברגל, אבל נהנינו מתצוגה של סחיבת 7 טון עלים יבשים בתוך סל קונבנציונלי (שללא ספק קטן מדי לנפח העלים המדובר) ע"י בנות האזור החייכניות והלבושות כמיטב המסורת.

בירידה מן האגם, כאילו לא הספיקו לנו החוויות התרבותיות, שמענו קולות תפילה בודהיסטיים (קולות המוכרים לנו מה"מאני רימדו" אך עדיין לא התרגלנו לתפילה המוזרה הזו) בוקעים מבקתת אבן לצד הדרך. הצצנו פנימה וגילינו מנזר מאולתר ובו מספר גברים יושבים על הארץ ומתפללים מתוך ספרים ענקיים עמוסי מנטרות.

הגענו בסוף היום לכפר "גאטלנג". כפר די גדול מלא בבתי שיכון מאבן ועץ, כל בית זהה לבית השכן, ולכל בית חזית עץ מגולפת להפליא. הכפר סובל מבייבי-בום מתמשך בעשר השנים האחרונות ונראה כי זהו כפר ילדים עד גיל 7. ככל שהתקרבנו למרכז הכפר, תדירות ה"נמאסטה" הלכה ועלתה עד שנהייתה זמזום דקיק של ילדים. הרמנו את הראש וראינו שכל הכפר בערך יצא לחזות בשני האופקיים המוזרים שנחתו פה. כמעט וקרסנו מעומס ה"פוטו פוטו", "נאמסטה" ו"Give me a money" (לא, אנחנו לא מפתחים דיסלקציה, אנו מביאים את הקריאות כלשונן).

שאלנו את המבוגר האחראי (היחיד שמצאנו בין אלפי הילדים) איפה נוכל לישון והוא הוביל אותנו לאחד הבתים עליו התנוסס שלט "Home stay". שמחנו על ההזדמנות לחוויה מקומית נוספת- לינה ואירוח בבית של משפחה מהכפר. למען הסר ספק, זה לא היה צימר מפנק, אבל מספיק טוב. לארוחת ערב בחרנו להמשיך את החוויה התרבותית במאכל טאמנגי שנקרא "דידו" שזה בגדול דאל-באט כשאת האורז המוכר והסביר מחליפה יציקת סולת-קמח-תירס. בדיעבד טעות, לא נורא, לא יחזור על עצמו.

בערב, בני הכפר נוהגים לעשות ערב פולקלור לבקשת תיירים מזדמנים שכולל שירים וריקודים מסורתיים שנוהגים לשיר בד"כ בפסטיבלים וחגים (או סתם באמצע היום כמו שראינו בצהריים). הושיבו אותנו על כיסאות פלסטיק בחצר הקטנה, ומולנו הסתדרו בחצי עיגול כתריסר גברים בחלוקים וכובעים (מימין) ונשים בשמלות ותכשיטים (משמאל). לאחר הקדמה שכללה הענקת צעיף לבן למזל, הגשת יין אורז ומספר מילות ברכה החל המופע. תחילה פצחו הגברים בשירה רועמת והנשים בקולות קצב כגון "צ'אק צ'אק צ'אק" ולאחר כל בית התחלפו התפקידים. את השירה ליוותה כוריאוגרפיה של רקיעות ובעיטות קטנות. לא עבר זמן רב עד שהוזמנו להצטרף למעגל המפזזים והשמחה הייתה גדולה. בתום המופע, ביקשו הרקדנים שנלמד אותם ריקוד מהתרבות שלנו וכך אם הייתם עוברים שם במקרה הייתם זוכים לראות מחזה לא שגרתי- כפר נפאלי שלם רוקד "הבה נגילה" בפיזוזים נלהבים.       

יום 2

ההשכמה שלנו היום הייתה מפיו של באפאלו לא מרוצה, שגעה וגעה בקול מתחת לחלון חדרנו (שהייתה לו מסגרת, אך מיותר לציין כי זכוכית-לא). נפרדנו מהמשפחה שארחה אותנו ויצאנו לדרכנו, לא לפני שבעל הבית העניק לנו אף הוא צעיף בודהיסטי לבן לדרך צליחה (נראה לנו שפשוט הם נתקעו עם כמה צעיפים כאלה במלאי).

החלק הראשון של הדרך היה בירידה לכיוון הנחל, ליד המון קירות תפילה ("מאני") ובתוך סבך שיחים ירוק. החלק השני של היום כלל עלייה של 800 מ' – כל מה שירדנו בחלק הראשון ועוד- בצידו השני של העמק. לקראת אחר הצהריים הגענו לכפר טאטופאני – "מעיינות חמים". מסתבר שלכל כפר שנמצא ליד מעיין חם קוראים ככה. המקוריות...

לא בזבזנו זמן, החלפנו לבגדי-ים וקפצנו לבדוק את טמפרטורת המים. כבר מרחוק ניתן להבחין באדים שעולים מאזור המעיין ומן הנחל שיוצא מן המתחם. מקרוב, קשה שלא להבחין בצבעם החום של המים. נו מילא- הגענו עד כאן ולא ניכנס? ברור שניכנס! בחוץ כבר התחיל להתקרר לעת ערב (אנחנו בכל זאת בגובה 2600 מ'), אבל בתוך המים חגיגה. גברים ונשים, בעיקר מקומיים, נהנים מאמבטיה משותפת. כמו שאנחנו מתעניינים בבני המקום, נראה שהם גילו עניין בנו, ובעיקר אחת הבנות גילתה עניין במיכל ולמרות שלא ידעה מילה באנגלית סחבה אותה אל תוך המים ולא ויתרה לה אפילו על קצה השערה (ליוני לא הייתה הבעיה הזו), תוך כדי הפצרות והסברים (הגיוניים ללא ספק) בנפאלית.

יום 3

היום בתפריט עלייה לפאס, תצפית וירידה מעברו השני של ההר אל הכפר "טומאן". מזג האוויר בסה"כ בסדר (לא גשום) אבל לא ממש מתאים ליום של נופים בשל העננים. גם ככה זה לא טרק של נופים אז "נו מילא". אנחנו נהנים מהאווירה הטובה ומהליכה בטבע יפה וזה מה שחשוב. בסופו של יום חווינו היום לא מעט ואפילו זכינו לראות את הר הלנגטאנג (הגבוה באזור ושעל שמו נקראת השמורה) במלוא הדרו ומבין העננים.

היום הזה היווה שילוב בין טבע ואנשים. בהפסקת העשר שלנו התארחנו אצל משפחה שהבינה שיהיה יותר פשוט להזמין אותנו לכוס תה מאשר להסביר לנו שאין כאן מסעדה.

בהמשך הדרך יצא לנו לראות משפחת קופים ממש מגניבים (השם המדעי הוא קופימוס מגניבימוס – לטינית) שהתרגשו הרבה פחות לראות אותנו, אנשימוס רגילימוס, כי למרות שטיפסנו במרוצה במעלה מדרון כמעט אנכי כדי לצלם, הם מצידם התנדנדו מענף לענף ושמרו על מרחק ביטחון (פן נצלמם מקרוב מדי- גם מגניבים וגם צנועים) ולכן זו התמונה הכי טובה שצילמנו (מי שרוצה לראות יותר טוב שיבוא לכאן):

בראש הפאס אכלנו ארוחה מצויינת של מרק עשיר ופיתה עם גבנ"צ (בתפריט היה לזה שם אחר אבל מה זה משנה? העיקר שנהנינו) כשההרים עשו ג'סטה והציצו כדי להיות תפאורה יפה.

מהפאס ירדנו ביער עבות שדגמן לנו סתיו בשלל צבעי שלכת וחליפת עננים ששיוותה לכל העסק נופך מסתורי. כל הירידה ליוו אותנו המון ציפורים אקזוטיות (ציפורימוס אקזוטימוס), אחד הסוגים שראינו היה הציפור עם הזנב המאסיבי שנגרר מאחוריה, ציפור מעניינת שכבר הכרנו בטרק מג'ירי ללוקלה וגם היום לא הצלחנו לצלם אותה עבורכם (מי שיבוא לראות את הקופים יזכה גם בציפור כבונוס).

הגענו לכפר "טומאן" לקראת אחרי צהריים כשברצוננו לשחזר את חווית ה-Home stay מלפני יומיים. דחינו את הפצרותיהם של בעלי הגסט-האוסים ומבין שלל ה"נמאסטה" הקבוע חילצנו מילדי הכפר בית שישמח לארח אותנו. הפעם החוויה אפילו יותר אותנטית מהפעם הקודמת מאחר שלא נראה כאילו מישהו כאן יודע מה לעשות איתנו. אנחנו כנראה התיירים הראשונים שמתארחים כאן. בעלת הבית לא מבינה אותנו ואנחנו לא אותה כך שחוץ מלהבין שאנחנו נישן על המיטה שלרגלי המקדש הביתי (בכל בית יש פינה עם נרות ותמונות של קדושים בתוך ארון מסוגנן שמהווה מקדש). עם הגיענו, כחלק משגרת האירוח הטיבטי, הוגש לנו תה טיבטי מלוח, שנאלצנו לעשות כאילו שתינו אותו- אחרי כמה שלוקים היינו חייבים להפטר מהגועל הזה וניצלנו רגע של חוסר תשומת לב כדי לכבד את אמא אדמה בכל מה שנשאר.

חיי הכפר במבט מקרוב סיפקו לנו כמה מהמחזות שעליהם חשבנו כששמענו את המילה "נפאל" בפעם הראשונה: אם ובתה מפרידות את המוץ מגידול דמוי אורז ע"י מכתש ועלי ענקיים, בקתת עץ פשוטה ומדורה במטבח, ילד שרץ פנימה וחוזר עם ביצה ביד אחת ותרנגולת מבועתת בשניה, השור הביתי, שמוציא אדים מהאף בכל נשימה, ניצב קשור באמצע ההתרחשות ומעלה גירה, 7 ילדים משחקים "גולם במעגל" עד שהגולם, הזאטוט הצעיר ביותר (בן פחות משנתיים), פורץ בבכי מחמת העלבון וכל זה על רקע שקיעה שצבעה את ראש הלנגטאנג בכתום-ורדרד מלטף.

לאחר ארוחת הערב, ומאחר ושפה משותפת אין, שברנו את הקרח עם המארחת ושלושת ילדיה הקטנים ע"י צפייה בסרטונים מצוירים של פיקסאר. זה הומור לכל המשפחה- ומסתבר שהוא גם חוצה גבולות ותרבויות.

