ברוכים הבאים וטוב שהצטרפתם אלינו!
לאחר המתנה ארוכה לטיסה, בה התוודענו לסדרה LOST , עלינו סופסוף על המטוס בדרכנו לדלהי. הטיסה ברויאל ג'ורדניאן הסתברה כבחירה מעולה- שאכן מצדיקה את שמה המלכותי.
כאשר נחתנו בדלהי, המתין לנו ביציאה מהשרוול בחור-עם-שלט שאסף אותנו לאולם היוצאים, לקראת הקונקשן לקטמנדו. באופן כללי, שדה התעופה בדלהי מאוד יפה, חדש ונקי (בניגוד מוחלט למה ששמענו על דלהי עצמה...) ובעיקר גדול. בשדה התעופה בדלהי, הם נוהגים לקדם את פני הנוסעים בברכת שלום מקומית:
הנחיתה בקטמנדו- יפהפיה! כאשר המטוס הנמיך לקראת הנחיתה, התגלה לעינינו נוף של פסגות הרים הטובלים בים של עננים. מתחת לעננים- בתים צבעוניים המעידים על העתיד לבוא.
קטמנדו
נחתנו בשדה תעופה העשוי מעץ. על שרוולים- כמובן שאין מה לדבר. ברגע שהוצאנו את האף מהטרמינל התנפלו עלינו נהגי מונית בלי סוף. בחרנו את האסרטיבי מביניהם (כלומר זה שנידנד הכי הרבה...), ונסענו לטאמל.
כבר במונית התחלנו להבין לאן הגענו: בקטמנדו יש בערך 3000 כלי רכב על 10 מטר מרובע ובכל רגע נתון. החוקים היחידים להם כולם מצייתים:
1 – אם שמעת צפירה ואתה קטן מהרכב הצופר – זוז הצידה
2 – אם יש רמזור בצומת- הוא לא עובד, חפש את השוטר (שגם הוא לא עובד...)
3 – בכל מקרה, זכות קדימה יש לקחת. תמיד.
יחד עם זאת, הצלחנו להיתקל ב"כוכב", שהצליח לקבל דו"ח (ואנחנו מפחדים לדעת על מה...)
העיר קטמנדו היא אוסף של סימטאות, הומות וצפופות, בהן מסתובבים בכאוס מוחלט ריקשות צבעוניות, פועלי בניין בכפכפים על פיגומי במבוק רעועים הכפותים בצורה רופפת זה לזה בחבל דק, דוכני פירות על אופניים, אנשים רבים בכל מיני צבעים, מדריכי טיולים מציקים, כלבים עזובים, דוכני שתיה ומזון ניידים, מכוניות, אופנועים, אופניים והררי זבל ורפש. בשני צידי הסמטאות- המון המון חנויות.
התמקמנו בגסט האוס באזור הטאמל, והתחלנו לחרוש את האזור רגלית, במשך יומיים. במהלכם גם סידרנו את המשך הטיול שלנו כאן בנפאל.
במהלך התעיה "ברחובות" קטמנדו, זבן-מצלמות מקומי המליץ לנו על המסעדה השכנה שבה אפשר לאכול מומו – מאכל נפאלי שדומה לכיסונים, הממולאים בירקות או בבשר. המומואים הנפאליים, בניגוד מוחלט לכיסונים הפולניים, מתאפיינים בחריפות שאינה משתמעת לשתי פנים J למזלה של מיכל, שהזמינה מומו צמחוני, הייתה לה האפשרות הסיזיפית אך משתלמת לברור את הפלפלים החריפים מתוך תערובת הירקות הממלאת את המומו. יוני, לעומתה, נאלץ להזיע בלחיים ולשתות הרבה מים.
ברגעים אלה ממש אנחנו כותבים לכם מהאוטובוס שלוקח אותנו מקטמנדו לפוקרה, שם נבלה את הלילה.