יום 4

כאמור, בילינו את הלילה למרגלות המקדש הביתי. עובדה זו בצרוף הנוהג הבודהיסטי למלמל מנטרות, למזוג מים לכוסות ולהדליק קטורת עם אור ראשון בכל בוקר גרמה ליום שלנו להתחיל מוקדם מן הצפוי אבל באווירה רוחנית. אחרי שאחרון הילדים כבר היה לבוש ומוכן ליום החדש הבנו שהכחשה בדבר הגעתו של הבוקר לא תעזור לאף אחד וקמנו גם אנחנו מהמיטה הקטנה והלא כ"כ רכה, בלשון המעטה. בשל תחושת רעב קלה בבטנו של יוני קבלנו את ההצעה המנומסת של המארחת לארוחת בוקר עם כוונה לפתיח קליל ומזין ליום ההליכה הצפוי. דבר הוביל לדבר ומפה לשם מצאנו עצמנו בשעת בוקר מוקדמת להחריד מנסים לעכל את מה שהוגדר כדאל-באט המוקדם ביותר שאכלנו עד כה (כולל ריפיל נימוסין מ-ה-כ-ל). עד שהתבשלה לה הארוחה השתעשענו עם בני הבית במשחקי הכרות כגון "בוא נרשום את השם של כולנו בפנקס ונקווה שהצד השני יבין מה קורה" ושירת "אל המעיין" שהתבקשה מנטייתם של הילדים לחזור על כל הגה ששני ה"אופקיים" המוזרים אומרים.

יצאנו לדרך קצת יותר מאוחר מהרגיל בשל הבוקר התרבותי והמהנה וגם ככה צפוי יום קצר. רוב היום ירדנו אל הנחל שזורם בתחתית העמק, ואל דרך העפר העוברת בו, דרך שלימים תהיה High-Way המחברת בין סין לנפאל (אולי הנסיעה הנוראית לכאן עבור מי מכם שיבוא לראות את הקופים מאתמול תתקצר משמעותית). במעלה העמק, לכיוון הכפר בו נישן הלילה, הפתיע אותנו מעיין חם בדמות בריכה ירקרקה ובחורה משוללת עדינות שיידעה אותנו "דר איז א אוט צפרינג איר" במבטא ישראלי כבד. יוני לא הסס לרגע והתנדב לבדוק את הטמפרטורה (די חם). סיום מרענן ליום ההליכה. מיכל היססה (אני לא נכנסת לבריכה המזוהמת הזו).

הגענו לכפר "טימורה" שאין בו שום דבר מיוחד חוץ מהוסטל גרוע במיוחד שיש בו פנקייק גרוע במיוחד ופרעושים מיוחדים במיטות הלא מיוחדות שבו. את שעות הצהריים בילינו בביקור באטרקציה המקומית- מעבר הגבול נפאל-סין. הליכה של שעה הביאה אותנו לגשר תלוי שמעברו האחד דגל נפאלי ושום דבר חוץ מזה ובעברו השני בניין ענק בתהליכי בניה ,המון קולטים סולריים וחבורת מובטלים סמויים במדי צבא (מצויידים במטאטאים ויעה בהם לא עשו שימוש) כיאה למדינה בתנופת בנייה. באמצע הגשר יש שער שמהווה את נקודת המעבר. מעבר לזה היה מעניין כמו שגבול נפאל-סין יכול להיות מעניין (לא כל-כך). נוסיף ונציין את העובדה שסין לא נראתה שונה באופן מהותי מנפאל (למה לטרוח ולטוס לשם?).

על מנת להעביר בנעימים את שהותנו בהוסטל הדפוק שלנו, ישבנו בחדר, הפרעושים ואנחנו, ודירבקנו ארבעה פרקים מלאים של Lost, נשנשנו עוגיות קוקוס, הפרעושים נשנשו אותנו (ז"א את מיכל) וכולם היו מרוצים (מיכל פחות).

יום 5

יום הליכה על הדרך שהולכת להיות אוטוטו אוטוסטראדה (כן בטח). בינתיים זה אומר שמשאיות נפאליות (עם נהג בצד ימין) וסיניות (עם נהג בצד שמאל) שחולפות על פנינו תוך העלאת ענני אבק ועשן. הנחל שמתחתר בעמק וליווה אותנו במשך היום היה הדבר היחידי היפה (אה, וגם מיכל יפה. כן כן). מה שכן, בפחות מארבע שעות היינו חזרה בסייברו-בסי, נקודת הסיום של הטרק שם נוכל לנוח, לראות עוד קצת Lost ולחגוג ליוני חצי יומולדת (29.5 - מה אתם יודעים? הילד גדל) עם עוד עוגיות קוקוס (שאהובות כ"כ על מיכל).

לסיכום:

הטרק הזה החזיר לנפאל את הכבוד האבוד. לעומת החוויה התיירותית מדי של הטרקים הפופולאריים, כאן פגשנו אנשים מקסימים ששמחו לשתף אותנו במורשתם העתיקה ובאורח חייהם הפשוט. לא ראינו את הנופים הכי יפים וההרים הכי גבוהים. לא היו לנו התנאים הכי טובים והגסט-האוסים הכי מפנקים. אבל כאן, בפינה הנידחת על הגבול עם טיבט, מצאנו את מה שציפינו מטיול בנפאל וללא ספק נהנינו מחוויה מיוחדת במינה.    

צ'יטואן

סופסוף אחרי חודשיים בנפאל, הצטרפנו לאחד מהטיולים הגריאטריים ההם. כן,כן. גם אנחנו נפלנו. מה יש? גם לנו מותר להנות מריזורט מפנק (במושגים של נפאל), עם זוג מדריכים שדואגים ללו"ז שלנו, לתזונה שלנו ולמנוחה שלנו.

יעד הטיול שלנו הוא שמורת טבע בסגנון ג'ונגלים, בה מסתתרות חיות שונות ומשונות.  בעיקר פילים (שלא ממש מסתתרים...). כבר עם ההגעה לאזור הנוף השתנה לנוף שאינו מוכר לנו עד כה בנפאל: בתי במבוק מכוסים בבוץ, שדות אינסופיים עד האופק, ואמרנו אופק? לא ידענו שבנפאל יש מישורים עד לקו האופק- תמיד תמיד (עד עכשיו) ראינו הרים או את העמק שביניהם. מדיי פעם בצבצה לה איזה ערימת חציר, שנראית כמו בית של דרדס. אמצעי התחבורה המועדף באזור- אופניים, אבל כאלה כמו של פעם, כמו שרואים בסרטים כמו "אלכס חולה אהבה" או "פעם הייתי".  כשירדנו מן האוטובוס קידמה את פנינו בברכה שמש נעימה (טוענים שזהו האזור החם ביותר בנפאל) ועם ההגעה לריזורט הצטרפה גם מדשאה ירוקה.

אז מה עושים בכזה מקום?

ביקרנו בחוות הרבעה לפילים אסיאתיים. באמת אחלה רעיון- להרביע פילים- אבל לנו ממש כאב הלב לראות אותם קשורים בשלשלאות ברזל קצרצרות לעמודים, עם יכולת תנועה מאוד מאוד מוגבלת ("אין כסף לבנות גדר").

צפינו במופע פולקלור שכלל ריקודי אומנות לחימה מקומית, בעיקר בעזרת מקלות. מיכל אומרת שזה נראה כמו מופע סיום שנה בחוג לקפוארה. יוני טוען שזה נראה כמו הופעת הסיום של כתה ו', דבר שלא הפריע לו לעלות לבמה ולהצטרף לכלל המפזזים.

רכבנו על פיל בג'ונגל, חוויה שהייתה בהחלט ההיילייט של שלושת הימים הללו. עוד מהארץ מיכל סימנה לעצמה מטרה לרכב על פיל בטיול, ולמרות גודל הציפייה היא לא התאכזבה. התיישבנו ארבעה אנשים בתוך לול על גב הפיל ויצאנו לדרך.

ממרומי הגב של הפיל התמזל מזלנו ויצא לנו לראות לא מעט חיות בג'ונגל: גורי חזיר בר, קופים, צבאים משני סוגים, תנין ואפילו קרנפים.

למדנו שלכל פיל יש את המטפל שלו, שהוא זה שנוהג בו וגם זה שדואג לו לכל צרכיו. כחלק מן התפקיד, עליו לרחוץ את הפיל בנהר לאחר יום העבודה (של הפיל). ממש במקרה, תחנת הרחצה של הפילים הייתה ליד המלון שלנו, כך שיצא לנו לצפות מקרוב בתהליך. מאוד התרשמנו מהעדינות והמסירות בה כל מטפל רוחץ את הפיל שלו- מקרצף ביסודיות כל חלק, וע"פ פקודה הפיל משפריץ מים על גבו או בטנו, מתיישב או נשכב במים בכדי לאפשר למטפל להגיע לכל מיני מקומות בגופו ואח"כ מתרומם לפי פקודה ועוזר למטפל לעלות על גבו בעזרת החדק.

שטנו לאורך הנהר בקאנו, ובדרך ראינו ציפורים יפות האופייניות לאזור. בהתאם לאווירה הכללית בסיור, הנהר היה שקט ורגוע ולקח אותנו איתו במורד הזרם. במעלה הזרם, לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר, או יותר נכון סיפור שלא קיים. בנקודה כלשהי ירדנו מן הקאנו, וצעדנו כשעתיים בחזרה לכפר באמתלה של "סיור בג'ונגל". בהתחלה המדריכים עוד ניסו לעשות כאילו אנחנו "מתחקים אחר עקבותיה" של חיה זו או אחרת (אפילו ראינו חרא של דב), אבל בהמשך אפילו את זה לא עשו, אחרי שראו שקשה למכור לנו את אווירת הא"ש לילה בצופים.

וזהו. שוב אנחנו מוצאים את עצמנו בקטמנדו. הטיסה שלנו בעוד עשרה ימים (אבל מי סופר?), ואנחנו כבר בחיפוש אחרי ההרפתקה הבאה במסגרת תוכניתנו "איך להעביר את הזמן בנפאל עד הטיסה". 

היום שאחרי

במהלך הטרק הארוך קרן האור ומושא הפנטזיות היו החזרה לקטמנדו (במדבר כל קוץ הוא פרח). "בקטמנדו שוב נאכל טוב. נחזיר לעצמנו את כל הקלוריות במאפיות הזולות", "יום אחרי שחוזרים, הולכים לעשות מסאז' מכף רגל ועד ראש לשרירים העייפים" ועוד ועוד הבטחות על איך שיהיה חם ואיך שנסתלבט כל היום וכו' וכו'. לדחות לנו את הטיסה חזרה למועד לא ידוע הייתה בגדר עינוי. כאמור, חל בלבול (וזה באשמתנו כי אנחנו ישראלים) אבל אולי יצליחו להעלות אותנו לאיזה טיסה אז שנהיה בהיכון. כל היום, אנחנו יושבים על התיקים וסופרים כמה מטוסים המריאו ומתי תורנו. אולי יימצא לנו מקום על הטיסה 27 להיום כשבד"כ שדה התעופה הזה מצליח להוציא מקסימום 20 טיסות ביום. לא הופתענו אבל היינו מאוד מאוכזבים כשנאמר לנו שהיום זה לא יקרה, יותר נכון לומר שהבנו את זה לבד כשהבחנו שהטרמינל שומם והחושך התחיל לרדת. מיואשים וחסרי תקווה התייצבנו ביום למחרת בשמונה בבוקר בטרמינל, בלי מספר טיסה או ידיעה שבאמת יהיה מקום על אחד המטוסים הבאים אלא רק עם ההבטחה של אותו אחד שפישל לפני יומיים והבטיח לנו אתמול את אותו דבר שהיום בטוח נצא מכאן. היינו על הרזרוות ומערכת העיכול קרסה חליפות ואז נאמר לנו "עכשיו, לכו עם הבחור הזה". הלכנו. נצמדנו אליו כמו עלוקות (ומי כמונו יודע איך שהן יודעות להתעלק) וכהרף עין מצאנו עצמנו אחרי הבידוק הביטחוני ועם כרטיס עלייה למטוס ביד.

שדה-התעופה בלוקלה הוא אתר יחיד ומיוחד המשלב עומס טיסות בלתי ייאמן לנוכח המסלול הקצר מאוד שהצליחו לחלץ מהמדרון עליו שוכנת לוקלה. בשיא העונה, המוני התיירים הצובאים על שערי הטרמינל, שמנוהל בשיטה הנפאלית ללא מחשב או אפילו מחשבון אחד לרפואה, נדחסים בקצב מדהים אל המטוסים הקלים, קטנים מספיק כדי להספיק להמריא או לנחות על המסלול הקצר (כ"כ קצר שהוא בנוי בשיפוע די רציני שמקנה תרומה חיונית להאצה\האטה לקראת המראה\נחיתה). הטיסה חווייתית לא פחות. רוב הטיסה היא בתוך העמקים בהם טיילנו כשהגענו רגלית ללוקלה, עמקים צרים, תלולים ועמוסי צמחייה. גובה השיוט (או יותר נכון נומך השיוט) מוגבל ע"י מעברי ההרים ז"א קורה שהאדמה מתקרבת עד כדי עשרות מטרים בודדים מגחון המטוס ולא לשם נחיתה. הנוף של הרי ההימליה חלף אל מול עינינו וכעבור שעה קלה נחתנו בקטמנדו החמימה, המזוהמת, המבטיחה אך המלוכלכת. הרגשנו שוב בבית והרגשנו שטוב שזה לא הבית שלנו, רגשות מעורבים שכן כ"כ רצינו להגיע לכאן ובכל זאת, זה עדיין קטמנדו.

כמעין סגירת מעגל התמזל מזלנו לחזור לעוד חג לאומי שמתקיים בעיר. הפעם, לשמחתנו ולשמחת העיזים, החגיגות מתמקדות בקישוט הרחובות (כולל כלבי הרחוב) בפרחי ציפורן, נרות וציורים מחול צבעוני על הרצפה. תהלוכות קולניות מלוות בדגלים, חצוצרות ותופים עוברות ברחובות, ריקודים ספונטניים וחבורות ילדים ששרות איזה שיר קליט שבגדול אומר "תביאו קצת כסף, נו בחייאת זה חג היום".

אנחנו, מצידנו, חגגנו את חזרתנו מהכפור בכל מה שהבטחנו לעצמנו בימי המחסור. ראשית, חיסלנו מאפייה שלמה על שלל סופגניותיה, קרואסוניה ושאר המאפים שכל-כך התגעגענו אליהם. את השרירים הכואבים והגוף העייף פינקנו במסאז' דה-לוקס בספא מפואר (במונחים נפאלים) שהיה ליד המלון בו התקלחנו לראשונה מזה שבועיים. את סעודת החזרה מהטרק קבענו במסעדה מסורתית יוקרתית (שוב, במונחים נפאלים) בה מומלץ (אפילו עפ"י הלונלי) לקחת תפריט קבוע מראש הכולל איזה עשר מנות, כל אחת אקזוטית ומסורתית בדרכה שלה כשברקע נצפה במופע ריקודים מסורתי. מנות הפתיחה המצומצמות כבר גרמו לנו להבין שמשהו כאן לא כשורה. מבחנה של מרק עדשים, מומו אחד יחיד ומסכן ושני ביסים של תערובת ירקות מבושלים. לחלק העיקרי היו צפויות להגיע עוד 7 מנות. נתנו לנו אורז. אורז.נתנו לנו מרק עדשים. עדשים. נתנו לנו ירקות מבושלים.ירקות. נתנו עוד כמה דברים.דברים. ומה קיבלנו? דאל-באט. כן מה חשבנו לעצמנו, אוכל מסורתי, גם ככה כבר הבנו שהעם הנפאלי נעדר יצירתיות (וכשהיא יוצאת זה בצורת תה עם מלח אז אולי עדיף ככה). אז בשורה התחתונה קבלנו דאל-באט באלף רופי. מה שכן, לפחות האוכל המסורתי הזה ניחן בתכונת הריפיל כך שלא יצאנו רעבים (בוא נגיד שאחרי ששילמנו כ"כ הרבה דאגנו לצאת מאוד שבעים). נוסיף ונאמר שדאל-באט זו מנה עם וריאנט מאוד גבוה כי כל אחד מגיש אותה עם תוספות אחרות וכאן זו בסופו של דבר הייתה מנה טעימה ומכובדת שגרמה ליוני לשבור חודש של התנזרות מבשר עז. אכן סגירת מעגל.

חוגגים את סוף הטרק עם ראקשי- יין אורז מקומי

חגיגות סיום הטרק והחג הלאומי נמשכו 4 ימים. אחרי השלמת החסכים ואחרי שסוף-סוף נגמר החג, יכולנו לתכנן את צעדינו הבאים. היעד הבא שלנו הוא סין. את נפאל סה"כ אנחנו מרגישים שמיצינו ו-4 ימים בקטמנדו המעיקה מוסיפים להרגשת המיצוי את המילים "עד תום". הבעיה היא שהטיסה היחידה שמצאנו לכיוון סין היא בעוד שבועיים ועד אז נצטרך להעביר את ה"זמן פציעות" הזה בכמה שיותר הסחות דעת מקטמנדו. בתור התחלה אנחנו יוצאים לשלושה ימי ספארי בשמורת הטבע צ'יטואן שבג'ונגל. אמרו לנו לא לצפות ליותר מדי אז בטח יהיה ממש ממש אדיר J

אוורסט- הינה אנחנו באים!!!

יום 0

אז זה חג, כבר אמרנו, נכון? מסתבר שמנהג נוסף של החג הוא לבלות אותו עם המשפחות בכפרים הרחוקים, ולכן אי אפשר להשיג כרטיס לאוטובוס עד לשבוע הבא. אבל, אנחנו לא רוצים לחכות, ולכן ארזנו את עצמנו ויצאנו ב-5 בבוקר לכיוון התחנה המרכזית, לנסות את מזלנו.

התכוונו להשיג מקומות ישיבה באוטובוס ע"י מתן שוחד קטן, אבל גם אם שוחד יכול לכופף קצת את החוקים, את חוקי הפיזיקה הוא לא יכול לכופף, והדרך היחידה להכניס 200 איש לאוטובוס כשלרובם כבר יש כרטיס- נסיעה על הגג.

And to make a short story long : השגנו כרטיס אחד לישיבה בתוך האוטובוס, ואת 10 השעות הבאות מיכל בילתה על "מושב" לא נוח עם תיקים והרבה הרבה אנשים בתוך האוטובוס, ויוני גילה את "חדוות" הנסיעה על גג האוטובוס עם עוד כ-30 איש נוספים.

לבסוף הגענו אחר-הצהריים לעיירה ג'ירי, ומכאן נראה איך אפשר להתקדם בבוקר.

פרט חשוב נוסף ששכחנו לציין: בכדי שנוכל לעלות בלי בעיה, וגם בגלל שהפעם עלינו לקחת גם שקי שינה, החלטנו להתפנק ולקחת פורטר. הפורטר שלנו הוא נפאלי קטן ושחום ששמו הארי. הארי הפורטר. הארי פורטר. הארי פוטר. הקוסם. או כפי שאנו קוראים לו כדי לרכל עליו מול הפנים: ברקוביץ' (על-שם ספרו האוטוביוגרפי של אייל ברקוביץ').

יום 1

המטרה: להתקדם כמה שיותר ברכב לכיוון נקודת ההתחלה של הטרק לאוורסט- לוקלה.

הבעיה: אין אוטובוסים לנקודה הרחוקה ביותר אליה מגיע הכביש, בגלל החג.

פתרון אפשרי: ישנה משאית שנוסעת ואנחנו יכולים (תמורת תשלום מופקע) להצטרף אליה.

הבעיה: המשאית, שהייתה אמורה לצאת ב-9 בבוקר, לא יצאה בזמן המיועד.

חיכינו וחיכינו, ולבסוף ב-10:30 החלטנו ללכת על תוכנית ב'.

תוכנית ב': ללכת ברגל.

וכך היה.

יום מעונן וגשום לעיתים, שהסתיים בגסט האוס בסיסי משהו. לא נורא- מחר יום חדש.

לאחר משחק יניב סוער עם הפורטר ושיחה עם בנות המשפחה המקומית, שהציקו לנו לגבי חתונה יותר מהסבתא הפולנייה ביותר ורצו לסדר למיכל את הציפורניים ולצבוע אותן בכתום מזעזע, פרשנו לחדרנו הדל. LOST עונה 2 – הינה אנחנו באים J

יום 2

בעוד 9 ימים יש פסטיבל באחד הכפרים שבדרך, ואנחנו מאוד רוצים להספיק להגיע. אם נדבק בתוכנית שבספר, נגיע לשם ב-12 בצהריים של יום החג האחרון (מתוך 3). לכן, עלינו להתקדם כמה שנוכל ולקצר זמנים בכל הזדמנות. גם אם זה אומר ללכת יום שלם בגשם, ולישון בגסט האוסים פחות פופולאריים ומפנקים.

וזה בערך מה שהיה היום.

הצעידה מג'ירי ללוקלה היא הליכה לא כ"כ נעימה, ממנה רצינו להימנע: 6 ימים של עליה של 1200 מטר לשם ירידה של 1000 מטר, עליה של 800 וירידה של 750 וכו'.

היום הייתה לנו הטעימה הראשונה מהחוויה: עליה של כמה מאות מטרים, אחריה ירידה של 1000 מטר.

מצד אחד שמחנו לגלות שבעזרת הפורטר אנחנו מדייקים ואף מקדימים את התזמונים של הספר, מה שעשוי לאפשר לנו להגיע בזמן לפסטיבל.מצד שני, התבעסנו לגלות שהברכיים של יוני לא החלימו בשבוע מנוחה מהטרק הקודם ובסוף הירידה העדפנו להפסיק את ההליכה להיום למרות השעה המוקדמת (14:00).

מה עושים עכשיו? ממלאים למיכל חורים בהשכלה ורואים מת לחיות 2 . עם צלחת פופקורן. ומקווים שמחר יהיה יום מוצלח יותר.

יום 3

היום התחיל לא רע, עם עליה חדה – כמו שצריך (או שלא...).

אולם חדוות ההליכה נקטעה לקראת הצהריים, כאשר התחיל גשם שוטף, שרק התחזק והתחזק. אבל אותנו, חדורי מוטיבציה ועם מטרה ברורה לנגד עינינו, זה לא יעצור. המשכנו לצעוד בגשם עוד מספר שעות, וטיפסנו סה"כ 1300 מ'. אולם, לאחר הפסקת הצהריים – ובתפריט: noodle soup – גילינו שהגשם התחזק לפחות פי 3, ולאחר ניסיון של 5 דקות צעידה בהן נרטבנו עד לשד עצמותינו (וזה יחד עם מעילי הגשם), החלטנו להישאר ולהעביר את הלילה בגסט האוס האחרון באותו הכפר. נכנסנו לחדר האוכל, התמקמנו ממש מול התנור (מדורה בתוך מבנה בוץ...) ולא משנו משם עד לשעות הערב, כשלצערנו היינו חייבים ללכת לישון בחדרנו, כ-5 שעות לאחר מכן.

במהלך חמש השעות הללו, בהן עמלנו על ייבוש בגדינו הרטובים, הכרנו את המשפחה החמה שמתגוררת במקום. הם, כמו שאר בני האזור, בני שבט ה-sherpha. שבט זה הוא שבט של אנשי הרים, בודהיסטים, המתגוררים בהרים מאות שנים ולכן הם בעלי דם סמיך יותר, מבנה גוף רחב יותר וניסיון טיפוס הרים לא רע. השמות הפרטיים של בני השבט הזה ניתנים לכל אחד לפי היום בו הוא נולד: ראשון, שני וכו' (לאיש אצלו התארחנו, למשל, קוראים יום חמישי...). תהינו מה קורה אם נולדים שני אחים באותו היום- קוראים להם "יום ראשון הראשון" ו-"יום ראשון השני" ...?

יום 4

לאחר הפרידה מהמשפחה השרפית, השלמנו את העלייה מאתמול והגענו ל-pass . הצעידה- ביער שנראה כמו יער מכושף, ובתוך ענן סמיך. העצים התפתלו, עם המון טחב עליהם, בכל מיני צורות שונות ומשונות. בסוף העליה הגענו לפאס הזוי. אזור טרשי זרוע אבנים מכוסות טחב מצהיב נח לו תחת מעטה עננים, גומפה תורנית ועליה דגלי תפילה ניצבת באמצע שומקום וכלבים עזובים משוטטים להם בלי מטרה. מהצד השני של הפאס, עולם אחר. שמש, עמק ירוק וכפרים. הזוי.

לאחר הפאס- ירידה של 1200 מ' לעיירה החביבה ג'ון-בסי (אליה מאוד רצינו להגיע באוטובוס- רק חבל שעדיין לא השלימו את הכביש שאמור להגיע לשם...). יוני, שדי חשש מהירידה הצפויה, מרח על הברכיים איזה שמן מרפא שברקוביץ' נתן לו וכמו קסם, לאט ובטוח הגענו בריאים ושלמים לסוף הירידה. בצהריים, בנוהל, התחיל גשם, מה שכבר נהייה דיי מייאש. לאחר הפסקת צהריים בה אכלנו- איך לא- מרק נודלס, שמחנו לגלות שבשונה מהיומיים הקודמים, הגשם נפסק ואפילו יצאה קצת שמש. המשכנו בצעידה חביבה מסביב לשלוחה, עד לעיירה סלונג ממנה מובטח נוף לאוורסט בכבודו ובעצמו. אנחנו, שלא מסוגלים לראות את קצה האף שלנו בגלל הענן שהתיישב לו פה, דיי סקפטיים אך ננסה את מזלנו ונישאר לראות אם מחר בבוקר ההבטחה הנוצצת תתממש.

החרוז היומי: אפילו חצי גרם צ'ילי אדמדם ותמים למראה, עלול להצית שריפת ענק בפה.

פנינה!

(יוני הפסיד בתחרות אכילת צ'ילי שערך עם ברקוביץ') 

יום 5

פעם נוספת שהבטחה לבוקר יפה מממשת את עצמה חרף ספקנות מצידנו. בפעם הקודמת זה היה באנפורנה, והפעם באוורסט. אפילו קיבלנו הצצה קצרה לאוורסט בכבודו ובעצמו. אבל ההר המפורסם שהיה דחוק לו בשולי הנוף היה רק הקינוח. למנה העיקרית קיבלנו זריחה צבעונית של ענני כבשים בצבע אש מעל שרשרת הרים שלא היה לנו מושג שהיא שם.

היום, כבכל יום בטרק, היו עליות (לא יותר מדי אבל היו) וירידות (ממש יותר מדי). יצא שירדנו כ-2000 מטר בסך-הכל וזה נמשך לנצח. מה שכן, הנעימו את זמננו שלל החתולים האפורים והקטנים ששולטים באזור- "Sherpa Cats". מטריד לחשוב על תוחלת החיים של החתול המקומי הממוצע שכן הפרט הגדול ביותר שנצפה על-ידינו קטן ממייקל (כפרה עליו) בראש וחצי.

טרק העליות והירידות שלנו התחיל לצאת לנו מכל החורים האסטרטגיים שעדיין מתפקדים אחרי כל האורז הזה. הנוף הכפרי יפה ללא ספק ואנחנו מעריכים את העובדה שאנחנו "לבד" פה (יחסית להמונים המציפים את השבילים בקטע שאחרי שדה-התעופה). אבל, רוב הדינאמיקה של היום מסתובבת סביב הגשם שירד, יירד או יורד והנוף המונוטוני משתנה בעיקר בהתאם לכמה עננים אופפים אותנו באותו רגע.

יחסי התייר-פורטר שלנו עם ברקוביץ', כמו הטרק הזה, יודעים עליות וירידות. מצד אחד הוא רוצה "להביא" אותנו למקומות שייתנו לו הנחה בשל השיווק הכפוי. מצד שני, היינו ונשארנו ישראלים לא פראיירים וגם אם מדובר בשקל-שניים ההרגשה שהיינו יכולים לקבל את אותו דבר בחצי מחיר יכולה לשגע אותנו, וכך, בחירה עצמאית שלנו של מקום לינה זה או אחר עלולה לתסכל את פורטרנו הנאמן (נאמן לעצמו). היום בערב החלטנו לעבור לגסט-האוס אחר לאחר ש"המקום של ברקוביץ" אכזב אותנו. חסכנו כמה רופי אבל נתקענו עם פורטר עצבני. מחר נלך לאן שהוא יירצה (בגדר הסביר) לשם האיזון.

יום 6

את מה שירדנו אתמול צריך לעלות. עלייה של 1300מ' זה כבר קטן עלינו ועלינו אותה ב5 שעות. מזג-האוויר האיר לנו פנים היום (פרט לגשם בשעה האחרונה של היום) והיה כיף לראות את כל מה שעשינו היום ואתמול משתרע על פני עמקים והרים זרועי כפרים יפים ויערות. פה ושם אפילו בצבצה איזו פסגה מושלגת. החתולים של אתמול הפכו לציפורים, והן ליוו אותנו בכל מני צורות, צבעים וגדלים וכל מיני קולות ציוץ שהפכו את הדרך לאידילית משהו.

לאחר כמה נסיונות חוצפניים לגוון את מה שאנחנו אוכלים, התפריט שלנו התייצב סוף סוף על דייסה בבוקר, מרק נודלס בצהריים ודאל-באט בערב. לקח לנו זמן אבל השלמנו עם העובדה שזה לא ארגנטינה ולא כדאי להתעסק כאן עם בשר, האינטרפרטציות של החבר'ה כאן למאכלים מערביים מוכרים וטובים כגון פיצה, מוס שוקולד וכו' רחוקות מלספק את הסחורה ואין מה לעשות, ברומא תהיה רומאי ובנפאל תאכל דאל-באט. אנחנו חייבים לציין שזה כיף לא להתעסק עם השאלה מה לאכול והאם זה יהיה טעים, ובכלל, התפריט הבסיסי והפשוט הזה הוא לא רע בכלל ואנחנו אפילו מרגישים בריאים. עכשיו השאלה היא אם זה יהיה מספיק לא חריף בשביל שנוכל לאכול את זה.

בעקרון זה היה היום האחרון של ה"טרק שירות" הזה שחסך לנו טיסה מסוכנת לעיר לוקלה ומחר נשתלב במסלול ההמוני לבייס-קמפ. שיהיה לנו בהצלחה (בעיקר במציאת מיטה ללילה) ולהתראות בחלק ב' של הטרק.

יום 7

מזג האוויר השתפר פלאים. עכשיו הגשם של טיפות המים מצטמצם וגשם המטוסים עמוסי התיירים לכיוון האוורסט מתחזק. זה התרחיש הכי פחות טוב לנו אבל אין לנו שליטה על זה ולפחות רואים סוף סוף קצת כחול בשמיים. לקראת הצהריים התחברנו למסלול הפופולארי של האוורסט ואיתו לזרם השוטף של המוני (אבל המוני) "מזמיני פיצות". מזמיני פיצות על שום מה? על שום כך שאלה תיירים שהגיעו שלשום לנפאל ולפני שעתיים ללוקלה ועדיין לא נכוו מהזמנת אוכל מערבי במסעדות הכפריות שבהרים (כן אנחנו תופסים תחת, אבל זכותנו כי גם אנחנו היינו כאלה בעבר הלא רחוק). האווירה השתנתה באותה נקודה לאווירה מסחרית והמונית שלא ממש מתאימה לחיק הטבע. השיא היה כשהגענו לעיר הראשונה בה ממליצים להעביר את הלילה הראשון. רחובות סואנים מאנשים, פורטרים ויאקים עמוסי ציוד קבוצות ומשלחות טיפוס. המלונות יקרים ממש בלי סיבה ורק למצוא מיטה ללילה הופך למשימה מאתגרת. בשעות הצהריים המוקדמות נאלצנו לסיים את הצעידה להיום בטרם עת, בשל סירובו של הפורטר להמשיך. עקב כך, החלטנו להפסיק להשתמש בשירותיו ולהמשיך מכאן לאילך בכוחות עצמנו. מפה לשם, השתלשלות האירועים בערב הייתה ממש מבאסת- החל מסיפור הפורטר, ממשיך בגסט-האוס היקר בו נאלצנו ללון וכלה בארוחת הערב- הדל-באט המסורתי שלנו- שהיה מאוד מאכזב והשאיר אותנו רעבים (דבר שבד"כ פשוט לא קורה עם דאל-באט).

מעודדים מעט מן החופש להמשיך לבדנו בלי להיות תלויים באף אחד, כמו שהיינו רגילים עד כה, הלכנו לישון.     

יום שמיני

החלטנו להשכים קום ולצאת מוקדם מהרגיל, ולא תאמינו אבל גילינו שאנחנו ממש אוהבים את זה. השקט והצבעים המקסימים של הבוקר, וללא המוני התיירים הגריאטריים (ברובם) שעדיין נוחרים בשעות האלה – נתנו לנו את השקט שאליו התרגלנו עד כה. עם הכנסנו לחלק הזה של הטרק, הכל נהיה הרבה יותר יפה: הליכה לאורכו של נחל בצבע טורקיז שמתחתר בקניון צר וציורי והרים מושלגים שמציצים מכל נקודה.

את עצירת הבוקר עשינו בבית תה של פורטרים ועימם סעדנו את הדייסה הקבועה של הבוקר. באותה נשימה, סיפחנו לעצמנו פורטר ליום הזה כיוון שצפוייה לנו עלייה רצינית ואנחנו לא ממש ערוכים להליכה עם 2 תיקים קטנים ואחד גדול. ניתן לומר שזו הייתה חווית פורטר מתקנת: במקום הינדי נודניק ועצלן קבלנו "Sherpa" צעיר (ששמו "יום חמישי") שעישן כמו קטר אבל דילג בעלייה כמו מכונית מרוץ. בניגוד לקודמו, הוא היה די שתקן וחוץ מיציאה לא ברורה על אבן קסמים שהוא מצא פעם ושעוזרת לו לנצח בקלפים רוב התקשורת הייתה עניינית. תוך זמן קצר הגענו ליעדנו "Namche Bazar". יופי, עכשיו יש לנו חצי יום להרוג. נערכנו להמשך תנועה ללא פורטר: קנינו תיק גדול יחסית של חברת "South Ass" שזה החיקוי הקוריאני לנורט'-פייס וחידשנו את מלאי העוגיות בשוק המקומי. עכשיו אנחנו מוכנים.

מחר נמשיך ישירות לעיירה Tengboche לצפייה בחגיגות המאני-רימדו, ואין דבר שיעצור אותנו J (אנחנו מקווים...)

יום 9

בוקר מוקדם נוסף שהוכיח את עצמו. בשש בבוקר התחלנו לצעוד והשבילים ריקים- הכל בשבילינו. מזג האוויר נהדר והראות מצוינת, ובהחלט יש מה לראות. פתאום הכתה בנו ההכרה שאנחנו במסע ללב ההימלאיה. מכל עבר נישא לו הר ענק ומושלג, והפעם זה מקרוב. יחד עם זאת, אלה עדיין לא הקאליברים הכבדים של האזור, אלה רק האחים "הקטנים" שבקושי מגרדים את ה- 7000 מ'. מטאפורה מהעולם הקולינארי תמחיש את העניין מצוין: האנפורנה, שזה טרק יפה ומגוון, זה כמו לאכול יום אחד פיצה, ביום השני המבורגר ובשלישי סושי (שזה הכל טעים ומצויין), ולעומתו, כאן באוורסט, זה כמו לאכול כל יום סטייק עסיסי- זה פשוט הדבר האמיתי בלי משחקים. בכל אופן, ברור לכולנו שהשיא הקולינארי שלנו גם כאן וגם שם זה הדאל-באט של הערב אז מה אנחנו מתלהבים?

היום גם חזרנו לימי העצמאות העליזים, אך אליה וקוץ בה- התרמילים חזרו אל הגב גם כן. מעבר לעצמאות שזכינו בה, הרגשת הפאסון בלסחוב את התיק של עצמך בלי עזרה נותנת לנו להרגיש שהרווחנו את הנופים בכל פעם מחדש.

הגענו אל הכפר טנגבוצ'ה מוקדם במיוחד. בזכות זה הצלחנו למצוא מקום סביר ללון בו (בד"כ בזמן הפסטיבל כל החדרים מוזמנים מראש והפתרונות האפשריים הם להתכלב בחדר האוכל או להמשיך לכפר הבא ולקוות ששם יהיה מקום...). כשאנחנו אומרים סביר, אנחנו מתכוונים לאוהל בחצר של הגסט האוס, עם הבטחה לחדר אמיתי מחר. את חוויית הלינה באוהל בגובה 4000 מ' עדיין לא חווינו, אבל אנחנו מבטיחים לספר לכם איך היה (אם לא נקפא במהלך הלילה...).

מאני רימדו: על הפסטיבל הבודהיסטי שמענו עוד בארץ ואמרנו שננסה להגיע אליו בזמן (דבר לא פשוט כי כל שנה חכמי הדת קובעים תאריך מונפץ מספר שבועות לפני). כשנודע לנו התאריך, שמנו לעצמנו את המטרה להגיע אך היינו ספקנים לגבי הצלחתנו, בעיקר לאור המכשלות שהציב לנו החג הלאומי (נסענו עשר שעות על הגג) , העדר תחבורה שתקרב אותנו ליעדנו (צעדנו כל הדרך מג'ירי- הדרך בה נאלצו ללכת המטפסים הראשונים של האוורסט), סערה שהאטה ולפעמים עצרה את התקדמותנו, ברכיים כואבות עוד מהטרק הקודם ופורטר עקשן ועצלן שמסרב ללכת. ובכל זאת אנחנו כאן.

הפסטיבל בן השלושה ימים מסכם שבועיים של תפילה אינטנסיבית של הנזירים במקום. ביום הראשון (אתמול) היו תפילות, ברכות וחזרה גנרלית לקראת ריקוד המסיכות. ביום השני יש טקס תפילה פומבי בו קודקוד בודהיסטי רציני ביותר מברך את תושבי המחוז (אחד אחד). היום השלישי הוא שיא החגיגות- ובו כל היום רוקדים את ריקוד המסכות.     

אז מה ראינו היום? בשעה אחת, יצאה מן המנזר תהלוכה רצינית של נגנים בכלי נשיפה בכל מיני גדלים וצורות (כלי מתכת מעוטרים וכלים מקרני חיות), מתופפים, גונג ומצילתיים. בסוף השיירה צעד איש במסכה, ומאחוריו, מתחת מעיין מטריית-בד צהובה, הקודקוד הבודהיסטי בכבודו ובעצמו. לכולם בלי יוצא מן הכלל היה כובע המזכיר כובע רומאי עם מוהיקן צבעוני (צהוב או אדום) וגלימה בודהיסטית חגיגית. התהלוכה הקיפה את המנזר והתמקמה באזור שמאחוריו, על מתחם מזרונים, בשורות, כאשר הקודקוד ופמליית המכובדים על במת כבוד מקושטת לעייפה. במהלך הטקס הנזירים מלמלו מנטרות תוך כדי שירה מונוטונית ומוזרה, זרקו אורז, שתו סוג כלשהו של תה עם חמאה ועוגייה ואפילו כיבדו אותנו J (את החמאה הרחנו כבר מחצי הדרך היום). הטקס כמובן ססגוני, ובכדי להוסיף עניין נעשה שימוש נרחב בשלל אביזרים, צעצועים ושאר "גישעפטלך". בני הכפר, בתורם, השתחוו וזכו להעניק מעט כסף לנזירים, מה שלא מסתדר לנו עם התפיסה שרכוש אישי זה סבל, אבל מילא. התורמים הנדיבים קיבלו בתמורה לתרומתם הנדיבה צלחת צנועה עם מספר פירות ומאכלים. בסוף הטקס קמו כולם ועברו לפי התור לפני במת המכובדים על-מנת לקבל ברכה. לסיכום, השעתיים האלה, שהיו רק מתאבן לקראת מחר, היו חוויה מוזרה ומעניינת מעולם אחר.

יום עשירי- ה"מאני רימדו" בשיאו

היום החגיגות החלו בשמונה בבוקר במנזר המקומי, וצפויות להימשך כל היום. בתוכנית: כחמישה עשר ריקודים שונים, כאשר לכל אחד תלבושות שונות, מסכות שונות ומטרות דתיות שונות. ריקוד אחד מדגים את ניצחון הנזירים על הרוע, אחד אחר מציג אלים שונים ואלוהויות שונות בדת הבודהיסטית. בגדול- הכל בסימן "באנו חושך לגרש". ברקע הריקודים ומלמולי התפילה-  נגינה בכלי המקדש הבודהיסטי, כאשר הנושא הראשי במנגינה הוא 2 תרועות בחצוצרות ענקיות במקצב מונוטוני קבוע כל עשר שניות.

המופע המרכזי של היום היה מופע "קומי" בנפאלית, שלא הבנו מילה ממנו אבל נראה שהקהל המקומי יצא מגידרו מבדיחות הפיפי-קקי, בעיטות בעכוזם של נבחרים מערביים מן הקהל וכיו"ב. ה"בידור" נמשך  שלוש שעות ארוכות ומעיקות. לאחריו, כמו בסדר הפסח לאחר הארוחה, נעלמו כל הצופים הרבים (תיירים ומקומיים כאחד) ונשארנו כמעט לבדינו לצפות בחמשת הריקודים האחרונים. וזה- רק כי אנחנו חזקים. אבל ממש חזקים.

כל החגיגות נמשכו כעשר שעות, ואם עלתה בראשכם דאגה לגבי תזונתנו במהלך היום- קודם כל תודה על הדאגה, אך הסירו חשש מלבכם, הבודהיסטים פירגנו לנו עם תה טיבטי מתוק וכיבוד קל מידי כמה שעות, ודייסת אורז וגבינה מתוך שקית ניילון (זה היה ממש מגעיל) לארוחת הצהריים.

אם עלינו לסכם- זו הייתה חוויה תרבותית מעניינת, אם כי לעיתים הם פשוט לקחו את זה והגזימו.

יום אחד-עשר

כהרגלנו בימים האחרונים התעוררנו בחמש בבוקר והתחלנו לצעוד כבר ברבע לשש, כשאנחנו מרוצים מאיך ש"עבדנו" על כולם ויוצא לנו לצעוד לבד בשיא העונה. אולם, כשם שאם רואים שאין אף גולש במים כנראה שהגל לא באמת טוב (או שיש כריש), כך גם בטרק- אם אף אחד לא צועד, כנראה שיש לכך סיבה טובה. הסיבה במקרה הזה היא שקור כלבים בחוץ, האדמה מכוסה כפור ואחרי שלוש דקות של הליכה לא מרגישים כל קצה פריפרי בגוף קרי אצבעות, אוזניים, אף ושאר קצוות חשובים. היה סיוט. הבוקר הקשה והקר (שהמשיך את הלילה הקשה והקר) גרמו למצב-הרוח הכללי להיות פחות עליז ממה שבד"כ נוף כזה יפה עושה לנו. בשלב מסויים, התייאשנו מכפר שאמור להיות בדרך וממנו רק צפוייה להיות עליה קשה שלא הופיע גם לאחר צעידה ממושכת. כשסוף-סוף הגענו לכפר בדרך, נדהמנו לגלות שזה הכפר בו תכננו לסיים את היום. איכשהו פספסנו את הכפר המייאש הזה ועד היום לא נמצאו עקבותיו. שמחנו לסיים את היום הזה מוקדם מהצפוי ופתאום שמנו לב שאנחנו נמצאים בפתחו של עמק מדהים, צחיח ובעל מראה ירחי ומסביבנו הרים עצומים ומושלגים המתנשאים מכל עבר. עקב מגבלת הגובה המקסימלי שאפשר לטפס ביום בלי להסתכן במחלת גבהים, הימים מתוכננים להיות קצרים. כך אנו נהנים מזמן איכות אחד עם השני וכל אחד עם ספרו הוא. כך באוירה פסטוראלית סיימנו יום שהתחיל פחות טוב.

נוסיף עוד מילה בעניין החקלאות המקומית. הענף השולט באזור, מצרך יקר ערך ונדיר שהתנאים המיוחדים לגידולו מתקיימים כנראה רק באזור הנבחר הזה, הוא חרא. איננו רוצים להיות בוטים חלילה, אך באמת ובתמים הנופים באזור נשלטים על-ידי שדות נרחבים בהם מסודרות בשורות ובסדר מופתי שאריות של ארוחה לשעבר של יאק אקראי ובצורה רדיאלית מושלמת (מישהו אשכרה עבד על זה). לאחר הייבוש, המוצר הסופי מוכן לשימוש ללא זיקוק או עיבוד נוספים. מה שנקרא: "זה מה יש, ועם זה ננצח" ויש להם מזה בלי עין הרע. כעת נותרה השאלה מה לעשות עם כמויות התוצר. זוכה פרס נובל הנפאלי הגה את הרעיון הגאוני להשתמש בתנובה המקומית כחומר בערה (בלעדיו כל נפאל הייתה שוקעת בחרא של יאקים), וכך, גם במלון היוקרתי ביותר לא מן הנמנע שלקראת הערב תזין הבעלב"תית את הקמין בדיסקות הכהות, ובא לציון גועל.

יום שניים-עשר

כחלק מתהליך ההתאקלמות שלנו לגובה- היום יום מנוחה. כלומר, אנחנו לא מתקדמים היום ונשארים לילה נוסף בעיירה דינגבוצ'ה.

יוני הבטיח למיכל יום מנוחה הכי סטנדרטי שיש. ומה נוכל לומר לכם? –מיכל קנתה את זה.

אולם, עוד אתמול בערב יוני שמע על טיול יום קצר שכולל טיפוס לנקודת תצפית שמעל הכפר. באותה נשימה, סיפרו ליוני שמטפסי הרים נוהגים להמשיך מנקודת התצפית לכיבוש של פסגה מקומית בגובה 5100 מ' (כ-700 מ' מעלינו). בשורה התחתונה: שתיים בצהריים, אנחנו בלי אוויר וכחמישה ק"מ מעל לפני הים. אבל הנוף- ללא תחרות. אנחנו מודעים לעובדה שכל אדם נורמלי שטיפס כ"כ גבוה יודיע לכולם אח"כ כמה שזה היה שווה, אבל אתם מכירים אותנו ויודעים שאנחנו לא כאלה- ובכדי להוכיח זאת:

יום 13

יום שירות. מה זה אומר? היעד הוא נקודת תצפית שאמורה להיות מדהימה הנמצאת בגובה 5550 על האוורסט והקולגות שלו (קאלה פטאר). מחשש למחלת גבהים יש לטפס אליה בהדרגה. היום הייתה עוד מדרגה. הנוף לא שונה מאתמול. צחיח לגמרי והרים מושלגים מכל עבר אבל פחות יפה מאתמול.

האתגר האמיתי של היום היה למצוא מיטה לישון בה: בתחנת העצירה של היום יש בקושי 4 לודג'ים מסכנים, שאליהם מתנקזים כל הטיילים העולים והיורדים מהאוורסט בייס-קמפ וה"קאלה-פטאר". הרוב המוחלט של החדרים מוזמן חודשים מראש עבור קבוצות מאורגנות, ולתיירים העצמאיים (כמונו) נותר לסמוך על המזל או להסתפק ברצפת חדר-האוכל. ביודענו זאת, השתדלנו להגיע מוקדם יחסית ליעדנו היומי הכפר לובוצ'ה ומיד עם הגיענו התחלנו בחיפוש קדחתני שהניב אופציה די גרועה של מחסן מעופש וקטנטן אליו אנו אמורים להידחס עם עוד שישה אנשים, ולא- אין שם מקום לשמונה אנשים. חוסר האוויר שממילא שורר פה לא יעזור לחווית הלינה המשותפת ולא צריך להיות נביא כדי לדעת שהולך להיות לילה קשה. מדוכדכים ישבנו בחדר האוכל והתמרמרנו על מר גורלנו. כ"לונג-שוט" מטורף ניסינו את מזלנו בשנית בלודג'ים השונים, אולי מישהו לא הגיע או עזב בפתאומיות. כנגד כל הסיכויים ולמרות העובדה שאנחנו ממש לא ההומלסים היחידים, מצאנו חדר חמוד בלודג' נעים. איזה כיף‼   

יום 14

נכון שאנחנו תמיד אומרים שאנחנו עם ההשכמות המוקדמות גמרנו, אבל לאור הביקוש הרב לחדרים לרגלי הקאלה-פטאר (נקודת התצפית המשמעותית והמפורסמת ביותר בטרק) היה נכון מצידנו להשכים קום גם היום (בפעם האחרונה בהחלט) ולהשתתף במרוץ לחדר. יריית הפתיחה בשש בבוקר. איתנו על קו הזינוק ערב רב של תיירים אופטימיים שלא הזמינו מקום חודשים מראש ופורטרים\שליחים שצוו לרוץ ולמצוא מיטה לבעליהם ויהי מה. שלוש שעות צעידה מיגעת בנוף הטרשי והמוכר ובגובה של 5000 מטר הביאו אותנו רצוצים לחלוטין ליעדינו גורק-שפ, 4 לודג'ים קטנים באמצע שומקום. אגב, השומקום הזה הוא הנוף היפה ביותר שאפשר לדמיין. מיד נסחפנו אל בזאר החדרים בתקווה שגם הלילה ישחק לנו המזל. גם הפעם הוא שיחק. ממש לא הגענו ראשונים וחדרי האוכל היו עמוסים באנשים שמתעתדים לישון בהם בלילה (והשעה רק 9 בבוקר) אבל איכשהו מצאנו חדר. זה נראה פשוט מדי, אבל זה היה פשוט ככה.

אחרי ארוחת הבוקר המאוחרת והתאוששות קלה אך נחוצה החלטנו לנצל את מזג האוויר הבהיר במיוחד ולטפס כבר היום את 400 המטרים המפרידים בינינו לבין פסגת הטרק: קאלה-פטאר.

אומרים שתמונה שווה אלף מילים אז לפני הכל:

אולם, אלף מילים וגם תמונה לא יספיקו לתאר את העוצמה, הגודל והיופי שהיינו עדים להם היום. הטיפוס הלא פשוט לגובה הלא רגיל הביא אותנו אל נקודת הסיום ואל השיא של הטרק שבעיני רבים הוא היפה בעולם, אל סיום של שבועיים לא קלים שמטרתם האחת היא לחזות בהר הגבוה בעולם ממרחק נגיעה ולא יותר. משם, אחרי טיפוס של קילומטרים על קילומטרים ההר מעורר היראה לא משאיר מקום לספק- הוא פשוט חתיכת נפיל שחור ושמן המוקף בבאלרינות צחורות ועדינות. ההר הגבוה בעולם.

מעניין לראות איך שהצרכים המערביים שחסרים לנו לפעמים לא פחות חשובים ממהות הטרק כולו. למשל, אם תשאלו אותנו מה היה השיא של הטיול ביום מן הימים כשנחזור לארצנו הקדושה בוודאי נגיד שהקאלה פטאר הוא קנדידט רציני. אולם, אם הייתם שואלים אותנו כרגע מה היה השיא של היום, בלי לחשוב פעמיים היינו אומרים לכם "אוי, הסניקרס רול (שוקולד סניקרס עטוף בבצק מטוגן) שאכלנו בערב היה הרגע בו שמענו שירת מלאכים. זה השיא ללא ספק, או שאולי המארס רול שהגיע אחריו? אנחנו כבר לא בטוחים"

שם הטרק הוא המסע אל האוורסט בייס-קמפ הנמצא גם הוא במרחק שעות ספורות ממקום המצאנו. מעבר לזכות לספר שהיית במקום ממנו יוצאים לטיפוס על האוורסט, אין סיבה להשקיע את שעות ההליכה המשעממת הזאת, מה גם שאפילו לא רואים משם את האוורסט. אנחנו, בראייה מפוכחת ומניסיון של המוני טיילים מאוכזבים, יש לנו הזכות להגיד שהיינו מרחק יריקה מהאוורסט בייס-קמפ ולא היינו בו כי אנחנו חזקים.

כאן בעצם תם ונשלם תת-טרק מספר 2. משימתנו הבאה תהיה לחצות את הצ'ולה-פאס הקשה, הגבוה והמאתגר ולעבור אל עמק הגוקיו המקביל.

מחר סוף-סוף קמים מאוחר J 

 יום 15

יוני מספר: "לישון בגובה 5000 מטר זה לא דבר של מה בכך. לנו, מאוקלמים בצורה יחסית טובה, לא הפריעו הגורמים הפיזיולוגים אלא דווקא הסביבתיים, ואני מסביר. בחדר השכן התגורר אדם שקו הבריאות ממנו והלאה, ועם הקו שלו נדדה גם שנתי. השכן המסכן,  שהגובה והקור לא עזרו למצבו, ליווה את הלילה בגניחות מטרידות, ייצור כיח וליחה בהיקף שעלול להוות תחרות לענף החרא המקומי ונפיחות קולניות כל-כך שזעזעו את קירות הדיקט הדקים שלא עומדים אפילו בתקן הבנייה הנפאלי (ואין כזה). כך עבר עלי עוד לילה של מחשבות והרהורים בעיקר על איך החיידקים מהחדר הסמוך באים לתקוף אותי (משהו אמר היפוכונדר?). אז הגיע הבוקר. בוקר טוב נפאל.   

התחלנו ללכת בשביל המוכר לנו מאתמול ולא בהכרח לטובה. השהיה בגובה והעומס של הימים האחרונים הביאו אותנו למצב שכל רגל הרגישה כאילו היא שוקלת 20 טון. קצות האצבעות כאבו בשל הקור ודי השתרכנו בחוסר חשק אל נקודת היציאה לצ'ולה-פאס. השתעשענו ברעיון לעשות יום מנוחה מחר לפני הפאס הקשה. עם הכנסנו אל העמק שבקצהו הפאס, זכינו לתצפית נהדרת לכפרים ומקומות שביקרנו בהם, רק שהפעם מגבוה, וכמו כן נפרס מתחתינו אגם יפיפה. על פנינו חלפו פורטרים וטיילים עייפים שחצו היום את הפאס מהכיוון השני ודיווחו לנו שאין לנו בשביל מה להמשיך, כל השני גסט-האוסים בכפר היעד שלנו מלאים ושאמרו להם ללכת\לחזור לכפרים שנמצאים כשעתים הליכה משם. לנו אין ברירה ומצידינו נישן על הרצפה בחדר-האוכל ואם לא יסכימו לכך נחבק את רגלי השולחנות ונתחיל לבכות עד שליבו של מישהו ייצא לקראתנו. כשהגענו סוף-סוף ביקשנו מקום על הרצפה (והתחלנו לבכות לפי התוכנית) אך אמרו לנו שאין סיכוי ושנלך לגסט-האוס השני. שם, בגסט-האוס השני כבר באנו נחושים לישון על הרצפה ויהי מה. "על הרצפה? מוזר. לא תרצו חדר עם מיטה זוגית?" אמרו לנו שם. כך, בפשטות מפתיעה שוב, נחסך מאיתנו עוד לילה על הרצפה. מדהים שכחמש דקות מאוחר יותר זוג צרפתי שנשמע כמונו חמש דקות קודם ומצא את עצמו על הרצפה. אחח הקארמה הקארמה... משתלם לאהוב את כל היצורים J. גם אם האיר לנו המזל פנים, יהיה זה הגזמה להגיד שהמקום מפנק. המיטה הייתה גל אבנים עם מזרון דק מעליה, חדר האוכל היה קטן, צפוף ומסריח ועל השירותים אין מה לדבר. יום מנוחה במקום הזה לא בא בחשבון. הבנו שכדאי לתת את הכמה שעות טיפוס האלה מחר ולסיים עם זה וזהו. העייפות והחשש מהקושי הצפוי דכדכו את מצב רוחנו, פחדנו מלילה קפוא נוסף בהרים כשהשירותים נמצאים במרחק קפיאה מהחדר וממבנה המגורים (בקור הזה צריך שלפוחית של חמור כדי לשרוד לילה שלם בלי שירותים). כשקיבלנו באופן מפתיע שתי שמיכות (ולא אחת כפי שבקושי הסכימו לתת לנו), יוני פרץ בצהלות "ניצלנו ניצלנו" והכל נראה מעט יותר ורדרד. לילה חמים ומפנק החזיר אותנו לקו הרעננות (עד כמה שאפשר להיות רעננים אחרי שבועיים של טרק) אבל על כך ביום הבא...

אה, כן, וכדי שלא תגידו שאין תמונה:

יום 16

מתוך הידיעה שיום של פאס הוא יום ארוך, השכמנו קום גם היום ויצאנו לדרך לפני שהשמש הנעימה הספיקה ללטף את פנינו. לפני היציאה לדרך, הצטיידנו בעוגיות הקוקוס החביבות עלינו, ואכלנו דייסה מיימית וחסרת טעם לארוחת הבוקר.

על העליה לפאס אין הרבה מה לומר- עליה קשה מאוד, אשר בחלקה אף נאלצנו לטפס על בולדרי ענק עם הידיים ועם תיק על הגב ששוקל פי שניים בשל הגובה הרב (או לפחות מרגיש ככה).

 בתום הטיפוס התלול, כשחשבנו שהגענו לפאס, נאמר לנו שיש לנו עוד כשעה צעידה עד לפאס עצמו בעליה, אבל פחות תלולה. לפני שהספקנו להתייאש מהמצב, מצאנו את עצמינו במעבר הרים צר ומכוסה שלג עמוק מקצה לקצה, ממש כאילו אנו נמצאים בנהר של קצפת. מעצם היותנו ישראלים הסובלים מחסך שלג חמור, התרגשנו עד דמעות והתלהבנו כמו ילדים. השעה הצפויה לנו לצעידה הפכה לה לשעתיים (שעה הליכה ושעה פוזות וצילומים), אבל הרבה פחות מייאשת.

עם ההגעה לפאס חלפנו על פני אגם קפוא, באמצע הקרחון, עם נטיפי קרח. ההרגשה הייתה ממש כמו של מטפסי הרים ברגע כיבוש הפסגה. את הנוף עוצר הנשימה של העמק אליו אנחנו מגיעים אי אפשר לתאר. אנחנו יודעים שאנחנו אומרים את זה הרבה, אבל כנראה שבאמת יש דברים שאי אפשר להעביר במילים או בתמונות.

ברגע השיא, כשהרגשנו מלכי העולם, יוני כרע ברך, הסתכל למיכל בעיניים ושלף מתיקו.....

סניקרס-הפתעה (סוס מנצח לא מחליפים)

וכך הרגע העמוק והמדהים בראש הפאס הפך גם לרגע המתוק והטעים.

עכשיו הגיע הזמן להיפרד לשלום ולהתחיל לרדת לכיוון העמק החדש- עמק הגוקיו. הירידה, כמו בהרבה מקרים אחרים, לא הייתה פחות קשה מהעלייה: שוב היה עלינו לדלג על הסלעים, אך הפעם הם היו גם מכוסי קרח וחלקלקים. משם המשכנו למדרון בולדרים שלא נגמר, ולקינוח שתי עליות אכזריות שתפסו אותנו לא מוכנים (מה קשור עכשיו עליות? אנחנו בדרך למטה, לא??) ועוד ירידה ארוכה עד שהגענו עייפים לדראגנאג- המקום בו נעביר את הלילה. (בהתחלה חשבנו להמשיך עד לגוקיו- מרחק של כשעתיים- אבל מהר מאוד הרעיון נגנז...). שם קבלנו קבלת פנים חמה של תרנגולות הרים חמודות (ויסלחו לנו הזואולוגים על זיהוי החיות הלקוי. לפחות לא קראנו לה תרנגולת כחולה בלי קשר לחיים).

נסכם את היום אשר התחיל בחשש גדול והסתיים בתחושת ניצחון מתוקה. בתקופת הטרקים הארוכה בה אנו נחשפים יום-יום לנופים מרהיבים ביופיים, סף ההתרגשות עולה (אם ההר נמוך מ7000 מטר אנחנו לא סופרים אותו), ועדיין, היום הזה של הצ'ולה-פאס הגניב לנו את השעועית (כמו שמיכל אוהבת שיוני אומר).

הבהרה: "לה" בנפאלית זה פאס כך שלהגיד "צ'ו לה פאס" זה בערך כמו להגיד "נעלול נעל בלט" או "אכבר הגדול" או "סס"ל לבן" או... נו הבנתם.

יום 17

מזג האוויר בהרים עלול להיות לא יציב ולהשתנות במהירות מן הקצה אל הקצה. נחזור קצת אחורה בזמן. בבוקר של אתמול הבחנו בקו מאוזן דקיק של ענן נוצה שמעטר את הפסגה המחודדת שמאפיינת את האמה-דאבלם, אחד ההרים החתיכים באזור. עוד באותו הרגע ציינו לעצמנו שזה אמנם פס קטן של ענן, אך זה חריג לבקרים המאוד בהירים של הימים האחרונים. במהלך היום נכנסו עוד ועוד עננים אל העמק של האוורסט ולאחר מכן גלשו גם אל עמק הגוקיו, למרות הרכס שניסה בכל הכוח לעצור אותם. העננות הגבוהה, שהעניקה לתמונות נופך נוסף, ירדה לעם בסוף ומזג האוויר כבר הוגדר על-ידי המועצה (יוני הסגן ומיכל כמובן היו"ר) קודר.

ועכשיו לעניינינו. קמנו לבוקר קודר, מעונן וממש קריר. היום בתפריט צפויה חציה של הקרחון הענק שגולש במורד עמק הגוקיו אל עבר העיירה גוקיו שהתברכה באגם טורקיז מקסים ובגבעה המתנשאת 600 מטר מעליה, ממנה ניתן לתצפת על מקבץ הרים (נו מה חדש?). ההליכה על הקרחון הייתה מעניינת: אומנם הקרחון מכוסה בעפר ובאבנים, אך מפעם לפעם הוא מזכיר לנו שהוא אחרי הכל קרחון, ע"י גילויי קרח מתחת לפני השטח ובריכות קפואות שנפערות מבין קירות קרח גבוהים מעוטרים בנטיפי קרח מסביבם. ההליכה לא הייתה קלה, אבל עם הנוף הקודר והקרחון לפחות לא היה משעמם.

 ובכן, כאשר חשבנו שמזג האוויר השתנה מן הקצה אל הקצה- לא היה לנו מושג מהו ה"קצה" השני. כאשר יוני הבחין בפתית לבנבן בצורת מגן-דוד מושלם על קצה הכפפה, ומיכל חשבה שהוא חי בסרט כמו תמיד, הבנו שכנראה למזג האוויר יש עוד הפתעה קטנה בשרוול. בזמן שארית הצעידה עד לגוקיו הנעים את זמננו שלג קל שחיכה בסבלנות שנגיע למחוז חפצנו, ולאחר מכן התחזק ונערם- ותוך שעות ספורות לא יכולנו להכיר את המקום שאליו הגענו.

בזמן שהשלג נתן בראש, אנחנו ניצלנו את הזמן למנוחה מול/על התנור בחדר האוכל. (כבר מיותר לציין מהו חומר הבערה בתנור, נכון? J ) בחרנו את הגסט-האוס הקטן והפשוט ביותר, ובשל כך נהנינו מחברה של צעירים כמונו ואפילו חבר של יוני מהפקולטה. עקב מיעוט החדרים והאורחים בגסט-האוס, בתוספת הישיבה הממושכת סביב התנור, יצרו אווירה אינטימית וחמימה במיוחד סביב התנור- עוד שינוי מרענן בטרק.

נספר על העיירה גוקיו: זוהי עיירה השוכנת על גדת אגם יפהפה, שנקרא ע"פ רוב "האגם השלישי". למה? מסתבר שיש ששה אגמים מקודשים באזור, אשר מידי שנה עולים אליהם לרגל לפי הסדר וטובלים במים הקפואים (ולא רק את הרגליים). העיירה עצמה מורכבת בעיקר מחמשת הגסט-האוסים הנמצאים בה, ותושביה מחציתם יאקים ומחציתם רועי יאקים. ההרכב ההטרוגני של האוכלוסייה לעיתים גורם לבלבול שיכול להיות לא נעים ואף מבהיל. למשל, קרה לנו שבעודנו אוכלים ארוחת בוקר רגועה בחדר האוכל של הגסט-האוס, פרץ לו פנימה, בשיא הטבעיות, יאק ענק ששאל בזעם "מוווו איפה התה שהזמנתי לפני שעה? איזה מין מקום אתם מנהלים פה? מווו". כשהבין שהוא עדיין יאק, ושנכנס לתחום לא לו (יש מדינות בהן עדיין יש אפליה כזאת, הייתם מאמינים?) הסתובב נבוך ויצא בצעדים חרישיים בחזרה לשדות השלג.

לפי התכנון המקורי, היינו אמורים מחר לעלות לנקודת-התצפית מעל העיירה (שנקראת גוקיו-רי), אך לאור מזג האוויר היום והשלג הנערם לו לאיטו כנראה שלא תהייה ראות טובה ונאלץ לוותר על התצפית.

יום שמונה-עשר

התעוררנו בבוקר, מתוך הידיעה שאין לנו לאן למהר כי מזג אוויר בהיר לא נראה היום. אפילו הצצנו מן החלון, ואכן- היה מעונן. לפיכך, החלטנו להתפנק עוד חצי שעה במיטה החמימה לפני היציאה לדרך. בעודנו מתענגים על החמימות והרכות, שמענו מישהו צועק במסדרון "שמיים כחולים". מיהרנו להציץ מן החלון, ונדהמנו לגלות שהוא צודק ושכל העננים שהיו שם מספר רגעים קודם לכן- נעלמו. מזג האוויר בהרים עלול להיות לא צפוי כבר אמרנו? זינקנו מהמיטה, והתחלנו לטפס לכיוון נקודת התצפית מתוך אינסטינקט. העיירה שהכרנו כשהלכנו לישון השתנתה לגמרי, ונראית כעת כעיירת סקי, כולה בלבן. במהלך העלייה פילסנו את דרכנו בשלג הרך (פאודר מושלם כמו שיוני אומר). בשלב מסוים נזכרנו שמזג האוויר היה רק תרוץ ושנמאס לנו לטפס לנקודות כאלה ושגם לתעלול הזה יש גבול. כשהנוף הניח את דעתנו (גם אם לא היו בו כמה הרים מפורסמים שהיו מתגלים רק עוד 400 מטר טיפוס), ולאחר תיעוד קצר לשם יציאה לידי חובה ירדנו בחזרה לגוקיו ולארוחת הבוקר שלנו.

גוקיו מבחינתנו היא הנקודה בה הטרק עבר להיות טיול חורף קסום. בחרנו לחזור דרך עמק אחר (במחיר הצ'ולה-פאס) כי מיכל שונאת לחזור מאותה דרך שבה הלכנו ("זה משעמם") ורצינו לגוון. ואכן- עלינו בקיץ, חזרנו בחורף. אותה הגברת, עם אדרת שלג לבנה, גרמה לנו להתלהב כמו ילדים שרואים שלג בפעם הראשונה בחייהם (טוב. שנייה). אנחנו אשכרה צועדים בתוך עוגת-קצפת ענקית, שמי שהכין אותה ממש השקיע במריחת שכבה נדיבה של קצפת. קשה היה למחוק את החיוכים ואפילו הכנו איש שלג.

 למרות כל האירועים המרגשים, ולמרות יום המנוחה של אתמול, העייפות הכללית עדיין מורגשת והמטרה העיקרית כרגע היא לרדת מהגובה חזרה אל החיים- אוויר, אוכל, שינה וחום (לאו דווקא בסדר הזה). לאחר חצי יום של חוויה מרנינה של שלג, נשארנו רק אנחנו, שבילים מכוסי קרח וענן סמיך שכיסה אותנו. סיימנו את היום בהליכה השאולה מסרט אימה ישן בגבעות טרשיות חומות מנומרות בלבן ושדה ראייה עם רדיוס 4.2 מטר.

עם כל הרצון הטוב, עדיין אין תחושה של חזרה לחיים. מחר נמשיך לרדת.

יום 19

המשכנו היום בשעטה מטה. כבר בתחילת היום נכנסנו ליער (לראשונה מזה שבוע וחצי). לא עבות, עצים נמוכים ומסכנים אבל סימן חיים ראשון ומעודד. אם להאמין ללונלי, באזור זה אנו צפויים לפגוש סימני חיים נוספים: סוג של צבי ואיזה חיה שנקראת טאהר. פקחנו 7 עיניים כדי לא לפספס אף תנועה. מיכל, שכמו יוני לא יודעת מה זה טאהר, דיווחה "יש כאן חיה" למרות שלא האמינה שהתרנגולת הצבעונית שמסתובבת לה בין כמה שיחים קרובים זה הטאהר המדובר (ובטוח שלא צבי). בכל מקרה, החלטנו שלא משנה איך קוראים לה, היא שווה צילום. יוני טוען שזה פסיון- מה דעתכם?

הפסיון רק היה מתאבן וכעת המשכנו ביתר מרץ לנסות לאתר חיות מבנק המטרות. בדיוק כשיוני אמר "אולי זה כמו בLost . כדי למצוא עלינו להפסיק לחפש" (הוא מושפע קשות המסכן), הרמנו את העיניים והנה עומד לו צבי אפרפר המלחך בשקיקה איזה שיח. את האמת, הצבאים בגולן יותר יפים, אבל עדיין, זה עשה לנו את היום.

את היום סיימנו בעיירה אותה עזבנו לפני כשבועיים ומאז היא זכורה אצלנו לטובה- נאמצ'ה באזאר. זוהי עיירה גדולה ומלאת תיירים- כאן כבר ניתן ממש להרגיש את החזרה לחיים הממשמשת ובאה. אפילו עדכנו את מועד הטיסה שלנו לקטמנדו- ועכשיו זה סופי:עוד יומיים בקטמנדו (אפשר לחשוב שקטמנדו זה שיא החיים... אבל מאסנו בחיי ההרים לעת עתה).

יום 20

זהו. יום צעידה אחרון. יש משהו מרומם בלסיים טרק שכזה. להגיד "יום אחרון", "שלוש שעות אחרונות", "יאללה עוד שעה וגמרנו", לעבור באותם מקומות שעברת לפני כשבועיים רק שעכשיו את החששות מחליפות החוויות. הגוף כואב ויש הרגשה שלא היינו עומדים בעוד יום אחד אפילו אבל את העלייה האחרונה, למרות העייפות והכאבים, עשינו בחצי מהזמן כמו סוסים שמריחים את האורווה והפתענו אפילו את עצמנו כשפתאום מצאנו את עצמנו בלוקלה וככה פתאום הסתיים לו טרק של 20 יום.

כאן נצטרך לדאוג לטיסה לקטמנדו ומסתבר שזה לא כ"כ פשוט במדינת עולם חמישי כמו נפאל: למרות שיש לנו כרטיסים ואפילו תאריך ושעה, האחראי על הטיסות הסביר לנו בהגיון רב שהיה חושך ובלאגאן (עד כאן הגיוני), והוא נתן לשני ישראלים (לא אנחנו) לעלות למטוס היום במקומנו (למרות שהטיסה שלנו בכלל מחר) ושזה תמיד ככה עם הישראלים הברדקיסטים (וואלה צודק- אשמתנו, בפעם הבאה נדאג שלא יהיה חושך). כל שנותר לנו לעשות הוא לזרום עם השיטה הנפאלית ולקוות שמחר הבלאגאן ישחק לטובתנו.

לסיכום, הטרק הזה ייזכר כ:

·         הפסקות תה ועוגיות קוקוס (יאמי)

·         עמקים צחיחים מוקפים בהמון הרים מושלגים

·         עליה לשם ירידה (או ירידה לשם עליה)

·         הכי הרבה זמן שלא התקלחנו

·         דייסת צמפה לבוקר, מרק נודלס/שרפה סטו לצהריים ודאל-באט לערב

·          ששה ימים בגשם כדי לא לטוס

·         אם יש לנו את עצמנו, מי בכלל צריך פורטר???

·         מים מינרליים זה לחלשים (ולאירופאים), טיהור מים זה אנחנו (ישראלים "חסכנים")

·         פסיון, צבי מאסק, תרנגולות הרים ונמר (טייגר באלם סיני לברכיים הדואבות של יוני)

·         לישון בחדר האוכל זו פיקציה- זה פשוט לא קורה.

·         לישון באוהל במינוס עשר מעלות זה לא מוות וודאי- עובדה ששרדנו.

·         מסתבר שאין כ"כ הרבה אויר בגובה 5550 (וגם מעלות צלסיוס)

·         כשיש נוף יפה, כל גבעה הופכת לנקודת תצפית חובה. כשהנוף הוא הרים של 7000 מטר ומעלה, גבעה זה לטפס לפחות אלף.

·         קבוצות זקנים בטורבו.

·         קשה יש רק בלחם ואם אין לחם (ואין לחם), אז קשה בכל השאר.

·         עליות, קור חוסר אוויר ועייפות שווים את הנופים והחוויות- אבל לפי איזה שער?

·         נזירים מרקדים במסכות צבעוניות וחצאיות- מה נהיה? מאני רימדו.

·         עלינו בקיץ, ירדנו בחורף.

·         אז מה אם אנחנו לא מטיילים בקבוצה מאורגנת, אנחנו לא טיילים סוג ז'